מנואל פואיג הוא מן הסופרים המוערצים והמושמצים של דרום אמריקה. הוא כתב ופרסם במקביל ל"דור הבום" באמריקה הלטינית, לצד סופרים שעלו לתהילה עצומה דוגמת חוליו קורטאסר, מריו ורגאס יוסה (חתן פרס נובל) וגבריאל גרסיה מארקס (עוד חתן פרס נובל). אחרי מותו ממחלת האיידס בשנת 1990, עלה כוכבו של מנואל פואיג, בייחוד בגלל עיבודים מוצלחים של ספריו לקולנוע, והוא הפך לסופר קאלט בארצות דוברות ספרדית ומחוץ להן. הספר "בגידתה של ריטה הייוורת" היה ספרו הראשון, ועכשיו זוכה לפרסום ראשון בעברית.
זהו ספר כמעט אוטוביוגרפי, את שם החיבה שלו, קוֹקוֹ, מחליף פואיג בשם טוֹטוֹ - הילד במרכז הספר. אבל לא נכון לגמרי לומר במרכז. החומרים הממשיים שמהם בנוי הספר הם קטעי רכילות, פרקי יומן, מונולוגים פנימיים עצבניים, מכתבים, חיבורים לבית הספר וכדומה. כולם תוצרים של כל מני טיפוסים בעיירה גנרל ואז'חוס, ישוב עצוב בלב השממה של הפאמפס בארגנטינה. טוטו הוא ילד חכם, מוכשר, נשי ולא פופולרי במיוחד. עם השנים, טוטו מפתח אובססיה מעמיקה לקולנוע, אהבה חסרת גבולות לדיוות וכוכבות המסך הגדול, וכן שנאה גדולה לאנשים פשוטים המקיפים אותו, שבתורם קוראים לו 'ילד הומו'.
הקריאה בספר מתחילה בתוך סמטוכה אחת גדולה של קולות, מתוכם עולות הדמויות המאכלסות את הספר. לא צריך לקרוא יותר מפסקה בשביל להבין במי מדובר, מי זה טוטו הילד ההומו; בן דודו, הקטור פרחח יפה תואר; אסתר, ילדה עם אהבה עזה לדמויות סמכות וכן הלאה. מה שנראה על פניו כמו הצגה שטחית של האופי האנושי אינו דלות פסיכולוגית, אלא חתירה אל עבר השפע. ידו של פואיג מעצבת באופן מבריק חומרים פשוטים (מחברת זולה) או עלובים (חיבור חופשי לבית הספר היסודי), וכל מה שיכול להיכלל תחת הכותרת תרבות פופ. לא נאמר שאלו החומרים המובחרים ביותר כביכול ליצירה ספרותית, אבל פואיג מסדר אותם בצורה שמשקפת אמיתות קשות יותר על החברה, התא המשפחתי, תפקידו של המאצ'ואיזם, ועל הנכלוליות הגדולה שנדרשת מנטיה קווירית כדי לשמר את עצמה באקלים לא ידידותי כלל. אם ראיתם פעם סרט של אלמודובר, כנראה שתבינו את מבנה הספר: סטראוטיפי ועצבני מחד, מעוצב וקפדני מאידך; רגע מגיש לך יצירת מופת, ושניה אחר כך מגיש לך גספאצ'ו עם קלונקס.
באיחור של למעלה מחמישים שנה, הגיע הזמן שנוכל לחגוג היסטוריה של כתיבה קווירית, שהכניסה לעולם הספרות כבר אז את מה שהיום מחלחל לאט לתוך המיינסטרים. ספרות דיבורית מלאת קולות, ספרות שאוהבת קולנוע, ומוזיקה עכשווית, ספרות של רכילות, ספרות יפה ומלרלרת, שלא מפחדת להיות צבעונית, חסרת ריכוז ונשית. אבל כל זה לא עבר חלק, וזוכי פרס הנובל שהזכרתי למעלה ביקרו את פואיג כבר מראשית דרכו, קראו לו קולני, שטחי, רדוד ומתנשא, ריק מתוכן ושרלילה. באופן לא מפתיע, כל אלו הם כינויי גנאי שממציא המאצ'יזמו הנצחי לכל דבר אחר, וספציפית לכל דבר יותר נשי, יותר קווירי. מריו ורגס יוסה, זוכה פרס הנובל לשנת 2010, כתב ביקורת ארוכה ומשחירה במיוחד על מנואל פואיג אי אז בשנת 2000 בשם "חולה על לאנה טרנר" (Loco por Lana Turner), שמתחילה במשפט "מכל הסופרים שאני מכיר, מה שהכי פחות מעניין אותי בספרות מתבטא בכתביו של מנואל פואיג". כדי להצדיק את ההערה הזו ממשיך מריו ורגס יוסה לפרט מעט מאוד על ההיבטים הספרותיים בכתיבתו של פואיג - כי כפי שאמר, הם לא מעניינים, משעממים ורדודים - וממשיך למתקפה אישית על מי שנראה לו ככותב של ספרות-לייט בזיונית.
כדי להביע את הביקורת שלו על פואיג, ורגס יוסה מספר מחדש אנקדוטה שקרא בביוגרפיה שנכתבה על הסופר הארגנטינאי, ביוגרפיה שמעסיקה אותו יותר מכתביו של פואיג עצמו. וכך הוא מספר על מפגש בין פואיג וחברו הוותיק נסטור אלמנדרוס, צלם שזה עתה יצא מנמל התעופה עם ציוד הצילום שלו, אחרי טיסה מתישה מפריז לניו-יורק: "נסטור אלמנדרס, חבר קרוב של מנואל פואיג, קובע עם פואיג כי יגיע לדירתו [בניו-יורק] כדי לדבר על קולנוע לפני שיפנה לבית המלון. וכך עשה אלמנדרס, והשיחה נמשכה שעות ארוכות. בסביבות שלוש לפנות בוקר, מנואל פואיג החל לזמר שיל הלל ללאנה טרנר, 'בחורה מתוקה שמתאמצת לעשות את שיעורי הבית היטב'. אלמנדרוס ענה שלדעתו היא 'שחקנית גרועה, שרלילה', ושהוא מתעב אותה. פואיג פתח את הדלת וזרק אותו לרחוב. 'אף אדם ששונא את לאנה טרנר לא רשאי לשהות תחת קורת הגג שלי. את כלבה צרפתית טיפוסית - מרושעת וארסית. את [יש לציין שבמקור, הפניה את/ה אינה ממוגדרת] סטפני אודרן!'". אבל ורגס יוסה לא מספר רק אנקדוטות משעשעות על מנואל פואיג, בחלקים מסוימים בביקורת הוא אפילו נוקט בסלאט שיימינג כשהוא מדבר על מה שעשה פואיג בשירותים עם בחורי העילית של הוליווד, וזה, לשמחתנו, דבר שכבר לא היה עובר היום. גם לא במדורי הספרות. את מאמרו מסכם ורגס יוסה בפיסקה בה הוא קורא לפואיג "התגלמות הספרות-לייט", ומקונן על הספרות שאינה יכולה לעשות דבר כיום אלא לבדר: "פונקציה מכובדת וראויה, שמעמידה את הספרות תחת שליטתו של עידן מהיר וקדחתני כמו שלנו, ובו מרוב עבודה, דאגות סדרתיות ותענוגות ובידור, כמעט שאין לאזרחים זמן כדי להיות רציניים ולהרהר, או כדי לקרוא ספרים שעושים כאב ראש".
אני סבור שישנו מקום שמור בגיהנום לאנשים שטוענים שספרים שווים את כאב הראש שהם גורמים, או כאלה שאומרים בקלילות אמירות נוראיות כמו "שתי העונות הראשונות משעממות אבל אתה חייב לראות אותן כי העונה השלישית נהדרת", כאילו באמת אין לי מספיק עבודה, דאגות והסחות דעת מהנות יותר לעסוק בהן מלהשתעמם. סבל, כפי שהתרבות שלנו לומדת רק בעשורים האחרונים, אינו אמצעי לחיים טובים יותר או להשכלה, ולהפך - לרוב, הסבל מטפח בנו רגשות רעילים של שנאה עצמית, זעם וקנאה. הכוונה האמיתית יותר בספרות-לייט היא אולי ספרות שמרימה לך כדי שתוכל/י לאהוב ביתר קלות, את עצמך ואת אחרים, במקום להרצין ולהרהר, להחמיץ פנים, ולהכביד על הנשמה עם כרכים בעובי של אלף עמוד ויותר. העידון והמורכבות בספר "בגידתה של ריטה הייוורת" שווים כל רגע של קריאה, הם ממתק לנפש ולעיניים. ללא ספק, זה לא הספר הטוב ביותר של פואיג, אבל בשביל הקוראת בעברית, התרגום העדכני עושה צדק למקור לעומת התרגומים הישנים יותר של כתביו, ובנוסף מדובר בפיסה מכוננת של ספרות קווירית.
"בגידתה של ריטה הייוורת", מנואל פואיג. מספרדית: ליה נירגד, הוצאת עם עובד. 332 עמודים