רומן הביכורים של אושן וונג הוא קלישאה של רומן של משורר. הגיבורה המרכזית בו היא הכתיבה, דחוסה ועמוסה בדימויים, מותחת קווי דמיון לטוויית רשת רחבה של הקבלות ורמיזות בתקווה ללכוד בה את לבו של הקורא. העלילה, כדי לאפשר זאת, פוסעת הצידה, ושואבת מהבאר הזמינה ביותר: סיפור החיים של המחבר. התוצאה היא ממואר מליצי ביותר, רגיש עד לרמת הבלתי נסבל, שמאוהב כל כך בבבואה של עצמו עד שקשה לו ליצור קשר אמיתי עם הקורא.
וונג בן ה-33 הפך לכוכב עולה בעולם השירה עם פרסום הקובץ "Night Sky with Exit Wounds" בשנת 2016. מי שקרא אותו כבר מכיר את הסגנון ואת התמות הקבועות: שירה מסתורית ואסוציאטיבית שחוזרת שוב ושוב לתחושת הזרות כווייטנאמי בארצות הברית ולזהות ההומוסקסואלית. סבתו של וונג היא וייטנאמית שהביאה ילדה עם אמריקאי לבן בתקופת מלחמת וייטנאם; לאחר תום המלחמה היא מצאה את דרכה לארצות הברית, יחד עם הבת, אימו של וונג. הספר הזה הוא למעשה מכתב אחד ארוך מוונג לאמו, שלא מדברת אנגלית.
זרות, עוני, סמים, הומופוביה: מהר מאוד מתברר לוונג הצעיר כמה רחוקה המציאות מהחלום האמריקאי. אימו עובדת במכון יופי, והוא כילד נלהב לעזור לה - אבל עם השנים מבין שהיא שואפת כימיקלים רעילים יום אחר יום, ונאלצת לבטל את עצמה בחנופה כדי לקושש טיפים. סבתו היא זקנה מתוקה שמטפלת במשק הבית - אבל בעברה היא ננטשה עם שתי בנותיה, נאלצה להתפרנס מזנות, ואז מצאה את עצמה ביבשת אחרת, חיה בתרבות ובשפה שהיא לא מבינה. גם סיפור האהבה הראשון של וונג הנער - בקלות החלק המעניין והסוחף ביותר בספר - נראה בהתחלה כנס, בעיקר לנגד הנוף השמרני וההומופובי בו התפתח, אבל בהדרגה מזדהם על ידי הומופוביה, התמכרות וחולי.
בתוך החיים העצובים האלה, וונג נחוש למצוא את הקסם - לא בהכרח רגעים של אושר, אלא רגעים של רגישות, של מבט פעור ולב פתוח. או במילים שלו: "ככה זה בכתיבה, אחרי כל השטויות, אתה יורד לשפל מדרגה כזה שהעולם מציע לך זווית חדשה ורחמנית" (עמוד 174). הבעיה היא שהוא לא מצליח לתאר ולו סיטואציה אחת כפשוטה, ולהניח לקסם לעלות מבין השורות. במקום זאת הוא מאביס את הקורא באותן נוסחאות פואטיות שחוזרות שוב ושוב ושוב, עד שבמקום לגרום לתשומת לב מוגברת, הן פשוט גורמות לגלגול עיניים ("...אבל את זה את כבר יודעת"; "הם אומרים ש... אבל-"). הדימויים שלו לפעמים מאולצים ולא ברורים, ולפעמים קלישאתיים ומתישים: "עמדתי במרפאה בצבע לבן של ריק. הרופא דיבר, וקולו נשמע כאילו מתחת למים" (עמוד 179). וחלק מהחידודים הפואטיים שלו נראים מרשימים במבט ראשון, אבל במחשבה מעמיקה יותר מתגלים כחסרי משמעות. למשל: "דף שהופכים הוא כמו כנף שמורמת ללא תאומתה, ולכן לא עפה. ולמרות זאת הוא מטלטל אותנו" (עמוד 175). או: "מה אנחנו, אם לא מה שהאור אומר שאנחנו?" (עמוד 200). גם התרגום לעברית לא עוזר: דימויים רבים הם מופרכים, מגושמים ומסובכים כל כך שהעין פשוט קופצת עליהם, וצריך ממש להכריח את המוח לעצור כדי לפענח את משמעותם - לא ברמה הפואטית, אלא ברמת המילים הפשוטות. בנוסף, ביטויים מסוימים תורגמו בצורה מגושמת או ממש שגויה - למשל, Bathhouse, בהקשר של מקום בו גברים נפגשים זה עם זה למטרות מיניות, תורגם כ"בית מרחץ", במקום להתייעץ עם כל הומו אקראי ולהבין שהתרגום צריך היה להיות "סאונה".
תחושת זרות, ובייחוד זרות של מהגרים, היא נושא נפוץ בספרות של זמננו – ווונג לא מצליח להאיר בה צדדים חדשים בצורה מיוחדת כלשהי. בתחום הכתיבה ההומוסקסואלית דווקא יש יותר מקום לחידוש, אבל באופן מפתיע, מה שמנע ממני כהומו להתחבר לסיפור של וונג לא היה הסיפור עצמו, אלא הרכות המופלגת בה הוא גולל אותו. הפואטיות המוגזמת שלו שירתה את הנושא בצורה פחות טובה מאשר, למשל, הברוטליות הבוטה של ג'ייסון דנינו הולט. בסופו של דבר, זוהי נקודת התורפה העיקרית של הספר: הנחישות שלו לרגש בכל מחיר, העדינות שגדלה לממדים מופרזים כל כך שהיא כבר אגרסיבית וריקה. מהשורה הראשונה ועד האחרונה וונג רוצה להפגין את יכולותיו הפואטיות, והתוצאה נטולת קסם. בעמוד 172 הוא כותב: "יותר מדי אושר הולך לאיבוד במאמץ הנואש שלנו לשמור עליו". הספר שלו מוכיח שיותר מדי קסם הולך לאיבוד במאמץ הנואש ללכוד אותו.
לזמן קצר יש בנו קסם / אושן וונג, מאנגלית: אסנת הדר, הוצאת מטר, 223 עמודים.