אם ניגשתם לספר הזה כדי למצוא סיבות אמיתיות להישאר בישראל, אתם הולכים להתאכזב. קובץ המסות "סיבות להישאר" של המשוררת תהל פרוש הוא כרך קטן שמקפל בתוכו מרמור גדול, כעס ותסכול. רובן כבר פורסמו בעבר, ואליהן נוספה אחרית דבר שנכתבה בעקבות אירועי 7 באוקטובר. אופטימיות רבה לא תמצאו בהן, ובכל זאת שווה לקרוא אותן בזכות המחשבות שהן מעוררות, בעיקר על נושא בסיסי אחד: כסף.

"יש לי יחס שערורייתי לכסף, לא הולם תרבותית", מצהירה פרוש בפתיחת אחת המסות שלה. ואכן, רבות מאלו המאוגדות בקובץ הזה טעונות בכעס ותסכול אדירים כלפי המערכת הכלכלית בישראל ובעולם בכלל. לא שחסרים דברים לכעוס עליהם במדינה שלנו: הכיבוש, הקיפוח, הגזענות, המיליטריזם. אבל מאז קיץ 2011 נראה שעל הסוגיה הכלכלית ויתרנו. השלמנו עם מאבק ההישרדות היומיומי, ועברנו להתעסק במלחמות אחרות, תרתי משמע.

ההתעסקות האובססיבית של פרוש בכסף מדהימה בהיקפה וגם בנועזות שלה. היא מעידה על עצמה שמחאת 2011 הייתה עבורה אירוע עצום, שבו הרגישה את ההתעלות שבלחימה למען הצדק כחלק מקולקטיב. "כל אחת ואחד בתרבות הזאת חווים סבל חברתי כסבל אישי שעליהם לפתור לבד", היא כותבת. הרחבת הפרספקטיבה משפיעה לא רק על תפיסת הסובלים מהבעיה, אלא על תפיסת הבעיה עצמה. פרוש מצהירה כי הסדר הכלכלי מוצג כאילו הוא כוח טבע של ניתן לשנותו - "אבל זאת הונאה". יש לה את האומץ לבטא מחשבות כלכליות רדיקליות כל כך שהן נראות כמעט ילדותיות: למה שנצטרך לעבוד כדי לספק את צרכינו הבסיסיים? למה שהמדינה לא תספק לאזרחיה קורת גג? ולמה שלמישהו אחד יהיו שתי דירות, בזמן שלאחר יש אפס - והוא יצטרך לעבוד כדי לממן את הראשון?

הרעיונות של פרוש מצטיינים בעיקר בנועזות שלא מגבילה אותן לפרספקטיבות המקובלות, או במילים אחרות - לא מוגבלים על ידי הפחד להיראות מגוחכים. התסכול שלה פושט גם בקוראים, מפני שהרעיונות האלה כל כך רחוקים מהמציאות הנוכחית שבאותה מידה היו יכולים להיות מדע בדיוני. היא גם לא ממש טובה בהגנה עליהם: היא לא מבזבזת זמן בלענות למקטרגים האפשריים, לא סוקרת את הרעיונות מכל הזוויות, ובאופן כללי נותנת תחושה שהרדיקליות שלהם מספיקה לה ופוטרת אותה מהצורך לפתח אותם באמת.

חוסר הפיתוח הזה מורגש גם במקומות אחרים. מסות מסוימות מסתיימות במשפטי מחץ מעניינים, בלי שיבוא אחריהן ההסבר המתבקש, אפילו בקצרה. כזו למשל היא הקביעה ש"קבוצת העניים הישראליים כוללת חלקים נרחבים מאוד באוכלוסייה (…) אפשר לומר שהם כמעט בכל מקום". רגע לפני כן פרוש מבקרת את הדרך שבה העשירים חושבים על עניים: משפחות מרובות ילדים עם מקרר ריק. אם זו רק קריקטורה של עוני, ועוני אמיתי הוא מנת חלקה של רוב האוכלוסייה, היה אפשר בהחלט להקדיש עוד שתיים או שלוש שורות כדי להדגים את המופעים שלו במציאות. לא רק להצהיר שצריך להגדיר אותו מחדש, אלא ממש להגדיר אותו מחדש.

חוסר הפיתוח הרעיוני גם גורם לווידויים מסוימים להיראות כמו סתירה פנימית. פרוש היא הרי לא דמות בדיונית, אלא אישה אמיתית שכותבת בגוף ראשון. לכן יש מקום לתהות איך היא יודעת לירות את חצי הביקורת שלה לכל עבר ולהתלונן על חלוקת הכוח בחברה, ובכל זאת מודה בלי למצמץ ש"אילולא הקלפי הייתה ממוקמת מאתיים מטרים מהבית שלי ובדרך לבית הקפה, לא הייתי מגיעה אליה לעולם". 

מסה אחרת שגורמת להרמת גבה עוסקת במחקר על האורגזמה הנשית. האם מגוחך שקבוצת חוקרים גברים עושה מחקר על האורגזמה הנשית? ברור. האם אפשר לגזור מכך הודאה בבורות ובמבוכה הכללית של גברים כלפי המיניות הנשית? בהחלט. אבל יש משהו מגוחך בלפטור את כל המחקר בהצהרה: "תובנה לא מקבלים משאלות על עוצמת האורגזמה ועל הפרש הזמנים בין אורגזמה ראשונה לשנייה, תובנה מקבלים מלשכב עם אישה ולאהוב אותה ככה שהיא תגמור כמה פעמים שתרצה". פרוש מספרת כי הרגישה צורך להשתתף במחקר - אך למלא את השאלון "ברשעות" במידע שקרי ומוגזם. נכון, המחקר אולי מעלה גיחוך, ובכל זאת אפשר לטעון שהוא צעד בכיוון הנכון: תיקון האפליה נגד נשים במחקר הרפואי. אם מבצעים את הבחירה ללגלג עליו ללא סייג, מן הראוי להתייחס לטענה הזו לפני כן, לנסות להפריך אותה או לכל הפחות ללגלג גם עליה.

בקיצור, ביקורת אינטליגנטית יותר צריכה להכיר גם בהצדקות של הצד השני, בטבע האנושי או בנסיבות שהובילו למצב הקיים, כדי להעניק יתר יציבות לטענות המוצגות. המחסור בכך כל כך בולט, שבמקום להשתתף בדעתה של המחברת, הקורא מתפתה לגלוש בעצמו לעמדת פרקליטו של השטן, רק לשם האיזון. 

היה קשה לשאת את המרמור של "סיבות להישאר" לולא הכתיבה של פרוש הייתה משובחת כל כך. יש לה חוש קצב מהפנט, הומור ציני דקיק, ואיזון עדין בין ניסוחים בהירים מאוד לבין נטייה לציורי ולפואטי. כאמור, פרוש פרסמה עד כה רק ספרי שירה. קובץ המסות שלה מעורר תקווה שיום אחד נזכה לרומן פרי עטה.

חוויית הקריאה ב"סיבות להישאר" מעלה מרמור, תסכול ועצבות, מפני שהמחברת מסתכלת על העולם מעיניים ממורמרות, מתוסכלות ועצובות. ובכל זאת, העיניים האלה יכולות לדמיין עתיד אחר בתנופה שממריאה לסדר גודל עצום, רדיקלי ממש. לפרוש אין הצעות פרקטיות לשיפור המצב, אבל היא כן יכולה לחלום - ובתקופה כל כך חשוכה וקצרת רואי, זו בהחלט התחלה.


"סיבות להישאר", תהל פרוש | הוצאת פועלים - הקיבוץ המאוחד | 160 עמודים