הבחירה של הוצאת קתרזיס להוציא את "לאחר מכן" - סיפור קצר של אדית וורטון שפורסם לראשונה בעיתון בשנת 1910 - כספר/ספרון שעומד בפני עצמו היא בחירה מעניינת ודי נועזת, בטח בהקשר הכלכלי ובכלל. בתקופה פרועת הקשב הנוכחית זו גם החלטה מבורכת שיכולה לפגוש לא מעט קהל תאב קריאה אך מוגבל ריכוז. ויותר מכך, האקטואליות של היצירה לא מתמצית רק באורכה אלא גם ובעיקר בשרטוט הוורטוני של השפעתה של האימה המתמשכת שתחילתה ב"יום בלתי נתפס אחד": שרטוט שמפלח את הבטן נוכח ה-עוד יום ועוד שבוע שעוברים ונערמים על כולנו בחמשת החודשים האחרונים.
מרי ואדוארד בוין הם זוג אמריקאי שעובר להתגורר בבית כפרי במחוז דורסטשייר שבאנגליה. היא רוצה להקדיש את הזמן לציור וגינון והוא חולם להוציא סוף סוף את ספרו על "הבסיס הכלכלי של התרבות". נשמע אידילי, אבל מה שמושך את הזוג דווקא למחוז דורסטשייר ולבית המיושן שאליו עברו - מעבר למרחק הגיאוגרפי ולחיפוש הרומנטי אחרי בית "לא נוח" - הוא קיומן של רוחות רפאים.
"אני לא רוצה לנסוע עשרה קילומטרים בשביל לראות את רוח הרפאים של מישהו אחר. אני רוצה אחת משלי בתחום הנכס", מתעקש בהתחלה אדוארד, המכונה נד, אבל מתרצה לפורמט מעט שונה. מתברר שבבית המיועד יש רוח, אבל היא מתגלה זמן רב לאחר מכן. "פשוט צריך להמתין", אומרים להם. ומעיסוק סקרני ונונשלנטי ברוחות הם עוברים לחיי שגרה נטולי הפרעות. עד שכמובן הכל משתבש.
בלי להיכנס ליותר מדי פרטים על מה שקורה מכאן והלאה, אפשר רק לומר שרוח שלא מופיעה במערכה הראשונה תופיע באחת מהמערכות הבאות: "לאחר מכן", כשם הספר. וכמו החיפוש הראשוני הכמעט אגבי אחרי רוח, כך גם ההופעה שלה בהמשך, נטולת צלצולים. עם הזמן מתגלים עוד ועוד פרטים, מפוקפקים יותר ופחות על האקזיט המוצלח שביצע נד המהנדס ושאפשר לזוג המאושר לפרוש מהחיים הבורגניים ומ"הכיעור מוחץ הנפש של המערב התיכון", ומרי נאלצת להתמודד עם מגוון תהיות, דחופות יותר ופחות, ביחס לבעלה ולעלילותיו בעבר ובהווה.
על אף מידותיו הצנועות של "לאחר מכן", וורטון - כיוצרת מיומנת של טרגדיות מפוארות - מצליחה לצקת ולשזור את המינון הנכון שבין האימה המעורפלת שברקע לבין תובנות חדות שמעשירות ומבהירות את עולמן הפנימי של הדמויות, בעיקר זה של מרי. תו ההיכר של יצירותיה של וורטון - אישה נעדרת עצמאות כלכלית שנשואה לעושר - מופיע גם כאן יחד עם המחיר הסמלי והממשי של צורת החיים הבורגנית שוורטון נהנית כל כך להתעסק בה וללעוג לה. כך גם העיסוק המפורט ב"בית" החומרי (וורטון הייתה אדריכלית נוף ומעצבת פנים מוערכת מאוד בזמנה. ספרה הראשון נקרא "עיצוב בתים").
וכאן אנחנו מגיעים לשלב הביניים שבו לא קורה כלום, על פניו. רגע לפני התרת החידה - וורטון מתארת תהליך תלת-שלבי של היקבעות האימה, השתרשות הבלתי אפשרי בנפש ובחיים עצמם. אצל וורטון אין מפלצות או זוועות גרפיות מכל סוג, וממש אין צורך בכאלו. האימה מרחפת ברקע, שקטה ואילמת ואט-אט חונקת ומאכלת. זה מתחיל בדעיכה הדרגתית: "היה זה כאילו הימים נסו באימה מהמסתורין המאיים של יום בלתי נתפס אחד, צברו ביטחון ככל שהמרחק גדל עד שלבסוף חזרו לצעדם הרגיל". ממשיך לסוג של השלמה מבהילה: "היו רגעים של התחשה מוחלטת שבהם, כמו קורבן של איזה רעל שמשאיר את המוח צלול אך מונע מהגוף תנועה, היא ראתה את עצמה מבויתת על ידי האימה, מקבלת את נוכחותה כאחד מהתנאים הקבועים של החיים". ונשלם בהשלמה אדישה: "היא הביטה על השגרה המוכרת של החיים בעין בלתי סקרנית של אדם פראי שהתהליכים חסרי המשמעות של הציוויליזציה מותירים עליו רושם מועט בלבד". אפשר בשלב זה רק לקוות שנצליח לזכור, כמה זמן שיידרש, שנוכחותה של האימה היא לא בהכרח אחד מהתנאים הקבועים של החיים.
"לאחר מכן", אדית וורטון | תרגום: דוד ישראל ארונשטם | הוצאת קתרזיס | 94 עמודים