נתחיל במה שאסור דווקא לעשות, וכמאמר הפתגם האנגלי נשפוט את הספר על פי הכריכה שלו. ועל פי הכריכה שלו, "כל מה שקרה שם באמת" הוא ספר טוב ולא טוב. הוא טוב משום שהוא מעוצב נהדר בצורה שמשחקת עם אסתטיקת הקעקועים הווינטג'ית בצורה מפתה, ומופיע עליו ציטוט מפרגן מפי מבקר לא ידוע. אבל הוא גם לא טוב משום שהכותרת "כל מה שקרה שם באמת" היא בעצם כותרת מבאסת ומניפולטיבית - היא לא אומרת לך דבר על הרומן עצמו והיא נשמעת כמו שם סרט הגמר במגמת תקשורת בתיכון. זו גם לא טרוניה כלפי הוצאת "עם עובד", משום ששמו המקורי של הספר - "כל הדברים המכוערים והנפלאים" - שטחית וטינאייג'רית באותה המידה. יש בו רמיזה סמויה על הקהל המיועד של הספר, שכמו אומרת "זו קודם כל ספרות פופולרית. לא ספר רע בשום צורה, אבל אל תטעו - יותר משהוא רוצה להיות ספר חשוב, הספר הזה רוצה למכור עותקים". ויודעים מה? סבבה, לקחתי.
"כל מה שקרה שם באמת" הוא סיפור התבגרותה של וייבי (ובונה) קווין, שמתחילה את הספר כשהיא בת שמונה ותסיים אותו, סליחה על הספוילר-שלא-מקלקל-דבר, כשהיא בשנות העשרים לחייה. היא נולדה למציאות מחורבנת, לאב מתעלל ולאמא נרקומנית שאינה כשירה לטפל בה. אבל וייבי, כדרכן של ילדות ספרותיות רבות, היא ~מיוחדת~: היא מלאכית יפהפייה שלא מדברת עם אף אחד והיא לא מרשה שייגעו בה; אבל היא גם חובבת אסטרונומיה, עילוי מתמטי ומלאת חוכמת חיים אותה ספגה, בלית ברירה, נוכח ההזנחה של אירוע. מאניק דרים פיקסי גירל עם טוויסט של עוני ואופנועים. סיפור ההתבגרות שלה הופך גם לסיפור אהבה אחרי שהיא פוגשת את (ג'סי ג'ו) קלן - אופנוען, מכונאי וגבר בן עשרים ומשהו שמסתבך ברומן אפלטוני (ואז גם הרבה פחות אפלטוני) עם הגיבורה. סיפור האהבה שלהם מסתבך, כמובן. לא רק כי מדובר פה בגבר בוגר וילדה או נערה, אלא כי המציאות שהם חיים בה היא מציאות אלימה וקרתנית, שעשויה מהחומרים שפרנסו את "לוליטה" ואת "אדם בעקבות גורלו במידה שווה": סקס ואהבה אסורה, אלימות והתמכרות לסמים, נאמנות למשפחה והגשמה עצמית.
אין, כאמור, סממן תרבותי אמריקאי שהספר הזה מחמיץ והוא מסמן עליהם וי אחרי וי בצורה מאוד משכנעת. וגרינווד לא מסתפקת בחקר של נושאים שערורייתיים, היא גם עושה את זה בצורה שמתיימרת להיות חדשנית ופּוֹפּית, והעלילה נמסרת מפיהן של מספר דמויות - לא רק וייבי וקלן אלא גם בני משפחותיהם, ידידיהם והאנשים שנקרים בדרכם. אהבתם של הילדה והגבר מתוארת תמיד בתערובת של משיכה ואימה, כשלכולם ברור שעל פניו אסור לאפשר להם להיות ביחד, אבל דמות אחר דמות, פרק אחר פרק, גרינווד משכנעת את המספרים שדווקא המקרה הספציפי הזה - עובד. ואכן, "כל מה שקרה שם באמת" הוא לא ספר שמשבח פדופיליה בשום צורה ואפילו לא כל כך מנרמל אותה, אבל הוא כן מזיע מרוב מאמץ כדי להבהיר לכם כמה ייחודי המקרה של קלן ו-וייבי. כמה דבר כזה יכול היה לקרות רק להם, ורק משום שקרה דווקא להם - זה בסדר. השכנוע הזה אכן מגושם אבל אפקטיבי: גם אם לא תעודדו באופן פעיל על הרומן הלא שגרתי הזה, הוא לא יגרום לכם להשליך את הספר בזעם.
כי מעל לכל, "כל מה שקרה שם באמת" הוא ספר יעיל. הוא חכם, אבל לא מתוחכם מדי. רומנטי, אבל לא שמאלצי. מודרני, אבל גם מספיק קלישאתי ומוכר כדי שלא באמת תופתעו משום דבר שיקרה בו. מחרמן, אבל בקטע אינטלקטואלי כמעט (ומכיל, אגב, התייחסות יפה, בוגרת ומורכבת מאוד למיניות של ילדות ונערות. בכל הנוגע לגברים, האואבר, הוא קצת מפשל). הוא מופרך, אבל מספיק משכנע בשביל שתמשיכו לקרוא בו (והרי אמרו לכם שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, אז כאילו מה). הוא יעביר לכם טיסה ארוכה בעונג מוחלט, או ירבוץ יחד אתכם בהנאה ליד הבריכה בחופשה הקרובה שתצאו אליה. זה ואליו מדהים תמורת המאני. כלומר, הוא מספק ומהנה ומושך ואינו תובע איזו התעסקות מחשבתית יתרה למרות שהוא עוסק בנושאים אפלים ומורכבים. במובן הזה, אולי הספר קיבל דווקא את הכותרת הראויה ביותר ואת הכריכה המושלמת עבורו - "כל מה שקרה שם באמת" הוא שם מרצה ולא באמת עמוק לספר מרצה ולא באמת עמוק; אסתטיקת הקעקועים הקשוחה אך נעימה משקפת היטב את כמה שהספר הזה קשוח רק על פני השטח, כשבעצם הוא נעים-נעים.
ורק הערה אחת, כי ברין גרינווד בטוח קוראת mako תרבות כעניין שבשגרה. קצת אחרי האמצע, "כל מה שקרה שם באמת" משנה פאזה והופך לתעלומת רצח. זאת אומרת, הוא לא באמת הופך לתעלומה כיוון שהוא לא מתעניין בשום צורה בניסיון לפתור אותה, אבל הרצח מתרחש וברור שמישהו יפתור אותו. אחרי אותה נקודה, הספר מתחיל גם לקפוץ קדימה בזמן בניסיון להעניק לדמויות הפעילות בו קצת ניסיון ותובנה. זה מתסכל גם משום שזה קורה מוקדם מדי, ומאתיים העמודים שהאפיזודה הזו מתפרשת על פניהם הם הרבה יותר מדי, וחבל, כי זה מאט את התנופה הנהדרת של הספר, והופך אותו מהצצת גילטי פלז'ר אל תוך חייהם הקיצוניים של אוהבים קיצוניים לא פחות למעשיית מוסר דודתית. זה אולי מה שקרה באמת, אבל זה לא מה שהיה מעניין, מרגש או אמין.
"כל מה שקרה שם באמת", ברין גרינווד. מאנגלית: מרב זקס-פורטל. הוצאת עם עובד, 422 עמודים