"מה ששייך לך", רומן הביכורים של המשורר והמבקר האמריקאי גארת' גרינוול, הוא 200 עמודים נפיצים כל כך שקשה לחשוב עליו מונח סתם כך על המדף בחנות ספרים, מורם בידי קורא אקראי שמעלעל בעמודיו ומחזיר אותו למקומו. זה ספר מטלטל ומהפנט כל כך שקשה לבחור מאיפה להתחיל לדבר עליו; חבית נפץ של תשוקה, בושה, אחריות, צלקות והשלכות, שעיכולה דורש משאבים רבים הן מהראש והן מהלב.
גרינוול לא מסתיר את היסודות האוטוביוגרפיים החזקים של ספרו - עובדה ראויה לציון כשכבר בסצנת הפתיחה גיבורו כורע על הברכיים בשירותים ציבוריים ומעניק מין אוראלי לגבר זר לחלוטין, תמורת תשלום. הגיבור חסר השם שלנו הוא מורה בבית ספר אמריקאי בבולגריה, והגבר הזר הוא מיטקו, זונה ממין זכר עם עבר עמום וקשה, שן קדמית שבורה, כיסים ריקים ותועפות של קסם אישי. מיטקו, הדמות היחידה בכל הספר שזוכה להיקרא בשמה, נותר זר הן למורה והן לקורא לאורך כל הספר - ובכל זאת שובה את לבו של המורה, שמתאהב בו נואשות, ונאלץ לאחר מכן לשלם את המחיר על כך.
אבל זה לא הספר שאתם מדמיינים לעצמכם - ההתאהבות הנואשת היא לא עיוורת ונטולת רסן, וההשלכות שלה לא זורקות את גרינוול לסצנות אקשן קצביות או מועסקות בשאלה האם ניתן לאלף את הפרא האציל. החלק שפותח את הספר, שפורסם כנובלה עצמאית חמש שנים לפני הספר עצמו, הוא למעשה הראשון במבנה משולש המתרומם ומעניק לקורא פרספקטיבה רחבה יותר. לבו של הטריפטיך הוא פסקה אחת עצומה שמשתרעת על פני ארבעים עמודים, ובה חוזר המספר לנעורים שלו כנער הומו בדרום השמרני של ארצות הברית. בתנופה מהממת של זעם, כאב וחרדה שלא ניתן להסיר ממנה את העיניים הוא לופת את הקורא בגרון ומכה בו שוב ושוב, לא באכזריות אלא במציאותיות - כי המטרה של גרינוול היא לא לזעזע אותנו בפרובוקציות, גם כשהוא כותב סצנות מין בוטות, אלא פשוט לספר את האמת.
החלק הזה של הספר מזרה אימה שמלווה את הקורא משם ועד הסוף - לא מחשש לפגיעה פיזית בגיבור, אלא מחשש לפגיעה רגשית הרבה יותר קשה. גרינוול ממחיש באופן מבריק איך כל מילה, כל מבט וכל מחווה יכולים להיות הרסניים כל כך, ואיך החיים עצמם הופכים למבוך מראות של בושה ושל פחד מהשפלה כשאתה מצטלק בשלב מוקדם כל כך של חייך. למרות הפיזיות האינטנסיבית, בסצנה אחת, שלא תימחה לי מהזיכרון לעולם, גופו של הגיבור נשאר בריא ושלם אבל ההשפלה הנפשית אכזרית כל כך שמשהו בי נשבר רק מלקרוא אותה. בחלק השלישי והאחרון העלילה חוזרת לבולגריה. כמה שנים עברו, ומיטקו שוב חוזר לחייו של הגיבור. אבל הפעם הוא לא מעורר בו תשוקה, אלא רגשות מורכבים יותר של אחריות, אשמה, משיכה ודחייה, שמובילים את הספר למקום אחר לגמרי.
המשקל השווה שניתן לשלושת החלקים מבלבל; בפני עצמם, מרגיש שכל אחד מהם נגמר רגע לפני הגעה לפואנטה כלשהי. אבל הידיים המיומנות של גרינוול מרגיעות: פרוזה יפהפייה שהיא מצד אחד ריאליסטית עד ברוטליות, ומצד שני פואטית ומהורהרת; מצד אחד בוגרת, מחושבת ורוויית תובנות, ומצד שני בוערת בתשוקה ובזעם. תשומת הלב שהוא מקדיש לרגעים קטנים לכאורה מתבהרת לאור הסמליות היסודית והמבריקה שמקשרת בין כל חלקי הספר.
במקביל, לאורך ספר שלם שעוסק בו, בעצם לא מתגלה לנו יותר מדי על הגיבור שלנו. אנחנו לא יודעים מה באמת שייך שלו, כמאמר כותרת הספר. הוא מוצץ לאנשים זרים בשירותים ציבוריים מטונפים; הוא פתוח לחלוטין לגבי זהותו המינית, ועדיין חושש לספוג ריקושטים על זה; הוא מתבונן על האושר, על הקסם ועל הביטחון כדברים ששייכים רק לאנשים אחרים, למשפחות אחרות, לסטרייטים. וכשהוא נחשף לאומללות ולטרגדיה שבחיים אחרים, לבו נמחץ והוא כמה להושיט יד ולעזור - אבל הוא לא לגמרי יודע איך, ואולי גם מבין שבשלב הזה הנזק חסר כל תקנה.
במקום זאת, שלושת החלקים מתחברים לתמונה כוללת של זהות להט"בית פצועה ומושפלת: מילדות תמימה שמוכתמת עד שנוצר קישור בלתי הפיך בין תשוקה לבין הסתרה והשפלה, לצלקת רגשית מחוספסת כל כך שהיא פוגעת בעצם תהליך ההגדרה של העצמי. גרינוול בעצמו כותב, ומתייחס לדברים שאביו של הגיבור אומר לו בצעירותו: "כששמעתי אותו אומר את הדברים האלה היה נדמה לי שבדיוק ברגע שתבעתי חזקה על עצמי - התברר שכבר אין על מה, אין שום דבר, או כמעט שום דבר, כאילו אני מתמוסס והדמעות שלי הן הגילוי החיצוני של ההתמוססות הזאת" (ע' 107).
"מה ששייך לך", גארת' גרינוול. מאנגלית: ליה נירגד. הוצאת עם עובד, 200 עמודים