אלוהים, איזו טרחה. Que difícil es ser yo - זה באמת די נורא לכתוב ביקורת על ספרים, כי בגדול, אנחנו רוצים שספרים יצליחו. אנחנו רוצים לקרוא, ליהנות ולאהוב - ואז לדבר עם חברים על הדבר היפה שקראנו. אבל מדי פעם מגיע לשולחן הדמיוני שלנו ספר שבאמת אין טעם לבקר אותו. הוא נראה נהדר, חתומים עליו אנשי מקצוע מוערכים שהעמידו בעבר ספרים וטקסטים נהדרים והוא אפילו נקרא בהנאה מסוימת - אבל אין טעם לבקר אותו. פשוט אין. "הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה" הוא בדיוק ספר מהסוג הזה, וזה מתסכל, כי תחושת ה"למה עשיתי את זה לעצמי" היא לא האפקט המבוקש בקריאת ספר. לא מבחינתי, בכל אופן. אבל "הכלום מנצח" עובד קשה כל כך, ובצורה יסודית כל כך כדי לחמוק מהניסיון לבקר אותו, שמסיימים אותו בתחושת החמצה כמעט. בתסכול. במרירות קלה של פוטנציאל לא ממומש, כי מבריק ואכזרי ככל שיהיה - "הכלום מנצח" הוא ספר שלא רוצה שתקראו בו. בטח שלא תיהנו ממנו.

אבל אם אכתוב שמדובר בבזבוז זמן, עוד אמצא את הציטוט שלי במודעת ענק ב"הארץ". אתם יודעים, מסוג המודעות האירוניות האלה שמתענגות בבוז שמוטח בסרטים טראשיים. אם אכתוב שמדובר בקריאה מומלצת לאנשים ששונאים את החיים - כנ"ל. הדרך היחידה לא להיענות לדרישה של "הכלום מנצח" היא לכתוב שמדובר בספר טוב. אולי זה יצליח להפתיע את האנשים שעומדים מאחוריו, אבל סוריז, זה לא מה שחשבתי.

הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה

נזנח לרגע את הקשקושים שמחוץ לביקורת, ונסביר במה מדובר. "הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה" הוא פארודיה על ספרי יעץ ועזרה עצמית. בפרקיו הרבים מופיעים משלים, שאלונים וסיפורים שונים, שמתחזים לטקסטים שייראו מוכרים לכל מי שעלעל פעם ביצירות ספרותיו מז'אנר "איך להתעשר בזמן שאתה עושה רק את מה שאתה אוהב" או "כך הגעתי להגשמה עצמית בכוח הטלת קוביה". לפעמים הקורא נדרש לדמיין שגילה איזו תרופה מהפכנית ולעתים הוא נזירה שמגיעה לעולם הבא ומגלה שם שלא כל מה שהובטח לה בכתבי הקודש - מתגשם. הפרקים מציגים בפני הקורא שאלות פילוסופיות מורכבות, וגם כמה שאלות טיפשיות להפליא - מ"האם אתם גזענים?" ועד "כיצד יכול התקשור לטפל באין-אונות?" - ואז גם עונים עליהם. תחילה באיזו רצינות תהומית שמחקה את הכתיבה בספרי העזרה העצמית, ולבסוף בהתכנסות לקראת אותה התובנה: אתם לא מיוחדים. אין בכם, הקוראים הממוצעים, שום דבר שראוי להערכה מיוחדת, וזה בסדר גמור. ככל שתקדימו להפנים את זה, וככל שתמהרו להפסיק להתרכז אך ורק בעצמכם ותעיפו מבט חוקר וסקרן אל העולם שסביבכם ואל התופעות המדעיות והחברתיות שקורות בו - כך ייטב. זה השיפור העצמי היחידי ש"הכלום מנצח" מציע, וכמו במדיטציה שהוא כל כך בז לה, הספר ישוב פעם אחר פעם על התובנה האחת הזו עד שתהפוך לרעש לבן. 

כן, הכל חרא, לא בטוח שדרושים כמעט מאתיים עמודים כדי להשריש את המסר הזה. הוא לא עד כדי כך מורכב. אם כרמלי ניסה ליטול איזו קורה, לעשות לנו איזה "בירד בוקס" ולעוור אותנו מרוב צער וחרטה על כל הזמן שהשחתנו בקריאת ספרי עזרה עצמית - אפשר היה להסתפק בכתבה. אם הוא ניסה בכוונה לחקות את הסגנון הארכני והרפטטיבי של הספרים האלה - אחלה, אבל מה הטעם? סליחה על הרוחניקיות, אני מבין שלא לשם כך התכנסנו, אבל מעבר לפארודיה מושקעת, איזה ערך של ממש יש בספר הזה?

"הכלום מנצח" לוקח קלישאות רוחניות - וכותש אותן. הוא גורס לדק תובנות מטופשות על הצלחה בעסקים והגשמה עצמית ועושה זאת בהומור רב. הוא היה יכול להיות ספר בדיחות מדהים, משהו ניינטיזי יפה כזה שסמדר שיר היתה חתומה עליו, בסגנון "בית ספר זה דבר מצחיק". או טוב יותר - ספרי "פוליטיקלי קורקט: אגדות ילדים בלשון סגי נהור" של ג'יימס פין גארנר. אבל כל ניסיון להתעמק בו, כל ניסיון להפיק ממנו איזושהי חווית קריאה שחורגת מהטחת עלבונות במין האנושי  - נידונים לכישלון. וזה שורש הבעיה של "הכלום מנצח": יחסית לספר שהוא במהותו גאג אחד (משוכלל, ראוי, מעניין, אבל כולו גאג) - הוא לוקח את עצמו ברצינות נוראית. 

ליצירת "הכלום מנצח" גויסו כותב מוכשר ועורכת נהדרת. הספר עוצב בחן רב על ידי מעצב מוכשר והוא מוצג בפני הקוראים כספר אמיתי. אבל הוא לא. הוא ספר מתנה לאנשים שמכורים לספרי יעץ ואתה גם קצת שונא אותם. או להפך - אוהב אותם כל כך, שחבל לך על ההשתקעות שלהם בטקסט שלא מחדש להם ולא מגרה אותם לחקור ולפעול. אבל שוב: הוא מוצג כספר "אמיתי". כלומר כספר שברמה הבסיסית והצינית ביותר מצדיק את 96 השקלים הוא עולה. 96 שקלים הם יותר משתי שעות עבודה של אישה ממוצעת בישראל. שעה ושלושת רבעי, אם אתה גבר. האם אתם, קוראים עלובים ממוצעים, לא מעניינים וכו', הייתם מעבירים שעתיים מיום העבודה שלכם בספיגת עלבונות? בהשוואתכם לשלשולים יותר מפעם אחת? אם השבתם 'כן' לשתי השאלות - זה הספר המושלם בשבילכם.

"הכלום מנצח כשאנשים חכמים עושים מדיטציה", עודד כרמלי. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 191 עמודים