לאלינור, צעירה בשנות ה-20 המאוחרות לחייה ניתן להעריך, יש דירה מירושה שמאפשרת לה לשלם שכירות על חצי דירה של שני חדרים בעיר שליד הים, תל אביב ניתן להעריך. היא בזוגיות עם יפתח, פעיל פוליטי מוכר בתחומו, ממחנה השמאל ניתן להעריך. היא לא עובדת, פה ושם היא מנסה לכתוב, ובין מפגשים לאירועים חברתיים שנכפים עליה, בעיקר עם חבריו הפרלמנטריים של יפתח, היא מתעסקת לא מעט בניצן, חברתה הקרובה לשעבר שיחסיהן עלו על שרטון ושלאחרונה הוציאה ספר חדשני על "עזרה עצמית" - קוראת ביומן שכתבה בעבר על חייהן בדירת שותפות, מקשיבה לריאיון שנערך עם ניצן על ספרה החדש, כמעט שולחת לה הודעה.
ה"ניתן להעריך" שכבר צוין פה שלוש פעמים הוא כלי שימושי לאורך הקריאה בספרה הראשון של תמר רפאל, "היו שניים בלי תפקיד". בעולם הזר-מוכר שמציגה-מייצרת רפאל שום דבר לא נאמר במפורש, כמו שהוא. לא הרעיונות המופשטים שנאבדים בסבך המילים והמשפטים, לא הרעיונות הפשוטים יותר, אפילו לא מושגים בסיסיים. במקום תל אביב יש את העיר הזאת ליד הים, במקום מפלגת שמאל יש את הצד שלנו והמחנה שלנו ובמקום וואטסאפ יש את "תוכנת המסרים המיידית". ככל שהקריאה בספר מתקדמת, כך גם הרושם שלא מדובר בהתחכמות ותו לא.
במקביל לצעדיה המגומגמים של אלינור בעולם של הגדולים והמנוסחים, יש בספר גם כמה עלילות משנה שמעמיסות ואינן תורמות במיוחד: ההתבגרות של יפתח בצל הפגנות בכיכר ואוהלים בשדרה, או הזוגיות המוקדמת שלו עם דנה שחזרה לאחרונה מחו"ל, כולל מערכת יחסים מורכבת שהם מנהלים עם משורר מקומי. אבל במוקד היצירה, שכבה אחר שכבה, מתקבלת אווירה מנותקת, אירונית, כמעט גרוטסקית שבה כולם - ברצינות עצמית תהומית - מדברים כל כך הרבה על כל כך מעט. הדמויות מזהות פה ושם את השפה המעט יותר מורכבת סביבן, אך נותרות להתגפף ולהתבצר בשפה אחידה ופנימית שמייצגת באופן הכי ישיר את המסרים הנכונים, את הזעם והצדקנות, או במקרה של אלינור - את השפה הפרטית, הגופנית לעיתים והא-דיאלוגית.
החמקמקות הלשונית-ייצוגית יחד עם שליטתה הגבוהה של רפאל בשפה העברית ניכרת בכל עמוד ועמוד, ולא רק ביחס למרחב הציבורי והתרבותי. האילמות הפומבית שבה מצטיינת אלינור - תוהה כל העת מה הם יודעים שהיא לא - היא חלון הראווה שמכסה ומזמין כאחד לעולמה הפנימי, עמוס במודעות לפרטי פרטים ובהברקות אנליטיות. לפני כשלוש שנים רפאל פרסמה ספר שירה בשם "שירי נסיגה", אחד השירים נקרא "אשת חברה" והוא מסתיים ב"בנקודה אחרת חברה ניצחה חברה. נתתי להן במתנה את העדרי". כך גם אלינור, ערנית ונסוגה, מופיעה ונעדרת, נוכחת ונאלמת. כשהיא שואלת את ניצן למה אף אחד לא מסתכל לה בעיניים ולמה לא מפנים אליה שום שאלה, התשובה שהיא מקבלת היא: "כי את משדרת מרחק. כי את לא יוצאת לדייטים, כי את לא מפרסמת דברים מצחיקים ברשתות החברתיות". אבל גם ניצן, לאחר פירוט כל האפשרויות, מגיעה למסקנה נחרצת פחות - "אני לא יודעת, אני לא יודעת למה הם לא מפנים אלייך שום שאלה".
"התבדרתי הלאה עם תושבי העיר הזאת", היא מעידה על עצמה. "נפרמתי איתם, מבלי שהייתי אי פעם לחלק מהדבוקה". קל להתייחס אל חייה של אלינור - שמתקשה לקרוא כי היא מחפשת את עצמה בכל מילה, ומתקשה לכתוב כי בשביל לכתוב צריך להתעניין באופן פעיל בדברים אחרים - כאל חיים של בטלה פריבילגית מעוררת התנגדות. כך גם הניסיון הדי יומרני של רפאל לאפיין את "ניסיונות ההיכרות העצמית של צעירים משכילים ורגישים, רגע לפני שהכול משתנה", כפי שנכתב בגב הספר, אבל התוצאה מוכיחה שליומרה יש הצדקה - ולו בגלל שאותם צעירים משכילים ורגישים מצליחים לייצג משהו רחב בהרבה מגבולותיה השבריריים, תרתי משמע, של תל אביב רבתי.
לא כולנו התבגרנו עם הפגנות בכיכר ואוהלים בשדרה, גם לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו להיות נטולי תפקיד, ולו כזה שמולבש עלינו מבחוץ כחלק מכללי המשחק שגם אותם לא כתבנו, אבל ההתמודדות של אלינור בעיר הגדולה, בעולם הגדול, עם האנשים הגדולים, היא התזכורת לכך שהמרחב החמקמק הוא לא עניין של גיאוגרפיה. פילוס הדרך במרחב, בכל מרחב - פריפריאלי או מרכזי, בורגני או בוהמייני - הוא תמיד עניין חמקמק שדורש פירוש וסידור. וכל שהייה רגישה בסביבה מגודרת יכולה להוות בסיס לפעולה רב זירתית של קריסה (האידאולוגיות, ההגדרות, התפקידים) וכינון (המילים, השפה, הממשות, החוויה).
המעבר מכתיבת שירה לפרוזה דורש להתמודד עם עוד כמה שחקנים חשובים כמו עלילה ודמויות, או במילים אחרות - להתמודד עם הצורך לספר סיפור שמוצדק לספר אותו כפי שהוא מסופר, ושלא מהווה תירוץ או מצע לפריסת היכולות האומנותיות של היוצר (כך גם ביחס ללא מעט נפילות ספרותיות של פסיכולוגים ואנשי טיפול שניסיונותיהם לכתוב פרוזה מסתכמים בעוד ועוד "תיאורי מקרה" עטופים בעלילות דידקטיות ולא תורמות). שתי דוגמאות מקומיות לדילוגים מוצלחים כאלו שעלו תוך כדי קריאה - והספר הזה בהחלט מצטרף אליהן - הן "כל קשר בין הדמויות" של אודי שרבני שיצא לפני מספר חודשים ו"הארכיברית" של ענת לוין מ-2015.
במובן רחב יותר, המשותף לשלוש היצירות הם גיבורים עם עולם פנימי עשיר ומפותח במרחבים שהתלישות שורה בהם. אצל שרבני מדובר בסופר שמסתגר עוד יותר בסגר של הקורונה, ואצל לוין המספרת עובדת כארכיברית במוסד בירוקרטי ואפרורי במיוחד. אך יותר מכך, המודעות הגבוהה לשפה מובילה ומאפשרת גם אם ממש לא מחייבת את החריגויות - של הדמויות ושל מבנה היצירה בכלל - שמשוקפות ומנומקות דרך השפה החדשה שנבנית. ב"הארכיברית" הפסיביות הראשונית מתחלפת בפעולה קיצונית, אפשר לומר אלגורית, אצל שרבני בולטת המשחקיות במבנה שמתבטאת בין היתר בשילוב בין פרגמנטים קצרים וארוכים ודוברים מתחלפים. במקרה של רפאל, החריגות היא במובנים רבים ליבת היצירה כולה.
רפאל מציגה רומן ביכורים מרשים מאוד עם סגנון אישי מובהק, כישרון בולט משופע ברגישות ובאסתטיקה ולישה נפלאה של השפה העברית. אפשר למצוא פה ושם גם כמה סממני בוסריות - כמו שפה גבוהה ואנליטית שמשתרבבת לשאר הדמויות ופוגמת לא פעם באמינותן, לצד פיתולי עלילה שצמצומם היה מועיל ליצירה כולה, וגם עבודת עריכה לא הייתה מזיקה כאן. אפשר לדמות את תהליך החיפוש והליטוש של היצירה לדמויותיה שלה עצמה - כולן מנסות למצוא ולאבד שוב ושוב את "התפקיד" שבו הן אמורות לתפקד.
"היו שניים בלי תפקיד", תמר רפאל | הוצאת פרדס | 345 עמודים