כהן צעיר, ובעצם אפילו לא כהן של ממש, אלא פרח כהונה (כפי שהוא מכונה בספר) נמלט מהמקדש בו חי עד כה חיים נוקשים וסגפניים. הוא יוצא לעולם, חווה איזו התגלות מיסטית ומחליט לקחת את גורלו בידיו. במקום לסגור לאלים הקיימים, ששומרים על הערים הקיימות ומשמרים סדר עתיק שהתקיים מאז שאסון טבע איים להחריב את היבשת כולה, הוא בוחר למצוא לעצמו נתיב חדש באמונה. הוא ממציא אלוהות חדשה. הלאה אלילי הים האכזריים, ולכו לשלום אלוהי ההר או השמיים. הכהן הסורר בוחר את עץ התאנה כמושא הסגידה שלו, ובונה סביבו מערכת שלמה של אמונות ומנהגים. המנהגים האלה קונים להם עוד ועוד מאמינים, ודת עץ התאנה מתפשטת מעיר לעיר כמו וירוס. היא נוגסת באמונות הקיימות, ועל הדרך מציגה בפני הקוראים את המציאות המתוארת ב"ברונז", ספרו החדש של אמיר חרש.

האם אהבתם את התעלול הזה, בו תוארה בפניכם עלילה שלמה בלי להתייחס לשום סממן קונקרטי של זמן ומקום? אם לא, יתכן ש"ברונז" יבוא לכם ברע, פשוט כי זה חלק ניכר מהאופן בו הוא מתואר. "ברונז" הוא סוג-של אגדה. הוא עשרות מיתוסים מעשרות תרבויות, שנקצצו ועורבבו והפכו לעלילה אחת מגובשת. זהו סיפורו של נביא עץ התאנה הראשון בעולם, אבל גם סיפורם של כוהני דתות אחרות, של חיילים, מדענים, בני מלוכה ואמני במה. ולאף אחד מהם אין תווי פנים. זו לא מטאפורה (לפחות לא במציאות של הספר), הם אשכרה ציבור שלם שמצליח להיבדל זה מזה בקולות ומחוות גופניות בלי להידרש לזוטות כמו גבות ושפתיים.

זהו סיפור נודד, שכל חלק בו מתפתח והופך וזורם אל תוך החלק הבא בו, וכולם מתרחשים במין טריטוריה אינסופית כמעט שנשמעת ומתנהגת כמו הממלכות הקדומות שהרכיבו את התרבות המסופוטמית, אבל גם שונה מהן מאוד. זה אפוס שמדלג בין דמויות וזירות התרחשות, ואתם יודעים מה? יש בו אפילו טוויסט. מהסוג הטוב אפילו, כזה שמניח בפניך עוד ועוד רמזים לכך שתיכף, הנה, עוד רגע מתרחש פה איזהשהו שינוי, אבל לרגע לא מגלה את הסוד עד תומו. זה גם המקום לציין שהטוויסט הזה מצוין באופן די מפורש בגב הספר, ושווה אולי לוותר על הקריאה שלו.

אמיר חרש (צילום: טלאל ויסמן)
הסוף של "ברונז" מאכזב, וזו בדיוק הייתה כוונתו של חרש | צילום: טלאל ויסמן

אבל לא שווה (מעברים חלקים זה אנחנו) לוותר על "ברונז". זאת אומרת, שווה מאוד לעשות קצת מחקר ולהבין בדיוק מהו הספר הזה, אבל כדאי לקרוא אותו. הוא לא דומה להרבה ספרים שיוצאים בהוצאות הגדולות בישראל, והוא מתענג על הווירדיות הזאת. "ברונז" וחרש מתמסרים לצורה בה אנחנו רגילים לקרוא מיתוסים, והשפה של הספר משחקת עם איזה ניב תנ"כי שיש בו, במקביל, המון דינמיות והומור. לדוגמה: "פולחן תמוס־אל היה קשה, נטול חדווה: קטימת זרתות, ניקור עיני הכוהנים, העלאה באש של רוב הפרי והדגן. ואלה היו רק הפנים הפומביים, הנוחים יותר, של הפולחן". יש לנו פה מין ניגון מקראי, וגם התוכן הפסקה, כמובן, היה יכול בקלות להיקלח מהחלקים היבשים יותר של ספר דברים. אבל יש פה איכות אחרת, רמה אחת נוספת: יש פה הומור. הרי לקרוא לפולחן "נוח" או "פומבי" זה כבר לגמרי מודע, זה מנכיח את העובדה שמי שמתעד עבורנו, הקוראים ב-2019, את המציאות הפסבדו-קדומה הזו, מבין שמדובר בטרלול הטרלולים. כלומר, אנחנו יודעים שלא מנומס לשפוט תרבויות שלא חיינו בהם, אבל קאם און, קטימת זרתות? נשפוט גם נשפוט.

ומעבר לניתוח הזה באווירת הבגרות בספרות, "ברונז" הוא ספר מעניין ברמות. הוא כתוב באופן קולח ומשכנע, ומציג הצצות באורכים מדויקים מאוד לחייהם של מגוון רחב של דמויות, היסטוריות ומנהגים. לא משתעממים ב"ברונז", זה בטוח. למעשה, הוא כתוב באופן כל כך משוכלל ונעים לקריאה, עד שאותה תפנית עלילתית כמעט פוגעת בו. כקורא אנוכי, רציתי להמשיך ולחקור את היבשת החדשה-ישנה הזו (באמת הייתי מסתפק באוסף עיבודים פרוזאיים לְמיתוסים, כמו למשל ב"מיתולוגיה" הפופולרי של אדית המילטון) למרות שהיה לי ברור שהעלילה של "ברונז" חותרת לקראת כיוון אחר. בסדר, הפסד שלי בלבד.

כי גם כשהתפנית העלילתית מגיעה - ומכאן ספוילרים לספר, אני מניח - עדיין מדובר בעלילה לא שגרתית לספר ישראלי. לקראת אמצעו, הופך "ברונז" לסיפור הגירה אחרי שקבוצת חסרי פנים עוזבת את היבשת המיתית ומגיעה על ספינה לחופי ארצות הברית. השנים הן... טוב, עדיין לא ברור בדיוק מתי מתרחשת העלילה, אבל האמריקאים נאלצים להתמודד לפתע עם אנשים שהגיעו מעולם אחר לגמרי. הם אינם מדברים אנגלית, הם לא מבינים קפיטליזם. לעזאזל, אין להם אפילו תווי פנים - איך הם יצליחו להגשים את החלום האמריקאי? הם מושמים כמעט מיד במתקן כליאה ממשלתי, ורק מלומד אחד מצליח אט-אט לפענח את שפתם, ועוזר לשלב אותם בחברה. בסופו של דבר הם, בתיווכה של דמות אחת שהקורא מלווה כל הדרך מהעולם הישן, עוברים גם ניתוחים פלסטיים ונהיים אזרחים מבאסים ואפורים מהשורה.

הסוף של "ברונז", אפוא, הוא בדיוק זה: קצת מבאס. ואם יורשה לי, נראה שזה מה שחרש ניסה לעשות בו, אז לא מדובר בעלבון לספר. זהו ספר על היסטוריות אבודות, והוא מציע לקוראיו לא רק להבין ברמה הלוגית שתרבויות שלמות קדמו להם, אלא גם לדמיין את התרבויות האלה. לא סתם הוא מתעקש על כותרת המשנה "פנטזיה כנענית", שהרי יש לפנטזיה הזו משמעות ומשקל, ו"ברונז" מבין שיש פער בגודל אוקיינוס בין היכולת, נגיד, להעביר הרצאה אקדמית ליכולת לספר סיפור. ובקרב הזה, שבין הפרטים היבשים לחירות היצירתית הוא אובייסלי מעדיף את החירות. זה ספר עשיר ומעשיר, מקורי ומרענן. מבריק כמעט, לפרקים. ובעיקר, הוא כתוב היטב בשפה רבת רבדים שנשמעת גם עתיקה וגם מעודכנת; גם שירית וגם סיפורית. גם פנטזיה, אבל גם כאן ועכשיו.

 "ברונז", אמיר חרש. הוצאת כתר ספרים, 260 עמודים