לא רבים הם ספרי הביכורים שממש תופסים את העין ואת הלב של הקוראים, אבל ספרה של מיכל צינמון-פירון הוא אחד מאלו. אבל לפני שתתחילו לקרוא, צפו לספוילרים בביקורת. "אולי בחיים אחרים" מתעתע בקוראיו, הוא מזמין אותם לחקור את הרבדים העמוקים ביותר של הנפש, ובעצמו חודר אל נבכי הזיכרון ובודק עד כמה הגוף זוכר, עד כמה הנפש יכולה להכיל. במרכז העלילה עומדת דמותה של איילת, אישה בת שלושים וחמש שמתעוררת לתוך מציאות לא מוכרת אחרי שעברה תאונת דרכים שלא רק שפצעה את גופה, אלא גם גרמה לה לאבד את הזיכרון של עשר השנים האחרונות. ללא ידיעה כיצד הגיעה לבית החולים ומה קדם למה, איילת מתחילה לשחזר את קורותיה. היא זוכרת שהיא נשואה ושהיא מאוהבת עד כלות בבן זוגה, אך כשהיא מתעוררת היא איננה מוצאת אותו לצידה. בליל שאלות מתחיל לרוץ בראשה: איפה בן זוגה? מה קרה בעשור האחרון? היכן היא גרה? מי היא בכלל? חווית הקריאה המטלטלת של העמודים הראשונים נדמית כקצב פעימות לב שעולה ומתגבר.
לאחר שיחרורה מבית החולים, אימה של איילת מאמצת אותה לחיקה ומזמינה אותה לשהות בבית נעוריה עד שתתאושש ותחזור למסלול חייה. לאט-לאט איילת מתחילה לגבש את העובדות לכדי תמונת חיים. היא מאיירת, היא מתגוררת בגבעתיים, והיא גרושה. הדבר הראשון שהיא עושה הוא לאתר את בן זוגה ולנסות לחקור אותו בנוגע לחייהם, אך הוא משיב את פניה ריקים, ובשלב זה הקוראים עוד לא יכולים לתאר לעצמם את הדרמה שהתחוללה בחייהם. בהמשך העלילה, גבר בשם אלעד מתחיל עם איילת בחנות ספרים והם מתחילים לצאת, אבל גם הוא, כבן זוגה לשעבר, נוהג באופן חשוד ומתחמק מלפגוש את קרוביה של איילת. חברים שונים בחייה של איילת מזהירים אותה מפניו, אך היא מתעלמת מאזהרותיהם. בהינתן שאינה מכירה את עצמה או את הביוגרפיה שלה, משב הרוח החדש והפראי משמח אותה: היא יכולה לטבוע בתוך הזוגיות החדשה, לברוח עם בן זוגה החדש לסיני ולא להמשיך להתעסק בחיים הללו, שהיו לה והיא אינה מסוגלת לזכור.
העלילה נמסרת בשתי וערב - פרק אחד מתנהל בהווה לאחר התאונה והפרק העוקב מתרחש בעבר. המבנה הזה מאפשר חשיפה איטית ומתונה של הקוראים לסיפור חייה הדרמטי של הגיבורה, כי למרות שאיילת מנסה לחזור לשגרת חייה, משהו לא מסתדר לה. היא מנסה להשתקם, אבל סובלת מחלומות שתוקפים אותה בלילה. בחלומותיה היא תמיד חייבת להגיע לאנשהו ומהר מכיוון שהתרחש בהם אסון. שיא הדרמה מגיע כאשר היא הולכת לבדיקה אצל רופא נשים ומגלה שהייתה לה ילדה, תינוקת. רגע הגילוי כתוב בצורה מדויקת ומעביר את תחושת הניתוק מהסיטואציה לצד המחשבות הקודחות באופן בלתי פוסק: "זאת לא אני כאן עכשיו, זה לא קורה לי באמת תגידי שלום למזכירה, בנימוס, כדאי גם לחייך שמאלה, את צריכה ללכת שמאלה במסדרון כדי להגיע למעליות ללחוץ על הכפתור, לחכות בסבלנות, איש אחד בחליפה מחייך אלייך, את ממהרת להוריד את המבט כאילו לא ראית ממשיכה להביט מטה גם בתוך המעלית, לא רוצה להיתקל במבט של אף אחד וגם לא בשלך, בקירות המראה חוצה את הלובי, מהנהנת למאבטח, יוצאת החוצה לאור השמש המסנוור הכול נראה אותו הדבר אבל מרגיש שונה לגמרי, כאילו לקחו את העולם והפכו אותו מבפנים החוצה". (עמ׳ 149)
בתוך חווית הניתוק, בתוך חוסר ההבנה, איילת מבינה שהיו לה חיים שלמים, עולם ומלואו שנעלם כלא היה ואף אחד לא מסביר לה מה קרה. צינמון-פירון מתווה את צעדי העלילה כפסיפס שנבנה באיטיות ויוצר תחושה של צפייה בסרט מתח מסקרן. מפרק לפרק הקוראים נחשפים לפרטים נוספים מהסיפור, ובניית המתח משרתת את כל העלילה, ויוצרת חווית קריאה שנעה על ציר אבל נשארת תמיד על סף הגילוי.
צינמון-פירון בחרה לכתוב על נושא מורכב - על אובדן ילדה, משבר והשתקמות. אולם באופן מפתיע, האווירה של הספר איננה מדכאת. להפך, היא מעוררת סימפטיה כלפי איילת ושאר הדמויות ומציגה את החיים שלפני הטלטלה, את האושר שבהתאהבות, את חדוות הלידה וחווית ההורות, אך לצד זה מצויה השאלה של ההשתקמות. כיצד ניתן להשתקם מחוויה כזו ואיך מתחילים מחדש? אין ספק כי צינמון-פירון הצליחה ליצור מרקם אנושי שמרתק להציץ לתוכו, משימה שאיננה פשוטה כלל ועיקר ובייחוד בספר ביכורים.
"אולי בחיים אחרים", מיכל צינמון-פירון. מודן הוצאה לאור, 239 עמודים