סיפורי אהבה הם דבר עדין. גם אם שניהם סטרייטים סיסג'נדרים לבנים מהמעמד הבינוני, אין סיבה לא לרצות להיות בעד זוג האוהבים. ובכל זאת, כשמשתמשים באהבה ממבט ראשון אה-לה הוליווד כמנוע העלילתי והרגשי של ספר בן 400 עמודים, צריך להרגיש משהו כלפי האהבה הזו. ואולי זאת הבעיה המאכזבת ביותר בספרו החדש של פאולו ג׳ורדנו ("בדידותם של המספרים הראשוניים"): אם כבר סיפור האהבה שעומד בבסיסו מעורר משהו, זה אנטגוניזם.
תרזה חיה עם הוריה הבורגניים בטורינו, ומדרימה בכל קיץ לספציאלה, לווילה של סבתה. בחווה הסמוכה חיים ספק היפים-דתיים ספק כת, המאמינים בגלגול נשמות ובחיבור לטבע שיגרום לפעילי גרינפיס לקנא. המפגש הראשון בינה לבין החיים בחווה מתרחש בלילה: שלושת הנערים הגרים בה חודרים לשטח הווילה כדי לשחות בבריכה. אחד מהם גבוה ושתקן; השני לבקן ולכן כנראה גם מסתורי; בשלישי, שמתואר כנער חום עור עם "עיניים קרובות זו לזו", היא מתאהבת מיד. ולא רק היא: נראה שלכולם, מאביו המאמץ, דרך חברים ונערות אקראיות ועד להומואים יש קטע עם הבחור הזה, המכונה ברן. הוא שתקן ומופנם באופן קיצוני; הוא אידיאליסט חסר תקנה; הוא לא צפוי, ומסוגל לסחוף אחריו המונים כשהוא באחד מפרצי ההתלהבות שלו. כל קורא הגיוני היה שולח אותו לאבחון אצל פסיכו-אנליטיקן; ג'ורדנו נותן לו להיות מרכז הכובד של הספר כולו, מבלי להטיל ספק ב"קסם" של דמותו אפילו פעם אחת.
עלילת הספר נפרשת באופן לא לינארי על פני כמעט עשרים שנה, ועוקבת אחר תהפוכותיהם של תרזה ושל שלושת הנערים, שחייהם נשזרים זה בזה בקשרים עבותים של עקשנות, טמטום ואגוצנטריות - כלומר אהבה עמוקה ומסירות לאידיאלים. המספרת שלנו היא תרזה, והספר נפתח בתנופה רבה עם סצנת הטבילה הלילית בבריכה; משם ג'ורדנו מחליט לזרוק לעזאזל את חדוות ההתרחשות ברגע הנוכחי, וזאת לטובת מאות עמודים של וידויים דרמטים על דברים שהתרחשו בעבר הרחוק. חלק ניכר מהעלילה מסופר לנו על ידי אחת הדמויות במונולוג עצום; ג'ורנדו מתעלם מהעובדה שבמציאות היה לוקח נצח אפילו להקריא את כל התוכן הזה, ושמבחינת הקורא העצירות הקטנות בזרם אירועי העבר המתוארים לשם תיאור של ליטוף כלב או סידור כרית בהווה הן לא יותר מהפרעות מעצבנות. הוא גם לא טורח להתאים לכל דמות סגנון דיבור משלה, או לשמור על אמינות כלשהי: הדמויות מדברות בפסקאות שמנות, ספרותיות ומנוסחות היטב, בדיוק כמו אף אחד אף פעם.
ראויה להערכה ההשקעה שלו בעלילה המסועפת ורבת התהפוכות, שבכל זאת נותרת קוהרנטית מאוד. אבל מה שווה עלילה כזו אם המניעים של הדמויות כל כך לא משכנעים? ניתן כמה דוגמאות (זהירות, ספוילרים): כאמור, המסירות המוגזמת כלפי ברן סתומה; אבל גם היא לא יכולה להסביר את ההתעקשות של תרזה לשקר לברן שהיא בגדה בו, כי זו הדרך היחידה שהיא יכולה לחשוב עליה לגרום לו לפרק את נישואיהם. ולמה תרזה, המאוהבת עד מעל הראש, רוצה לכפות על ברן להיפרד ממנה? כי היא לא מסוגלת להרות לו, וכנראה שחשוב יותר לתת לזכר האלפא להמשיך את שושלת הגנים ההו-כה-משובחים שלו מאשר לשמור על האהבה שלהם. בהמשך הספר ברן רוצח את אחיו, שהיחסים איתו אולי לא היו חמים אבל גם ממש לא חמורים עד כדי כך. הספר לא נותן לכך תירוץ טוב יותר מ"הרוע השתלט על נפשו באותו רגע", ולאחר מכן כולם סולחים לו מיידית, ואף אחד לא חושב שברן הרוצח צריך להיות בכלא מלבד המשטרה - כולל אביו של הנרצח. (כדי להוסיף חטא על פשע, הרצח בוצע כביכול כדי להציל כמה עצי זית מכריתה, זה הכול.) מתסכל מכול הוא סוף הספר - ברן, שהופך יחד עם כל החבורה לפעיל קיצוני למען איכות הסביבה, שם לעצמו למטרה להגיע למקום האחד בעולם בו רגל אדם מעולם לא דרכה, "מקום אחד שהאדם עוד לא הרס", תוך התעלמות מדהימה מכך שבעצם המעשה הזה הוא עצמו יהיה האדם שיהרוס את הפינה ה"טבעית" האחרונה. הוא מרעיב את עצמו ומשקיע הרבה אימונים כדי להצליח להשתחל למקום הזה, ואז נפצע ומגלה שאף אחד לא יכול להשתחל לשם גם הוא ולהציל אותו. במקום לתאר את המעשה כטיפשות מרהיבה, שאר הדמויות חולקות לו כבוד, ואף אחד לא חושב לפרק את המערה שהוא הצליח להזדחל אליה, כי היא הוכרה כשמורת טבע. כאילו שזה לא הספיק, ג'ורדנו הוסיף וכתב אפילוג מיותר, קיטשי להחליא ולא אמין בשום צורה, בלי להבין שבשלב הזה גם ככה לא פיללנו לסוף טוב עבור אף אחת מהדמויות - אפילו לא לתרזה, אישה פסיבית, חסרת כבוד עצמי, טיפשה ומעצבנת, שפשוט נגררת אחר התהפוכות העלילתיות שמחוללים הגברים.
כוונת הסופר הייתה כנראה להעלות שאלות נוקבות על אמונה, על אהבה, על אחריות אישית ועל משבר האקלים. אבל הדרך היחידה לקרוא את הספר כך שיישאר לו כבוד כלשהו היא כמשל הפוך: ספר שבו אהבה בלתי מוסברת שלא מעוררת טיפת אהדה, מסירות קיצונית עד טירוף לאידיאלים "סביבתיים" על חשבון חיי אדם ומציאת נחמה באמונה מוצגות כולן באור חיובי, רק כדי שהקורא יתפוס את ראשו בידו ויחשוב לעצמו: בחיי, כולם פה מטומטמים.
"לטרוף את השמיים" / פאולו ג'ורדנו, מאיטלקית: יערית טאובר, הוצאת כתר, 386 עמודים