"אהבה אחת" הוא שם שקשה לא לקרוא באופן אירוני כשמדובר בדרמה עכשווית ואפופת אווירה מבשרת רעות. התחושה הזו מתחזקת כשהגיבורה מקבלת הצעה מגונה מהשכן המוזר שלה: הוא יתקן לה את הנזילה, ובתמורה היא "תיתן לו להיכנס אליה" לקצת. אין לו שום כוונה להעליב אותה; הוא פשוט לא חווה מגע אישה כבר הרבה מאוד זמן, ומציע את עסקת החליפין הזו כפתרון שייתן לשני הצדדים דבר שיש להם צורך בו, בזריזות ובלי סיבוכים מיותרים.
נט, הגיבורה שהגיעה לא מזמן לעיירה הקטנה אי-שם בספרד, מוכת אלם. היא לא מצליחה להבין את מנהגי המקום ומרגישה שכולם נועצים בה מבטים מוזרים/ אבל מכאן ועד לקבל הצעה כזו, שהיא הלכה למעשה סוג של זנות? היא מסרבת, כמובן. ובכל זאת, לתדהמתו של הקורא, יום לאחר מכן היא הולכת לביתו של השכן ושוכבת איתו. העסקה מתפתחת באופן מהיר ותמהוני לקשר תמהוני לא פחות, וככל שחולפים העמודים מתברר שלא נפלה טעות: זו כנראה האהבה שהכותרת מתייחסת אליה.
שרה מסה היא סופרת ספרדייה מוערכת לפי התקציר בכריכה האחורית, וזוהי יצירתה הראשונה המתורגמת לעברית. היא מזכירה להפליא ספר אחר שראה אור לאחרונה, "אינטימיות" של קייטי קיטמורה: בשתיהן יש גיבורה שעובדת במקצוע התרגום ועוברת למקום זר כדי להתחיל מחדש. הגיבורה סובלת מחרדת נטישה, והכתיבה האלגנטית בוראת אווירה ממגנטת של אסון קרב. אולם בעוד קיטמורה דוחסת ליצירה קצרה גלריה מרשימה של דמויות ועומק מדהים, מסה מרגישה כאילו היא מתאמצת לגרום לטקסט להרגיש עמוק יותר משהוא באמת. הדמויות מעטות יותר ומעניינות פחות; הסימנים הרעים מתמצים ברובם בפרנויה ולא בהתרחשות ממשית; והכי גרוע, הניסיון לסחוט אמירה על היחסים בין המינים מעלה רק מיץ דלוח של נדושות.
ייאמר לזכותה של מסה שהיא בוחרת באמצעי לא שגרתי ליצירת תחושת סיר הלחץ כבר מההתחלה: רצף אינסופי של בעיות קטנות מחיי היומיום, ובעיקר בבית הישן והמתפרק ועם בעל הדירה החצוף והדוחה. זו טקטיקה אפקטיבית מאוד, גם אם היא לא עולה בקנה אחד עם האלגנטיות של הכתיבה; ובכל זאת, החיים לא תמיד אלגנטיים, והלחץ הנפשי במציאות, בניגוד לספרות, אלגנטי רק לעתים רחוקות. הבעיה היא שבשלב כלשהו מתברר שהגיבורה היא לא "אדם רגיש מאוד", אלא אישה אומללה שנסחפת למערבולת של נוירוזה ופרנויה. למרבה הצער, מסה לא מסתפקת בלהמחיש זאת לקוראים באיפוק אלא ממש מצביעה על כך, למקרה והם פספסו.
בסדר, אז הדמות הראשית היא אישה נוירוטית שמוצאת את עצמה מתאהבת באופן לחלוטין לא צפוי. אבל למה בעצם שהיא תתאהב בו, או שהוא יתאהב בה? אין שום דבר מעורר חיבה בדמויות, וגם החיבה שהקוראים חשים לדמות הראשית מתוך אינסטינקט נשחקת ככל שהיא מאבדת קשר למציאות, מפני שמסה לא השכילה לבנות לה יסודות יציבים לפני שהיא מאתגרת אותה עם טרלול שכזה. ובכלל, מפליא איך הגיבורה אכן טרודה לרגע מכך שהסכימה להצעת זנות, אבל כל המהלך מהנקודה הזו ועד להתאהבות מתואר בפסקה בודדת. למה להעביר עמודים שלמים על החלק בו השניים מתראים מדי לילה, ולא לתאר את המהלך הפסיכולוגי יוצא הדופן שעוברת הדמות הראשית? איך אפשר להציג נושא טעון ומטרגר כל כך - דמות שסובלת הטרדות מיניות בלתי פוסקות, עד לרמה של הצעת זנות של ממש, ועוד בוחרת להיענות לה - ואז לא להתעסק בו אלא למסגר מחדש את הסיפור של הגיבורה כ"אישה ששברו לה את הלב"?
גם אם מקבלים את העלילה כפי שהיא, כל אמירה שניתן לסחוט ממנה מסריחה מבנאליות. אה, אז מערכת יחסים היא עסקת חליפין? הגבר הוא יצור חסר רגש שרק רוצה לזיין, והאישה היא יצורה אומללה שזקוקה לעזרתו ונקשרת בקלות למי ששכב איתה? כמה מקורי. האווירה המתוחה שיצרה הסופרת מתבררת כלא יותר מפרנויה של דמות בלתי נסבלת, השתיקות מאבדות מהמסתורין שלהן והופכות לריקות וטיפשיות, וספר באורך 160 עמודים נחווה כגרירת רגליים אינסופית.
"אהבה אחת" הוא היכרות חמוצה עם יצירתה של שרה מסה: ספר ששואב אותך פנימה במסך עשן מפתה, ואז מותיר את כל ההבטחות ללא כיסוי - ועוד טוען בחוצפה בעמוד האחרון ש"לכל דבר יש סיבה". זוהי חווית אכזבה שיכולה לספק רק סופרת שלא יודעת איפה הלב של הסיפור שלה, בכל המובנים.
"אהבה אחת", מאת שרה מסה | תרגום: משה רון | הוצאת לוקוס | 160 עמודים | מחיר: 89 שקלים חדשים