אחרי הצלחה מסחררת אך עקובה מדם בקרב על כיבוש יפו, מגיע צבאו של נפוליאון בונפרטה לעכו באביב 1799 - ונתקע. העיר המבוצרת מהווה מכשול בלתי עביר עבור הגנרל הצרפתי המורד, ובמשך חודשיים הוא מטיל עליה מצור: הצבא הצרפתי אורב לכל מי שיוצא מהעיר, והצבא העות'מני, בחיזוק צי אוניות של הצבא הבריטי, ממתין בתוך העיר ובנמל המפורסם שלה כדי למנוע מהאויבים לפלוש פנימה. "להתראות עכו", ספרו החדש של עלא חליחל, הוא סיפורו של המצור הזה, והוא נמסר מנקודות המבט מנהיגי עכו: מושל העיר, אחמד אל-ג'זאר, יועציו ומשרתיו, בהם גם מוציא להורג, מצביא צרפתי שמכיר את נפוליאון היכרות אישית, מתורגמן בעל סוד אישי ויועץ כספים יהודי. הם מנסים להדוף את המתקפה הבלתי נלאית של נפוליאון, לנקות את הארמון ממרגלים ומורדים ולמנוע מעירם האהובה להפוך לתל חורבות.
סיפוריהם ממקדים אמנם את הספר, אבל "להתראות עכו" הוא בעצם סיפור רחב יותר שנפרש על פני העיר כולה. ובעצם על פני האימפריה העות'מנית כולה ואולי גם על פני כל המלחמות כולן. כי יותר מש"להתראות עכשו" הוא מסמך היסטורי, או רומן נקודתי שמתאר מקום אחד בזמן אחד, הוא רומן על אלימות.
האם טמנתי לעצמי מלכודת כשבחרתי לקרוא ולבקר את "להתראות עכו"? כן ולא. מצד אחד כן, כי - כמו נפוליאון, ביותר ממובן אחד - לא ידעתי בדיוק למה אני נכנס ונתתי לרצף הניצחונות שלי, כלומר לרצף הספרים הנהדרים שקראתי לאחרונה, להרגיע אותי. מצד שני, ברור שלא טמנתי לעצמי מלכודת, ובחרתי ביודעין רומן היסטורי על ניסיון הכיבוש של נפוליאון את עכו בסוף המאה ה-18. ידעתי, והלכתי לקראת הקריאה הזו בעיניים פקוחות. ובעיניים פקוחות חיכיתי לאורך 300 עמודי הספר שמשהו ישתנה, שתגיע איזו נחמה, ומה אגיד לכם? בסוף גם נפוליאון הרים ידיים מעכו. כמו שאמרתי, יש בינינו יותר מנקודת דמיון אחת.
וכל זה לא בשביל להגיד ש"להתראות עכו" הוא לא ספר טוב. אבל הוא לא ספר מהנה במיוחד. הוא טוב כיוון שהוא כתוב היטב ומתורגם היטב מהמקור הערבי. הוא אכזרי יותר משבע עונות של "משחקי הכס", אבל גם רב ידע, משעשע לפרקים ומאוד מעניין. אבל כל המילים האלה - "לפרקים", "רב ידע", "מעניין" - הן מילים שהיו יכולות לתאר מאמר היסטורי טוב, אבל רומן טוב? האין רומן טוב צריך להכיל גם איזו דמות מעוררת הזדהות, או בדל עלילה מרתקת שתסחוף אותך? כי הדברים האלה אינם מצויים בהכרח בספרו של חליחל. ואני אגיד בזהירות שזו נראית כמו בחירה מכוונת. "להתראות עכו" אינו סיפורם של אנשים אלא של דמויות היסטוריות, וגם כשהספר מתעניין במאפיינים האנושיים של הדמויות האלה, הוא לא שוכח לתת לנו כל הזמן קונטקסט היסטורי - הנה, תראו, כך וכך היה באמת ואכן הגיע מכאן ומכאן, אלה היו כלי הנשק שלו וזו היתה שיטת המגננה של ההוא.
המעשה הספרותי, זאת אומרת מה שלוקח רצף משפטים והופך אותם לספר, מתרחש בווליום נמוך מאוד ב"להתראות עכו", וזה מתסכל. משום שרציתי לאהוב את הדמויות שבחצר הפאשה אחמד אל-ג'אזר, ורציתי לאהוב את יועצו הצרפתי דה-פליפו ואת אבראהים המתורגמן ואת פרחי היועץ ואת המוציא להורג (יש שניים) ואת ואת ואת. אפילו את נפוליאון, שמנקודת המבט העכואית שהספר נוקט הוא לא פחות ממבשר האפוקליפסה, רציתי לאהוב. ויאמר לזכות הספר שדמותו של הגנרל הצרפתי היא אחת האהיבות והמנומקות ביותר בספר, בעיקר משום שהיא מדומיינת - נפוליאון נוכח בחייהן של הדמויות ולעתים גם משוחח איתן, אבל תמיד נותר פרי דמיונן. הפרשנות שלהן עבורו היא פרשנות פיקחית ומעניינת, שמצליחה לשלב רומנטיקה ותאוות דם - כאילו אי פעם היה הבדל בין השתיים - בצורה אורגנית. הוא נשמע טבעי ומעורר חיבה. זאת בניגוד לכל שאר הדמויות שמניתי בתחילת הפסקה, שלכולן חלקים דומיננטיים יותר בסיפור שחליחל מספר - ואף אחת מהן לא אהיבה. יודעים מה? עזבו אתכם מאהבה, אנחנו בתקופת מצור ומלחמה וכל זה, לא את כולם צריכים לאהוב. אבל אף אחת מהן לא מנומקת, אף אחת מהן לא מעניינת. אם אל-ג'זאר או איבראהים היו צונחים ומתים כבר בעמוד 50, חוויית הקריאה שלי לא היתה מאבדת גם מיליגרם אחד של הנאה. כי "להתראות עכו" הוא ספר לא מהנה. לא כיף לקרוא בו ולא מפתה לסיים את היצירה ההיפר-גברית והאולטרה-אלימה הזו.
כמה היפר-גברי ואולטרה-אלים? ככה: יש ב"להתראות עכו" שניים-שלושה פרקים בכיכובן של זונות צרפתיות, שנלקחות ממולדתן ומובאות בסירה כדי להיאנס תכופות על ידי תושבי עכו בשעתם הקשה. או כמו שקראו לזה במאה ה-18: בידור. עוד לפני נחיתתה של פלוגת הזונות בחוף, מתבצע בהן טבח ראשון, ובמהלך הספר גם טבח שני ושלישי. אלה הדמויות הנשיות הכי מפותחות בספר, אגב, וב-270 העמודים שלא עוסקים בנשים האומללות האלה, מוצגים ב"להתראות עכו" אך ורק גברים, שהולכים ממקום למקום ומדברים עם גברים נוספים ונואמים בפני גברים נוספים ובעיקר שוחטים והורגים גברים נוספים או שנשחטים ונהרגים בעצמם. לפעמים גם באותו עמוד. והחלק הכי מתסכל בסיפורן של הנשים הצרפתיות הוא שאין לו באמת השפעה גדולה על העלילה, הוא מוצג בפני הקוראים כפיתיון, כרמז לכך שעלולה עוד איכשהו להתגלגל בספר הזה עלילה לא-צבאית, או - אם ניצול וכפייה זה הקטע שלכם - ארוטית. אבל לא. אז בשביל מה? בשביל מה לשלב אותן בכלל? איזה ערך יש בהצגת דמויות ובהארתן בזרקור אם כל התפקיד שלהן הוא להיות קורבן התעללות? אם כבר, זו המלכודת האמיתי ש"להתראות עכו" טומן לקוראיו: הוא מציג בפניהם כל הזמן אפשרוית מילוט, או שותל מולם רמזים ואפשרוית של עלילות מנחמות, של דמויות נעימות לקריאה, של נחמה ותקווה - ואז רומס את השתילים האלה וממליח את הקרקע כדי ששום דבר לא יצמח שם אחר כך. בפעם הראשונה יש לזה אפקט מהמם, בפעם השנייה יש לזה אפקט של צבירה והאבסה, ובפעם השלישית זה פשוט משעמם. אה, הנה רמז לרומן - והופ, אחד האוהבים מת. הנה נסיון מרידה - והופ, אחד המורדים מת. הנה עלילת נקמה - ולא תאמינו, אבל אחד הנוקמים ימות.
אחת ההערות שמוזכרות מדי פעם בגנותן של "משחקי הכס" או "סיפורה של שפחה" הוא שהעינויים והאלימות שמוצגים בסדרות האלה מוצגים בהנאה גדולה מדי. שהקלוז-אפים על צליפות השוט או האיברים הגדועים אמורים לרגש את הצופים ולהסעיר אותם - אמורה להיות להם איזו השפעה חיובית, גם אם סמויה. מעטים יודו שהם אוהבים לראות עינויים, אבל היי, כולנו עדיין ממשיכים עם "סיפורה של שפחה". על אף ש"להתראות עכו" מכיל מאות מופעים של אלימות נוראית בשלל סוגים וכלפי אינספור אנשים, לא נראה שחליחל התענג על כתיבת הדימויים האלה. גם לו, העינויים האלה באו ברע. למרות זאת, הוא חוזר אליהם פעם אחר פעם, מוצא דרכים חדשות (ובעצם, ישנות) להרוס את חייהם של גיבוריו, וממשיך הלאה. במובן הזה, גם הוא צר על עכו, והוא מנסה להחריב אותה ואת היושבים בה עד שלא יישאר מהם כלום. והאלימות הזו, כאלימותו של נפוליאון, כאלימותו של אל-ג'זאר (בערבית: הקצב, עקב חיבתו לכריתת איברים ועינויים פיזיים למי שבגד בו), היא אלימות חסרת פשר וחסרת תקווה. היא שם כי היא שם. זו תובנה מצוינת על אלימות ועל מלחמות, אבל נראה שהספר לא עושה איתה הרבה מלבד להדגים אותה בעצמו. הוא רווי אלימות כי החיים רוויים באלימות והוא לא מנמק אותה ולא מתענג עליה כי החיים לא מנמקים אותה ולא מתענגים עליה. אחלה, תודה, הבנתי את המסר, אבל באמת שלא נהניתי מהשיעור.