"הודאתו של נידון למוות", נובלת הביכורים של דניאל ארטובסקי, היא יצירה חריגה בשוק הספרים המקומי, בתוכנה ובסגנונה. מעשייה גותית על גבר פריזאי מהמאה ה-19 "שחולל מעשה נוראי בעבר, ושיחולל מעשה נוראי בעתיד". וכשמדובר ביוצר שכפי שמצוין בספר כתב בעבר ספרי עיון בתחום המיסטיקה והקבלה, פוטנציאל החריגות מסקרן עוד יותר. בפתח הספר מצוטט קארל יונג: "רצית להיות מסוגל לקבל הכול, אז קבל גם את שיגעונך". ברוח הזאת מומלץ גם לצלול לתוך הספר, בפתיחות, בסקרנות ובשיגעון קליל ומאפשר.
גיבור הנובלה הוא ז'אן, בן 51, פקיד ממשלתי שנולד להורים יהודים והוטבל בילדותו לנצרות. בתחילה הוא מתאר את תחושת הזרות איתה הוא מסתובב בעולם מאז ומתמיד, מילדותו בפנימייה קתולית לאב זועף ומנוכר ולאמא חלשה ומוכה, ילדות שנעדרה ממנה חברויות וקשרים ושנצברו בה שעות ארוכות של קריאת רומנים, בעיקר ספרות רוסית ועד להווה בו הוא מנהל קשרים ספורים, עם אשתו מארי, לואי הקבצן שגר איתם בעליית הבית וידידו הצבעוני "אלפי".
חלקה העיקרי של הנובלה מתמקד ב"הודאתו" של ז'אן, בה הוא מתאר ומתוודה על מעשיו דרך הרהורים מפותלים, שלא לומר מיני-מסות קיומיות. "הפשעים" עצמם הם יותר תירוץ עבורו לשרבט עוד ועוד נאומים, או באווירת הספר, "דרשות". בדומה לגיבורי ילדותו הספרותיים שהכיר בשעות הקריאה הארוכות: "הם החברים האמיתיים שלי, כל אותן דמויות רוחניות הממלמלות את מחשבותיהן החופשיות מאחורי ראשי היישר אל תוך אוזניי".
ארטובסקי רוקח כאן תבשיל מיסטי ואפלולי שמבוסס על מקבץ של ניסויים מעניינים, חלקם מטא-ספרותיים. עם פניות תכופות של המתוודה אל הקוראים; עם משפטים מעגליים ודחוסים מתובלים בציטוטים מהספרות, מהתנ"ך ומהברית החדשה; עם נוכחות מאיימת של עורבים וציפורים שחורות שמגיחים בהזדמנויות שונות ועם עיסוק אובססיבי בסוגיות גדולות כמו זמן ונצח; אשמה וכפרה וכמובן מוות.
במבחן התוצאה, הבוסריות של נובלת הביכורים, ניכרת. בוסר אינו חיסרון, אבל במקרה הזה, לטעמי, הפוטנציאל שברור שקיים מדגיש את מה שעוד לא הצליח להתהדק. בגב הספר רשומה המלצתו של עודד וולקשטיין: "למבנה התרומי של הגותיקה הישראלית נוסף מרתף מחניק במיוחד". ואכן, יש כאן לא מעט טקטיקות שאמורות לייצר ולהצדיק את אותה גותיקה מחניקה, אך מעבר לתחושת המחנק, לא מתקבלת יצירה מלוכדת שחלקיה השונים תורמים זה לזה. מה שבעיקר יש ובשפע היא תחושה כללית של ערפול וניכור. ואולי "זו" מיסטיקה. במיסטיקה אני פחות מבין, אז אני מרשה לעצמי להישאר עם סימן שאלה בהקשר הזה.
דווקא ברגעים הקטנים שבה, מוזרותה של היצירה נתרמת על ידי אפיוניי גוף-נפש שמסוגננים באופן מבריק, בעיקר של מצבי קצה. ז'אן מגדיר את עצמו כאדם חולה ומגוחך ומטורף אך לא משוגע. שלילה שהוא חוזר עליה שוב ושוב עד כדי אישוש. ותיאוריו מעמידים למבחן כל ניסיון להגדיר אותו באופן ברור, למשל: "אני סובל מעודפים של צבירה וגדישה, יש לי מגדלים מפלצתיים של נכסי חיבה, התרגשות ורגשנות שנשחקים ומתפוררים בתיבה הפנימית שלי".
לסגנון הלהגני והמתפתל של היצירה יש גם משמעות מעניינת בהקשר של הווידוי. וידוי יכול להיתפס כפעולה מטהרת, כחלק מתהליך של ריצוי וניקוי. אפשר גם לראות בווידוי אקט נלוז ולו בעצם נתינת האפשרות למילים לרכך ולו במשהו את המעשה, לחמוק מכובד משקלו. ויש לא מעט אפשרויות להשתמש במילים כדי להתרחק ולהתנער מאחריות (למשל להשתמש בשפה רחוקה, כמו תיאוריה של חנה ארנדט את אמירותיו של אייכמן - קלישאות, מליצות ושימוש ב"לשון ביורוקרטית נקייה" על מנת לנסח את פעולותיו כ"שוליות וכבלתי נמנעות").
אבל לא רק זריקת אחריות. אפשר גם להשתמש בהודאה כדי לבצע ניצול עמום יותר, דרך שימוש בשפה מטשטשת, שפה חדשה שמשכתבת את ההיסטוריה העובדתית והרגשית. במקרה של ז'אן, במקום וידוי אישי וחושפני, פוטנציאל לתהליך פומבי של התערטלות - הדרך המתפתלת והמסוגננת בה הוא בוחר להציג בפנינו את מעלליו מעמיקה עוד את הכיסוי, את חוסר ההבנה, את הפשע. כמו שאלפי, ידידו, טוען בפניו: "וכשדיברת, היו המילים מסודרות בצורה של סיפורים".
היכולת להיחשף ולהישאר מרוחק, להבהיר ולטשטש כאחד, מנוצלת כאן היטב גם לעיסוק במוות. העיסוק האובססיבי במצב הנפשי של "נידון למוות" מצליח לייצר נוכחות מאיימת ומוחשית ושוב, מיסטית של המוות-בחיים, עוד נדבך של זרות. כבר בילדות דלת הקשרים האנושיים ורווית הגיבורים הספרותיים, הדמות נחשפת למגע הישיר עם נשמות המתים "שהיו רוקדות לפניי ומשחקות משחקים, לוחשות לחישות". והנה עוד דרך למות בחיים: "יש אנשים שמתים מסיבות חיצוניות, ויש אנשים שמתים כי המוות נכרך בהם בעורקיהם הפנימיים יום אחר יום עד שהוא מוצץ מהם כל טיפת חיות, וכשנשארת רק קליפה עורכים את ההלוויה" (עמ' 187).
בפרפרזה לספרו של ויקטור הוגו "יומו האחרון של נידון למוות" שגם מוזכר ביצירה, כל חייו של ז'אן הם בצל מוות, סמלי, ממשי ומה שביניהם. בשונה מהנידונים של הוגו שנאלצים להתמודד עם אימת הגרדום שלא מרצונם, כאן הנידון דן את עצמו. וכשנותנים לנידון לדון את עצמו מתקבלת תוצאה פראית ונטולת חוקים.
"הודאתו של הנידון למוות", מאת דניאל ארטובסקי | הוצאת תשע נשמות | 232 עמודים | מחיר: 80 שקלים