רוברטו בולניו, הסופר יליד צ'ילה שנדד למקסיקו ומשם לברצלונה, היה אולי הסנסציה הגדולה של הספרות המתורגמת לעברית בשנה שעברה, עם "בלשי הפרא" שלו, רומן שבועט לך במוח על פני משהו כמו שש-מאות עמודים (אנחנו מדברים פה על ספרות, אז אל תטקבקו לי על "50 גוונים של אפור").
בהוצאת עם-עובד ראו כי טוב, והחליטו לתרגם גם את קובץ הסיפורים של בולניו (2003-1953), "שיחות טלפון", בתרגומו של אדם רון בלומנטל. התוצאות מעורבות.
מצד אחד, כבר במשפטים הראשונים אי אפשר לטעות בקולו החם והייחודי של בולניו, זה שסחף כל כך ב"בלשי הפרא". אם יש דבר שאפשר להגיד עליו, זה שהוא עובר בגדול את המבחן שהציב הולדן קוליפילד ב"התפסן בשדה השיפון" – "ספר טוב הוא ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, אתה רוצה להיות חבר של הסופר שכתב אותו". רוב הסיפורים בקובץ נכתבו בגוף ראשון, בניגון של זר שמספר לך את סיפור חייו בבר; ותמיד הזר הזה הוא טיפוס מגניב ביותר, נדיב, משעשע והרפתקן, אחד שראה דברים בחיים שלו, הטיפוס הכי לא בורגני שאפשר, זה שחי את החיים שאתה מפנטז שיהיו לך בין הכביסות, הסידורים, המשרד, האישה והילדים.
מצד שני, יותר מדי מסיפורי הקובץ לא מותירים בך חותם עמוק במיוחד, ולא נצרבים בזיכרונך יותר מכמה ימים אחרי הקריאה. זו כמובן קביעה סובייקטיבית, והחוכמה היא לנסות להסביר למה זה (לא) קורה. ובכן, בסיפורים החלשים בקובץ, בעיקר בחלק השני שקרוי "בלשים", יש איזו נטיית יתר להדהים ולהרשים, להשתעשע במשחקים ובגימיקים ספרותיים, שחלקם אמנם חביבים, אבל עומק ועוצמה אמיתיים אין בהם. אלה סימניו של כותב צעיר, כפי שהיה בולניו בעת כתיבת הסיפורים האלה (זהו הקובץ הראשון פרי עטו). בעיה נוספת, שקשורה בראשונה, היא תחושה של חוסר מחויבות בסיסי לדמויות ולסיפור, כאילו בולניו רואה בהם רק כלי ואמצעי להרשים אותנו הקוראים (וגרוע מכך, דומה שרצונו הוא להרשים בעיקר את הקוראים המקצועיים – סופרים אחרים ומבקרים).
המעניין הוא שדווקא בסיפורים הטובים בקובץ, אלה שעוסקים בדמויות, לרוב שוליות, מעולם הספרות, בולניו הצעיר מגלה רגישות פנטסטית לחולשותיהן ולגחמותיהן, למאבקי הכוח והכבוד הטיפשיים שלהן, אבל גם להרואיות שבחייהן. שם, הנטייה שלו לסיים בדימינואנדו, כלומר בטון מוחלש, לפעמים תוך הותרת כמה קצוות פרומים, אינה נתפסת כגימיק, אלא להפך – כאות לנאמנות לחיים כפי שבולניו רואה אותם ולאמת הפנימית שמפכה בו.
כך בסיפור הפותח, המרגש ביותר בספר, על סופר צעיר שמקיים קשר מכתבים עם סופר ארגנטינאי בכיר ומבוגר ממנו בדור. השניים מנסים להתפרנס מן הכתיבה באמצעות השתתפות באמצעות תחרויות ספרותיות נושאות פרסים, אך הקשר ביניהם מתהדק והולך ואנו מתבשרים כי בנו של הסופר הארגנטיני נעדר (אלה הן שנות השלטון הדיקטטורי במדינה, שהעלים את מתנגדיו). הדברים אינם נאמרים בשום מקום, אבל עוד לפני שהם נעשים לך מודעים אתה חש שהמספר הצעיר מהווה בעצם מעין תחליף בן לידידו המבוגר וכי נרקם כאן קשר אבהי עדין. בעדינות כזאת אנו נרמזים גם במשפטי הסיום על הקשר שעומד להיווצר בין המספר לבין בתו של הסופר המבוגר, שנפטר בינתיים: "פתאום הבנתי שאנחנו שרויים בשלווה, שמסיבה מסתורית כלשהי שנינו שרויים בשלווה בעת ובעונה אחת, ושמעתה ואילך הדברים עומדים להשתנות באופן סמוי, כאילו העולם חרג ממקומו, פשוטו כמשמעו. שאלתי אותה בת כמה היא. עשרים ושתיים, אמרה. אז אני בטח בן יותר משלושים, אמרתי, ואפילו קולי נשמע לי מוזר".
אין כאן מקום לסכם את עלילות 13 הסיפורים הנותרים, שרובם עוסקים בצורה כזאת או אחרת בנושא הגלות. ניתן רק לציין לטובה את הסיפור על ג'ואנה סילבסטרי, שחקנית פורנו בת 37 שמתאהבת, אם זאת המלה, בבן דמותו של כוכב הפורנו הגדול ג'ון הולמס; וכן את הסיפור "חייה של אן מור", שמגבב בצורה שנראית אקלקטית את אירועי חייה ההפכפכים של אמריקאית ילידת 48', שהחליפה גברים ומקומות, ירדה לזנות, הוכתה ואף קשרה קשר עם רוצח – ושלמרות היעדרו של חוט מקשר נכנסת לך מתחת לעור ולא עוזבת אותך. מי שמחפש ספר על אנשים שחייהם חשופים, שחיים עד הסוף, ספר שמצדיק את הדעה הקדומה על האנרגיה הישירוּת והחום הלטיניים – יכול למצוא אותו כאן.
רוברטו בולניו, "שיחות טלפון", מספרדית: אדם רון בלומנטל, עם-עובד, 234 עמ', מחיר מומלץ: 88 שקל