את מוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ' ערך בנימין תמוז, מהסופרים הגדולים והניסיוניים ביותר בספרות העברית החדשה. ואחרי תמוז ערך אותו המסאי והמתרגם הנפלא יורם ברונובסקי. ואילו ב-28 השנים האחרונות עורך אותו בני ציפר, מעין טרול בסגנון אמיר חצרוני, רק פחות מצחיק מזה האחרון.
ציפר עלה לאחרונה לכותרות לאחר שפרסם ניתוח גאוני של שירת פרננדו פסואה. סתם, הוא עלה לכותרות לאחר שפרסם טור המעודד אמנים "לשגל מעריצות צעירות" כמו אייל גולן.
שבוע לאחר מכן, ובלחץ ציבורי ומערכתי, ציפר פרסם טור התנצלות תיאטרלי-אופראי. "עכשיו אני בוכה", כתב בטור הפרידה, "אבל הדמעות היורדות מהעיניים האמיתיות שלי שמתחת למסכה אינן נראות מבעד למסכה. אני מבקש סליחה מכל מי שנפגע מדבריי, אבל הקול היוצא מפי האמיתי אינו חודר מבעד למסכה. אני כותב: 'בבקשה, סלחו לי', אבל איני משלה את עצמי שיאמינו לי... אני רוצה לקום ולברוח מכאן, אל חופים ריקים מאדם. בלי תקשורת, בלי תשואות, בלי מראות".
נו, ומה עושה בעל תשובה שגוזר על עצמו שתיקה? נכון מאוד: מפרסם ספר חדש. "לגן עדן עם החמורים" הוא מעין איגוד רופף, גם אם רציף להרדים, של "ציפרלנד", אותו טור שציפר נדר להפסיק אחרי מגנום אופוס שיגול הקטינות.
וכמו הטור בעיתון, כך הקריאה בספר מזכירה את המערכון הקלאסי של מונטי פייטון: מייקל פיילין הולך לקליניקה לוויכוחים, אלא שהווכחן ג'ון קליז פשוט סותר את כל מה שפיילין אומר. "זה לא ויכוח", אומר לו פיילין. "כן זה כן", משיב קליז. "לא זה לא", אומר פיילין, "זאת סתם סתירה". "לא זה לא". "זה כן!". "זה לא". "הנה, הרגע סתרת אותי!" "לא סתרתי אותך". "כן סתרת!" וכו' וכו'.
ובכן, המצפה להיכנס לקליניקת הוויכוחים של ציפר צפוי לאכזבה מרה כשיפגוש שם את דובי לאלא. אין בספר הזה מה שנקרא טיעונים, היינו סדרת טענות קשורות המבססות דעה או עמדה, אלא סדרת לאווים אינסופית, לעתים קרובות סותרים ותמיד ברורים מאליהם, כלומר בנאליים-טוקבקיסטיים.
ציפר כותב נגד עמוס עוז ("אדנותי"), נגד אתגר קרת ("מין וודי אלן שלומיאלי כזה"), נגד חנוך לוין ("עוד אחת מבחירותיה של מלכת הכיתה"), נגד מצעד הגאווה בירושלים ("פרובוקציה ריקה"), נגד הפמיניסטיות ("נזירות חילוניות"), נגד הימין הדתי ("בעידן הניאו-פיאודליזם, ש"ס והבית היהודי הן המחלקות כרטיסי חינם לשמיים"), נגד השמאל ("אין להם מושג ירוק על החיים של הפלסטינים"), נגד תל אביב ("מעוז של פנאטיות אשכנזית"), נגד כלבים ("הם פוטרים את המחזיקים בהם מלהתייחס בכלל לבני אדם"), נגד יושבי בתי הקפה ("בטלנים מוזרים או פולניות מפרכסות"), נגד החיים בישראל ("שמחתי כשהתחילו צעירים לעזוב את ישראל כדי לחיות בברלין"), אבל גם נגד הירידה מישראל ("גם העזיבה לברלין נהפכה לסוג של אופנה עדרית").
בקיצור: כולם טיפשים, חלולים, גסים ובורים. כולם מלבד אחד, המלאך הקדוש ציפר: "אני כאן כדי לעורר מחשבה, ללמד אנשים להטיל ספק בדברים שהם מאמינים בהם אופן אוטומטי למחצה". וגם: "ברוך אתה ה' שלא עשני קיצוני, והשאיר בי צוהר להבין את רגשותיו של האחר". וגם: "עלי למהר להקים לי מצבה, ומצבתי שלי תהיה ספר, שלא יהיה תקוע באדמת הארץ או בבטון שלה". והחביב עלי: "איני מתאבל על מותו של החוג לשפה וספרות צרפתית באוניברסיטת תל אביב. את התרומה שלו הוא כבר תרם. הוא הצמיח מתוכו אותי". צאו להביט בשמי הלילה. נוסף להם כוכב חדש כשהאגו של ציפר התפוצץ כסופרנובה.
ככלל, יש שתי אסכולות בחקר הציפריזם. האסכולה האחת רואה בו נחש מבריק, זיקית מרהיבה, מראה שחורה המוצבת מול החברה הישראלית. הנה, אומרים חסידי אסכולה זו, עובדה שציפר מצליח פעם אחר פעם "לעצבן את כולם". נו, אני לא חושב שזה אתגר גדול במיוחד, לעצבן את כולם. אני הצלחתי לעצבן את כולם כבר כשהייתי ילד קקה כבן ארבע. על כן אני נמנה עם בית שמאי: לא נחש ולא זיקית, סתם בבון משליך צואה.
הנה, למשל, צואה קטנה אך מייצגת מתוך הספר. ציפר מקשקש משהו על ביקור בתערוכת נלי זק"ש במוזיאון היהודי בברלין, ואחר כך מתפייט נדושות על הזונות ברחוב אלזה לסקר-שילר. עד כאן – יומני היקר שלום. ואז, לפתע פתאום, נקודה, שבור פיסקה, פיסקה חדשה: "הטלפון הסלולרי צלצל בכיסי. מישהו מהארץ הודיע לי על מותו של פיצ'י (יהורם בן-מאיר), משורר שהיה חולה זמן רב בסרטן. אמרתי: 'אבל אני בברלין'". וזהו. נקודה, שבור פיסקה, פיסקה חדשה וחזרה לרשמים מהטיול בברלין.
אני פגשתי את פיצ'י מספר פעמים. הוא היה איש שקט וצנוע. קיבוצניק כזה. מה היה דחוף לציפר להשתין על קברו של פיצ'י? מה היה חשוב לו להראות לעולם שהוא, עורך המוסף היוקרתי, נותר אדיש למותו של פיצ'י? האם ההומור השחור הזה מבריק? האם ההומור השחור הזה בכלל מצחיק? לא ולא. לפנינו מקרה קלאסי של בבון המחפש תשומת לב על ידי השלכת צואה לכל עבר, גם אל הקבר.
אבל בדבר אחד ציפר צודק: החברה הישראלית באמת הפכה לצדקנית ולמוסרנית, לעדר "נזירות חילוניות", כדבריו. אנחנו יודעים טוב מאוד להרים קול זעקה נחרדת כשציפר מעודד אינוס קטינות, מכחיש את השואה הארמנית או קורא לנשים להוליד יותר ילדים ולכתוב פחות ספרות. אלא שבני ציפר לא ראוי לערוך את 'תרבות וספרות' לא בגלל פרובוקציה זו או אחרת. הוא לא ראוי לערוך את 'תרבות וספרות' פשוט כי הוא בני ציפר: אדם שמעולם לא כתב משפט מעניין אחד, לא על תרבות ולא על ספרות.