כריכת הספר - תשע נשמות

 "אהבה לכל החיים" מספק את אחת החוויות הספרותיות המהנות ביותר שהוצעו לקורא הישראלי מזה זמן רב: כזו שלוחצת על הלב ועל השכל, מעציבה ומצחיקה בעת ובעונה אחת, מבלבלת בדיוק במידה שתגרה את הקורא להמשיך ולקרוא. אבל הוא חוויה משמחת לא רק בזכות עצמו, אלא גם כי מדובר בדוגמה נדירה להגשמה מוחלטת של האידיאל הספרותי של המו"ל אוריאל קון, אותו ניסה להגשים כבר בהוצאותיו הקודמות, סמטאות וזיקית: קובץ מעוצב לעילא של ספרות בת זמננו, שמאתגר את הקורא אבל גם מענג אותו, שמחולל פרובוקציות אך אינו משולל תוכן, ושאפשר לגמוע בשלמותו בישיבה אחת. 

הוצאת תשע נשמות מהללת בהתלהבות אין קץ כל סופר שהוציאה לאור, חי או מת, וסרחיו ביסיו הוא אחד המעטים שאכן ראויים לכל השבחים. לקורא הישראלי כבר היו לא מעט הזדמנויות להתיידד איתו בעבר, הבולטות שביניהן היא המותחן הנוקב והמשובח "זעם" והנובלה המטלטלת "אלה היו השמיים". ביסיו כותב בשפה חסכונית כביכול, ריאליסטית, עתירת דיאלוגים, אבל טוען כל משפט בנימה ובמשמעות מדויקים. ב"אהבה לכל החיים", הראשון מבין שני הסיפורים בקובץ הזה, הוא מראה את הצד הרגיש יותר שלו. זהו משולש אהבה בין תיכוניסטים וקורותיו לאורך השנים. ברונו, המספר, הוא נער ביישן ורגיש, וחברו הטוב לאלו הוא מנהיג החבורה - ושניהם מתאהבים בליסה, הנערה החדשה שמגיעה לבית הספר, ושכנראה תעזוב את העיירה הנידחת בשלב זה או אחר ותנדוד הלאה. ליסה היא דמות נשית ממודל שכבר ראינו בעבר - הנערה האמיצה, המטורפת, החריפה, הלא-צפויה, המינית וחדת הלשון שמסובבת את כולם על האצבע - צעירים ומבוגרים כאחד - ולמרות הקלישאתיות הזו אי אפשר שלא להתאהב בה.

הלשון הכנה והפשוטה של המספר תורמת לחוויית קריאה סוחפת ושוצפת. אך זוהי לא סתם טלנובלה. ביסיו ניחן בחדות אבחנה יוצאת מגדר הרגיל - הוא מפלח דמויות במחי משפט, יורד לשורשה של הסיטואציה בקלילות ובטבעיות של הושטת יד לממתק, ולמרות קיבוע העלילה בזמן ובמקום ספציפיים, הוא מצליח להכניס את הקורא לתוך הנראטיב ולעורר בו הזדהות כלפי הדמויות. הדבר היחיד שאינו מנומק כהלכה בסיפור, או לפחות מתואר במספיק פירוט, הוא הסיבה שאהבת הנעורים הזו הצליחה לשרוד בלב הדמויות לאורך כל כך הרבה שנים. היה מעניין לקרוא את ההסבר של ביסיו לתופעה הזו, וכך גם הסוף המתקתק של הסיפור היה קצת מתרכך. מצד שני, אולי הסוף הזה מתקתק פחות מכפי שהוא נדמה - הצלע שנפלטת החוצה ממשולש האהבה אמנם אינה זוכה להיות חלק מסיפור רומנטיקני כל כך, מאותה "אהבה לכל החיים", אבל כנראה זוכה לחיים מאושרים יותר בסופו של דבר. השאלה אם עדיף להיות רומנטיקן ולסבול או להמשיך הלאה בחיים - זו כבר שאלה שנותרת להכרעת הקוראים.

הנימה השואבת והמסעירה של סיפור נעורים מלווה אותנו גם בסיפור השני בקובץ, אבל מכל בחינה אחרת מדובר ביצירה שונה לגמרי. הסיפור נקרא "ציניות", ובהתאם לשמו, הוא אכן רווי בכל כך הרבה ציניות שכבר לא לגמרי ברור על מי בדיוק הבדיחה. שתי משפחות בורגניות יוצאות לנופש משותף, ובעוד ההורים עסוקים בהורדות ידיים אינטלקטואליות וריקות מתוכן, הילדים - ובכן, איך לעזאזל אפשר לתאר את מה שקורה שם? דמות אחת היא אלברו בן ה-15, שבשל התנהגותו הרכרוכית אביו חושב שהוא הומו, והשנייה היא רוסיו בת ה-12, ילדה חריפה, עוקצנית ומטורללת. השניים מגלים את מיניותם ביחד בדרך שמביך, מצחיק, מטריד ושוב מביך לקרוא עליה (אין לכם מושג כמה אני מתאמץ פה להימנע מספוילרים), גם בגלל המתואר וגם בגלל הגילים הצעירים של הנפשות הפועלות. זה סיפור פרובוקטיבי מאוד - המספר בגוף שלישי הוא לא רק כל-יודע אלא גם כל-שופט, וכך כבר בעמוד הראשון הוא מעביר כל דמות רצח אופי קטן משלה, וממשיך ללעוג להן לאורך כל הסיפור. לטריק הזה, שמרחיק את הקורא מהדמויות אך מקרב אותן למספר (ולאינטרסים שלו), יש השפעה אדירה, שרק בשבילה שווה לקרוא את הסיפור.

אבל לא באמת "רק": "ציניות" גם מצחיק, ברמת הלצחוק בקול רם, הוא מופרע ומפתיע בדיוק ברמה שתבלבל את הקורא, אבל שתיתן לו את התחושה שהסופר עצמו יודע בדיוק לאן כל זה הולך. מדובר, בסופו של דבר, בביקורת על הצביעות המינית בחברה שלנו, על הדבקות העיוורת בתפקידים המגדריים המסורתיים ועל היחס כלפי כל מי שקצת חורג מהנורמה, אבל הדבר האחרון שאפשר לומר על הסיפור הזה זה שהוא דידקטי. הוא חומק מדידקטיות למרות (ובזכות) הלעג האינסופי לדמויות, ובעיקר כי הוא כל כך מטורלל וחסר פחד שפשוט אי אפשר להניח אותו מהידיים.

ההצמדה של סיפור כזה לרומנטיקה היפהפייה של "אהבה לכל החיים" יש בה חילול קודש כמעט - ולכן בדיוק אפשר גם לתאר אותה כמבריקה. כך הקובץ הנהדר הזה הופך להיכרות האולטימטיבית עם סרחיו ביסיו, שמציג בקיצור נמרץ את כל מעלותיו - רגש, שכל, דיוק, חדות הבחנה, אומץ, ביטחון עצמי, ו - כן - גם הנאה צרופה.

"אהבה לכל החיים", סרחיו ביסיו. מספרדית: מיכל שליו. הוצאת תשע נשמות, 117 עמודים