העמודים הראשונים של "א-סימטריה" מענגים כל כך שקשה לא לגרגר בקול. הכתיבה קצבית, הומוריסטית, חכמה, מפתיעה, אלגנטית ורומזנית, ואפשר כבר לנחש למה הספר זכה לביקורות משתפכות כל כך ממבקרים, ועדות פרסים ואפילו ברק אובמה. ואז הוא ממשיך, ההתלהבות שוככת, העייפות גוברת - ובעמוד האחרון הדעה עליו משתנה: זה אחד הספרים היומרניים והמרגיזים שקראתי מזה זמן רב מאוד.
הדעה הזו ודאי תשעשע את האלידיי, שבנתה את רומן הביכורים שלה סביב הרעיון של שינוי דרמטי באמצע. חלקו הראשון של הספר מספר על רומן בין אליס, עורכת בשנות ה-20 שלה שחולמת להיות סופרת, ועזרא בלייזר, סופר עשיר, מפורסם ומכובד, שגם גדול ממנה ב-45 שנה. השניים נפגשים על ספסל בפארק, ובלייזר מחזר אחרי הבחורה הצעירה עם דברי מתיקה, ואז עם קלאסיקות ספרותיות, ואז עם כסף מזומן, ברצף אינסופי של מתנות.
האלידיי בת ה-45 לא הייתה צריכה להפעיל דמיון פרוע מדי בשביל לכתוב את דמותה של אליס: היא בעצמה עובדת כבר שנים כעורכת וכמגיהה, ואף הייתה חברה קרובה מאוד של הסופר המנוח פיליפ רות', ולמשך תקופה מסוימת בשנות ה-20 לחייה - אפילו יותר מחברה קרובה. לצד העובדה הזו, יש לציין שהספר נכתב לפני התפוצצות תנועת המי-טו - ובכל זאת, בעיניים עכשוויות, קשה לקרוא על אליס ועזרא בלי לחוש אי נוחות, למרות שלא קורה ביניהם שום דבר לא בסדר. הדבר מעלה את התהייה האם אנחנו נדחים מסיפור האהבה שלהם לא רק כי הוא עשוי להתגלות כנצלני, אלא סתם כי מגעיל אותנו לדמיין סצנות סקס בין בחורה צעירה ויפה וגבר זקן ומתפרק (במובן הזה, יחסי הכוחות לא עד כדי כך א-סימטריים: הוא אמנם עשיר ומפורסם, אבל היא צעירה ובריאה, וכל החיים עוד לפניה).
מצד שני, מה שהיה עוזר לנו לגלות סבלנות, הבנה ואפילו הזדהות הוא, למשל, בנייה של דמות, כולל רגשות, מחשבות ועולם פנימי. זה גם היה עוזר למצות את הפוטנציאל הענקי והלא ממומש של סיפור אהבה לא שגרתי שכזה. אבל הוא כתוב בלשון יבשה לחלוטין, בלי שום דבר שיעזור להפוך את אליס ועזרא למשהו אמיתי יותר מדמויות בספר, כלים, רעיונות. לכן, חרף העובדה שהכתיבה הומוריסטית ושנונה כל כך, הספר מצליח לעייף ולאבד את העניין של הקורא עוד לפני שמתחיל האקשן האמיתי.
ספר שלא מצדיק את המבנה הגימיקי שלו
כי בערך בקו האמצע הכול משתנה: פתאום זהו סיפורו של עמאר, כלכלן אמריקאי-עיראקי שנמצא בדרכו לעיראק, שם הוא מתכוון לחפש את אחיו שנעלם. עמאר נעצר בנמל התעופה בלונדון, עובר חקירות ותשאולים קפקאיים, ובשעות שהוא מעביר בחדר המעוכבים מספר לנו בגוף ראשון על חייו: ילדות ונעורים, סיפורי אהבה, לימודים - וכמובן, פוליטיקה.
לא רק העלילה משתנה כאן, אלא גם הסגנון: פרוזה בגוף ראשון העשירה ברגשות, מחשבות ותובנות, שבאופן כללי ניתן להגדיר אותה כמסורתית יותר מזו של החלק הפותח. עמאר ואליס הם דמויות עם גיל, מגדר, מעמד חברתי ופריבילגיות שונות, אבל הניגוד ביניהם הוא לא מקביל, אלא סתום. הוא לא עוצב כדי ללחוץ על נקודות רגישות ספציפיות באפיון של הדמויות, אלא פשוט כדי להמחיש כמה הן לא קשורות זו לזו. אפילו הסבטקסט לא דומה: בעוד סיפור האהבה בין אליס ועזרא מסופר בשפה רזה והומוריסטית, ומותיר לקורא להרגיש כלפיו מה שהוא רוצה ולקחת ממנו מה שהוא רוצה, סיפורו של עמאר והתיאורים של החיים בעיראק מזעזעים את הקורא המערבי, ותקופת ההתרחשות - 2008, בעיצומה של מלחמת עיראק - רק מחזקת את האווירה הפוליטית הכבדה שלו.
עטיפת הספר "א-סימטריה", הוצאת עם עובד
הקשר בין שני החלקים הללו נרמז כבדרך אגב באפילוג הקצר, ראיון רדיו משעשע עם עזרא בלייזר, הסופר המפורסם מהחלק הראשון, ואז הספר פשוט נגמר. הדרך שבה הוא נחשף אמנם אלגנטית, אבל קשה להגיד שפתרון התעלומה מפתיע או לא צפוי. מה שמפתיע הוא דווקא העובדה שהאלידיי חשבה שהיא עשתה עבודה טובה בהגשמת החזון המבני שלה, שהוא למעשה כל הפאנץ'. מי שרוצה למצוא "רשת עדינה וסמויה מהעין של רמזים", כפי שכתוב בגב הספר, מוטב לו שילך לקרוא את "לוליטה". הרמזים המטרימים וההקבלות הנסתרות ב"א-סימטריה" קלושים ולא מעניינים מכדי להצדיק את המבנה שלו, וגורמים לספר כולו להיראות כגימיק ותו לא.
ההדגמה הפשוטה ביותר לחולשה של הספר היא שאפשר לדון בו ובמסריו בלי לחשוף את "פתרון התעלומה". ומה בעצם המסר שלו? אם נחמיא לחלק השני של הספר על אמינותו, האמירה תהיה למעשה יציאה נגד הקביעה התקינה פוליטית (וחוק הכתיבה המפורסם, שאף מוזכר בספר מפורשות) שכל אחד צריך לכתוב על מה שהוא מכיר. אם יפריע לנו שאישה אמריקאית לבנה כתבה דמות של גבר ערבי, יהיה אפשר לטעון באותה מידה שזו כל הנקודה: הספר הוא בעצמו על יומרנות. בעוד דמותה של אליס סתומה למדי, דמותו המפותחת של עמאר אמורה להאיר חלקים באישיותה ולגלות לנו עוד מידע עליה; בפועל, אנחנו יודעים על אליס מעט מדי בשביל שנוכל לעשות אפילו את זה, או שיהיה אכפת לנו ממנה מלכתחילה.
"לכתוב על מה שאת מכירה" היא עצה חכמה למדי. אליס בחרה להתעלם ממנה - ונראה שכך גם האלידיי עצמה. התוצאה היא ניסוי ספרותי שאמנם מפגין לא מעט כישרון, אבל בסופו של דבר מתמצה בספר יומרני ומעצבן שיודע "להעלות שאלות" - אבל לא מסוגל לספק ולו תשובה מעניינת אחת.
"א-סימטריה" / ליסה האלידיי, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, הוצאת אחוזת בית, 333 עמודים.