דאגלס עמד על גל אבנים בין שיחי האברש, קשתו על גבו וביד ימינו האַלָּה הכבדה. רוח קרה סילקה תלתל מפניו הקשוחים והיפים כמו צוקֵי מולדתו, שעל עצמאותה נלחם בראש המורדים שניצבו סביבו.

"האויב הושפל לאחרונה," אמר דאגלס. נהמת קללות עלתה מפי לובשי בלויי-הסחבות. שנאה יוקדת לכובש עודדה וחיממה אותם.

"עד לקרב הבא הוא ינסה כל תחבולה כדי לפגוע בנו," המשיך.

כמו הוכחה לדבריו, הבהב לפתע כתם לבן בין הסלעים וגבר קירח רחב-כתפיים רץ לעברם. הלוחמים נדרכו, אבל הוא חמק והתקרב בידיים ריקות. דאגלס הרים את אלתו שרוצצה גולגולות אינספור.

תוך שניות הוכרע האיש לטרשים, מדמם ודומם. סגנו של דאגלס הפך אותו במגפו המרופט. לחזהו הייתה הדוקה חולצה לבנה כמוה לא ראו מעודם, עם סמל רקום קטן, מעין לטאה ירוקה.

דאגלס וסגנו החליפו מבט והביטו סביב, מחפשים עוד צר ואורב. אז סימן המפקד בראשו וצבאו הקטן נפוץ לכל עבר, נטמע בשטח. רגע לאחר מכן, נעלם האיש בחולצה הלבנה כלא-היה.

שמֵי עננה הסתירו את אור היום. דאגלס עמד על גל אבנים, אנשיו סביבו. כמה אהב אותם. הם נסכו בו גאווה והוא נסך בהם ביטחון.

"האויב הושפל לאחרונה," אמר דאגלס, כל מילה טבולה באומץ. "עד הקרב הבא הוא ינסה כל תחבולה אפשרית כדי לפגוע בנו."

אז הבחין דאגלס כי סגנו מֶקדוֹנֶל מביט באחד מהם בחשד. האם זו תחפושת? בד חולצה לבן בצבץ תחת בגדיו המרופטים.

מקדונל הסיר את הברדס של האיש. הוא היה קירח, שזוף, על פניו הפתעה ושנאה. דאגלס הבין מיד כי נשלח לרגל אחריהם והניף את אלתו לפני שהספיק האיש לפצות פה. הוא ספג את המכות כמו מקבל את הדין. מקדונל הפך את הגופה. על החולצה נראה סמל רקום, מעין לטאה ירוקה. הצבא הקטן התפזר. הגופה התפוגגה.

גופו התמיר והשרירי של דאגלס. רוח מבדרת תלתליו. נהמת קללות.

"האויב השפיל עיניו," אמר, "וינסה כל תחבולה כדי לפגוע."

מקדונל סגנו הסיר ברדס מראשו של טיפוס קירח, שחום יחסית.  

"מרגל," זעק מקדונל ומיד אחז בו בכוח.

"לא," אמר האיש. די היה במילה אחת כדי להבחין במבטא זר.

"מי אתה?" אמר דאגלס, מתקרב.

"מיקי," ענה ועיניו על דאגלס, נוקשה לא פחות ממנו, מרים סנטר בהתרסה. "באתי לסגור חשבון, כי לקחת ממני את אשתי."

רגע הושלך הס. ואז פרצו הלוחמים בשאגת צחוק. מקדונל כבש גיחוך. מפיו של דאגלס נמלט חיוך קצר, יפה שיניים.

"חצי שנה עברה מאז ראינו אישה," אמר דאגלס.

"אנחנו מתגעגעים לנשֵינו כמו לחֵירותנו," הוסיף מקדונל.

"אשתי צופה בך כל לילה," הודה מיקי, שפתיו הדוקות בהבעה כואבת. "נדלקה עליך קשה, בקושי מסתכלת עלי."

המורדים זעו באי-נוחות, לא יודעים אם להאמין או לא.

"האויב שלח אותך להפיץ שקרים," הרצין דאגלס והניף אלתו.

"רק בגלל איריס אני כאן," אמר מיקי, מעביר מבטו על כולם. "גם אני מתגעגע אליה."

השתררה דממה. האנשים הביטו במיקי כמהופנטים.

"אין לי שום עניין איתך," הביט בו דאגלס  ברחמים. "לך לדרכך."

"אם אני הולך," אמר מיקי, "אתה בא איתי."

הוא שלף מחבט בייסבול ממעילו הבלוי. המורדים התכוונו לזנק, דאגלס עצר בעדם. אַלה פגעה במחבט. הם סבבו כעקרבים זמן רב עד שמיקי נפל. החבורה נפוצה לכל רוח. הגופה פרחה כאבק.

דאגלס נשען על קיר הצִפחה באורווה, קודח מחום, עיניו עצומות למחצה וצלעו מדממת. צל מילא את הפתח.

"קום, יא זין, תילחם!" אמר מיקי בשפתיים חשוקות.

"לא יכול," התנשף דאגלס.

מיקי בעט בירכו. דאגלס נאנק והתקפל הצדה.

"מה אתה רוצה ממני?" שאל בכאב.

"שלא תהיה יותר בטלוויזיה," הבהיר מיקי.

"לא יודע מה זה," הביט בו דאגלס בדמדומי חומו בחוסר הבנה.

"כל ערב היא איתך," הנהן מיקי, "שני פרקים, שלושה ברצף, אין שישי, אין שבת."

מיקי שלף אקדח ממעילו.

"דיברתם, אתה ואשתך?" שאל דאגלס, רוך בעיניו הכחולות.

מיקי נשך את שפתיו ונע מרגל לרגל. קשה היה לו לדבר ולא בגלל שעמד להרוג מישהו.

"רבנו הערב, היא אמרה שאני לא גבר כמוך, אפילו לא חצי."

"אם תירה בי," גיחך דאגלס, "יש משהו במה שהיא אומרת, כי לעולם לא הייתי יורה בפצוע."

"בעיה שלך," אמר מיקי, וירה.

הכדור פגע בקיר וניתז. מיקי כיוון שוב. מעבר לכתפו שמע צניפת סוס מסתער. זוג הפרסות מול פניו היו הדבר האחרון שראה.

דאגלס הציץ בין חרכי הירי ודרך קשתו. צבא הכובש מילא את העמק מתחת לטירה. מעט המורדים שנותרו איישו עמדות סביב החומה.

"חכו עד שיתקרבו," קרא דאגלס, "לכוון, לא לבזבז חִצים."

מצריח המגדל הקרוב יצא גבר קירח. דאגלס ראה את הסכין בידו רק כשהיה קרוב אליו. בשנייה האחרונה הספיק לקום ולשחרר את החץ, שפגע בחולצה הלבנה. כתם אדום התפשט סביבו.

המיתר המתוח חתך באצבעותיו, אך דאגלס לא הרפה. הוא הצטער כי מקדונל סגנו איננו עוד לצדו, אך הקרב לחירות גבה מחיר.

"חכו שיתקרבו," קרא דאגלס, "לכוון היטב, לחסוך בחִצים."

לפתע פתאום הרגיש להב סכין על צווארו ובד נעים נגד לחיו. איש קירח עמד מעליו, אוחז בו ומפתל את סבך תלתליו, חיוך מתוח על פניו.

"הרסת לי את החיים," אמר מיקי. "רומנטי, מקשיב, קשוח, חתיך. חלאס."

"אז רק תגיד מה זה," אמר דאגלס, מסמן בראשו לעבר הלטאה.

מיקי שיסף את גרונו. דם ניגר על אבני החומה. הוא שמט את גופת דאגלס, מזועזע ושלם עם עצמו. אחר כך נעמד על החומה, מרים ידיו לצדדים. חִצים פגעו בו מכל עבר והוא נפל לחפיר.

איריס נזרקה על הספה והדליקה את הטלוויזיה, מתכרבלת בשמיכה הדקה. מיקי עמד במטבח הפתוח, מוזג מים חמים לספל, ממתין.

"אני לא מאמינה," ייבבה איריס, "אני לא מאמינה! שִיט!"

"מה קרה?" שאל מיקי, מתוח.

"עושים מה בזין שלהם, אלה," קראה. "תתקשר לַתמיכה."

"מה קרה?" חזר מיקי.

"אין לי דאגלס," קולה התרומם בזעקה. "אין לי דאגלס!"

מיקי התקרב עם שני ספלים בידו. על המרקע הגדול והדק הופיעה כתובית תקלה: "תוכן זה אינו זמין עוד. אנו מתנצלים על אי הנעימות."

מיקי התיישב על הספה, קרוב אליה כפי שלא היה מזמן.

"תעשה משהו!" חבטה איריס בסמל הרקום על חזהו. מיקי לקח את השלט-רחוק בידו.

"חבל," הוא אמר, "הוא דווקא היה די אחלה."

יואב כ"ץ הוא סופר ומתרגם. הסיפור פורסם באסופת הסיפורים "גברים", שיצאה לאור לאחרונה בהוצאת פטל