לשבת לקפה עם נעם פרתום זה קצת כמו לקרוא את השירה שלה: שוצף, פרוע, אסוציאטיבי וכשאת מציצה בשעון את מבינה לפתע שעברו שלוש וחצי שעות. לא מדובר פה בהעמדת פנים לצרכי שיווק, פרתום היא אכן בלתי ניתנת לעצירה.
אלו מכם שרחוקים מעולם השירה, אולי שמעו על פרתום, 27, בזכות בוסט יחצ"ני שקיבלה לאחרונה, ושאותו ממש לא ביקשה: מיני-שערורייה רחשה סביבה בעקבות סדנת אמן בתיכון עירוני א' התל-אביבי. המורה לספרות בתיכון ריכז את תלמידיו לשעת הקראה של מה שכינה 'שירת חשק', והפציר בפרתום להקריא את שיריה 'הכי בוטים', ושתקפיד לפתוח ב'מה חשבתי ואיך הרגשתי כשהלכתי אצל הזין המדבר (ועכשיו איך)'.
התלמידים בני ה-17 היו נבוכים וחלקם הביעו זעזוע, ובידיעות אחרונות החליטו לעשות מהעניין תבשיל לשבת, כולל ציטוט בנו של שר האוצר, ליאור לפיד,"שהבחירה בשירי סקס הייתה גרועה לאללה ושהוא היה צריך לתת לה לקרוא את שירי הרוקנרול שלי'". העיתון דאג להביא את השיר במלואו אבל עם צנזור ביטחוניסטי מוקפד של מילים כמו "זין".
הקטע הזה הרג אותי בהתחסדות שלו. הרי הילד הממוצע נחשף היום לפורנו קשה בגיל 11, ועל שירה ייפול דבר?
"כן, אבל שמעי, הם צדקו. זה היה טראומטי לגמרי עבורי. בעיקר כי זה לגמרי נגד את האינטואיציה שלי. המורה אמר לי להקריא את הזין המדבר, ולא נלחמתי על זה. ובזמן שהקראתי הרגשתי שזה פשוט איום. אחרי זה הייתה שתיקה ופתאום מישהי פתחה את הפה ואמרה לי שאני מדברת על סקס באופן נורא שלילי, אז קפצתי וישר הקראתי להם את "פריטי פריטי", שידעו שאני הכי לא רוצה שיחשבו שככה זה סקס, שזה מה שיש עבורם, אבל הנזק כבר נעשה.
בסופו של דבר זה הפך לחוויה מחדדת עבורי. לא מזמן, בפסטיבל יערות מנשה, הגיעו אליי שתי נערות מאותו תיכון, קפצו בהתרגשות וביקשו להצטלם איתי, ואמרו לי שהן בכלל לא הבינו את הקטע המתלהם, שזה היה הכי סתם".
באמת סתם. את גם כותבת סקס נורא יפה, וכל כך לא אפולוגטי
"אני שמחה שאת אומרת שזה לא דוחה. גם בעיני זה לא. זאת לא ה-תגובה הרווחת, אבל יש נרתעים. אני פשוט כותבת כמו שאני מדברת לעצמי, באותה ישרות. ואני אף פעם לא מבינה למה זה לא בסדר להיות תכל'סית. הייתה לי פעם הופעה אחת, עוד עם האקס בהוד השרון. הוא הביא איזה חבר ועשינו עיבוד ל'מפרקים את העיר', וכשחזרנו הוא סיפר לי בשיא הנונשלנט שהחבר הזה אמר, 'מה הבעיה שלה? למה היא מדברת על זה שהיא מזדיינת?'. זאת הייתה כאפה מכאיבה. מתברר שאני יכולה לעשות את הקטע האישי שלי והעולם בחוץ יגיד וואו, איזה פריקית. אבל בכתיבה שלי מתגלמת החוויה הטוטאלית שלי, והיא חושנית. זה הצורך שלי.
שירה לכולם
אני תופסת אותה ביציאה מצילומים, בדרך להופעה בבית ביאליק, רגע לפני שבוע הספר, כשהיא בתוך עבודה על סדרה חדשה וצילומים לסרטו החדש של נדב לפיד ("השוטר") במה שהיא מגדירה "טרפת ראיונות". רק לפני חצי שנה יצא ספרה הראשון "להבעיר את המים באש", ויחסית לספר שירה, עשה רעש גדול. "אני כל הזמן מנסה לדייק ומתפצלת לשלושה כיוונים שונים" היא מתנצלת "רגע, מה התחלתי להגיד?".
אם אתם עוד לא מכירים, אז זו נעם פרתום, נעים להבעיר. משוררת, פרפורמרית ואושיית רשת, שהחזירה את השירה למרכז תוך ניצול מיטבי של יוטיוב ורשתות חברתיות. סרטוני הפואטיוב, פרויקט השירה המצולמת שלה, זוכים לעשרות אלפי צפיות.
רעיון הפואטיוב נולד בתקופה בה נכנסה פרתום לסצינה של ספוקן-וורד עם חברים שהכירה בתכנית לכתיבה יוצרת באוניבריסטת תל-אביב. "שירה בדירה" היא נזכרת בחיוך "חממה ניסיונית עבורי. היו שם תמיד מיצגים מכל מיני סוגים וכותבים צעירים שהקריאו מיצירותיהם. התחלתי ללמוד שירים בעל-פה ולהופיע איתם. זה הרגיש כמו המשך ישיר, באיחור ישראלי טיפוסי של שלושים שנה, לאלן גינסברג ודור הביט".
באותה תקופה הייתה פרתום בזוגיות עם מוזיקאי שנהג להעלות קליפים מתחכמים לרשת. "כל הזמן אמרנו שאני צריכה לצלם את עצמי קוראת שיר. באותו זמן הופעתי עם "מישמישים" בלימה-לימה וכבר ידעתי אותו בעל-פה, אז באופן ספונטני למדי החלטנו לעשות את זה. לא ליצור לזה פלטרפורמה עצמאית אלא פשוט ליוטיוב. לא היה לי מושג מה לעשות עם קומפוזיציית הצילום, עשיתי את זה הכי פושטי, הכי לואו-טק, וזה פשוט עבד: זה נהיה סנסציה מההתחלה. הייתה פה קליעה נכונה. רציתי להנגיש את השירה לדור המזגזג שלנו, ומשהו בנוכחות שלי ובקצב פשוט עשה את זה.
על הנגשת השירה הזו יש משבחים ויש מבקרים
"כי זה כביכול הפוך מהדימוי ההרמטי שדבק בשירה, אבל אני שונאת שהשירה היא כזאת מכבסה טהרנית, שאני כאילו צריכה לצנזר את עצמי בשבילה, לשים ביני ובינה את המסך הזה. וזה לא שאין לי תהיות לגבי המדיום הפרפורמטיבי. אני תמיד תוהה מה עובר כשאני מקריאה ומה לא. קחי לדוגמא את מישמישים, שבשמיעה ראשונה יש לו אלמנט חזק של משחק ופלרטוט, והוא בעצם שיר עם תשתית עומק של חרדה די היסטרית".
פרתום היא שילוב משונה בין בובת חרסינה למשחתת טילים, מלהטטת בין עברית גבוהה לסלנג רחוב אמריקאי, ולא משנה כמה שפיציות התובנות שלה, היא תמיד רוצה לחדד יותר. היא החלה את דרכה כמוזיקאית ואפילו דרסה רגל ב"רימון", אבל משהו בהוויית הזמרת הרגיש לה ריק מתוכן והיא פנתה אל הכתיבה. היא ידועה בשירת שפע מתפוצצת, רוויית הומור וכאב, כמו גם בפרפורמנס כריזמטי ונדיר במקומותינו.
"לא מזמן הייתה לי הופעה בקברט של עתי ציטרון. בסוף באה אליי מישהי מבוגרת, אמרה לי כמה אני אמיצה ושאלה אותי על הדרך איך אבא שלי עומד בזה. לא אמרתי לה שאבא שלי נפטר. מה זה בכלל אומר? איך אנחנו אמורות לעשות משהו אם אנחנו כל הזמן שואלות את עצמנו אם אבא בסדר עם זה? איך אנחנו אמורות לפתח מיניות? איך את יכולה להתבגר ככה? זה שולל מאיתנו כל אספקט של נראות".
ילדה צ'ופר
עבור פרתום, ילידת 1986, נראות היא חלק אימננטי מהחיים, על הסיפוק והחרדה שהיא מביאה. "איזה מוזר, פתאום נזכרתי בזה שכשהייתי ילדה היו מוחאים לי כפיים בכיתה כשהייתי קוראת תשובות" היא מתרכזת בנקודה רחוקה בחלל "הייתי מקריאה תשובה בספרות או תנ"ך, תשובה ארוכה כזאת, ובסוף היו מוחאים לי כפיים, ואני חשבתי – זה בגלל שזה ארוך? בגלל השפה המרשימה? הם באמת קולטים מה אני רוצה להגיד?".
היא בת זקונים בהפרש גדול (15 שנה) מאחותה ואחיה הבוגרים. תמיד הייתה ילדה מרקדת, מנגנת ושרה שמרשימה את האורחים ומבדרת את המשפחה. ההורים שלה נהגו לכנותה "הצ'ופר".
זה כינוי שהחמיא לך?
"זה היה 'אני' כוזב. היה בזה עונג ברור אבל גם אחריות כבדה. הרגשתי, לא באופן מודע כמובן, שיש כאן טרייד-אוף עם ההורים שלי. אני אהיה מלכת החנדלעך והם יחזירו לי אהבה. האחים שלי כבר היו גדולים, בשלב מסוים גם עזבו את הבית, ואני הייתי איתם בטריאדה האידילית הזאת. ילדה מתוקה וחיננית ונימוסית שגם שרה ורוקדת וגם יש לה את הציונים הכי טובים, הייתי חזות הכל. זה גם נטע בי הרבה ביטחון אותנטי".
ואז נשמטה הקרקע מתחת לרגליה המוערצות. אביה, אבינעם, אובחן בסרטן ריאות ונפטר תוך אחד עשר חודשים. רוחו של האב האהוב מרחפת בשירתה בכלל ובספר הביכורים בפרט.
[..] וְאַבָּא תָּפַס אוֹתִי בְּיָדָיו הַחַמּוֹת שֶׁזִּכְרָן מְגַעֲגֵעַ בִּי כִּסּוּפֵי אֵינְסוֹף לַחִים, וְהִצִּיל אֶת חַיַּי - חוֹבֵק אוֹתִי אֶל חֵיק מִבְטַחִים. וּמֵאָז אִמָּא מָסְרָה אוֹתִי לְאַבָּא, אִמָּא הֶחְלִיטָה שֶׁשְּׁמִי יִקָּרֵא נֹעַם. וְזֹאת אֲנִי - נֹעַם, מְשׁוֹרֶרֶת, בִּתּוֹ שֶׁל אֲבִינֹעַם - אַבָּא שֶׁלִּי, שֶׁהִפְרִיחַ אוֹתִי לַאֲוִיר הָעוֹלָם יָד בְּיָד וּמָתַיְשֶׁהוּ פָּרַשׁ לִישִׁיבַת תַּחְתִּיּוֹת - וְהַמּוֹרֶשֶׁת הַשֵּׁמִית הַסִּימְבּוֹלִית הַזֹּאת אוֹמֶרֶת בְּתוֹכִי דָּרְשֵׁנִי מִדֵּי יוֹם, חוֹצֶבֶת מִבְּשָׂרִי מִלִּים, מְנִיעָה אוֹתִי לִחְיוֹת כְּדֵי לִיצֹר, לִיצֹר כְּדֵי לִחְיוֹת [...]
(מתוך 'להבעיר את המים באש')
"זה התחיל מזה שהוא נפל. סתם ככה, איזה לילה אחד. לא הבינו למה, בדקו ובדקו ובסוף אבחנו את הסרטן. אני זוכרת את עצמי קמה בוקר אחד וקולטת ששהורים שלי לא העירו אותי לבית הספר, והוא עוד היה מסיע אותי עד אז. הייתי הקטנה, אז לא שיתפו אותי לגמרי במה שקרה. אמא שלי התפטרה מהעבודה, הפסיקה את הכל ואך ורק סעדה אותו. אפילו לשעה איוורור עם חברות היא לא הלכה. הרגשתי שמצופה ממני שאייצג את החיים וההמשכיות, אז כל הזמן הזה המשכתי לעשות את כל מה שעשיתי, חזרות, הופעות, והכל הלך והתפורר סביבי. היום זה נראה לי מטורף".
"אנחנו מאוד משפחה של נשים. נשים דומיננטיות, נורא נוכחות, ולאבא שלי הייתה נוכחות מאזנת ומווסתת. פטירתו הכניסה אותי לחרדה מגברים שנחלשים, מעמודי תווך שמתפוררים. הוא גם מת ב11.9.2001, יום נפילת התאומים. המיתוס המשפחתי מספר על אחותי שמתקשרת לאמא שלי ואומרת – אמא, העולם מתפרק כי אבא מת".
לַמְּדוּ גַּם אוֹתִי לְדַבֵּר
בִּשְׂפַת הַבְּרִידְג' שֶׁלָּכֶן.
אֲנִי בַּת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹש, עוֹד אֵין חָתָן בָּאֹפֶק,
אֲבָל גַּם אֲנִי פּוֹחֶדֶת מֵהַלַּיְלָה, אִמָּא,
גַּם אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִלְּבַד, סַבְתָּא,
לַמְּדוּ אוֹתִי אֶת שְׂפַת הַבְּרִידְג' הַפְּרָטִית —
גַּם אֲנִי פּוֹחֶדֶת
מִגְּבָרִים מֵתִים.
(מתוך "שפת הברידג'")
עם קצת פסיכולוגיה בשקל לא קשה להתוות את הדרך ממות האב לאקס המיתולוגי הנוכח בכל "שירי הנבגדת" של פרתום. לכל אורך חלקו הראשון של הספר היא מתארת לסירוגין את מערכת היחסים הממלכדת והמסוכנת עם גבר שלא יכול לתת לך שום דבר מלבד ביקורת ארסית, אבל היי, לפחות זה מעקה להיאחז בו.
"זה היה נורא, הוא היה ממש מחלק אותי לאיברים ומודד אותי – זה טוב, זה פחות, זה רע, פירק אותי כמו עוף צלוי. ואני קיבלתי את זה וכל הזמן ניסיתי עליו את הטריק שהכרתי מההורים שלי, להיות מלכת החנדעלך ואז אקבל אהבה. זה לא עבד לי, ולא הצלחתי להיפרד ממנו".
כי מצאת קרקע. יבשה ועקרה, אבל יציבה.
"נכון. ונתתי לו המון כוח, באופן מופרע. היו לי רתיעות התחלתיות, אבל הוא הצליח לפרוץ אותן. הוא נכנס לי לתודעה. כמו האנשים האלה ברחוב שמעירים לך שאת שמנה או שאת לא מטפלת בתינוק שלך כמו שצריך. מה, אין לי מראה בבית? אני לא מודעת לעצמי? פעם באה אליי איזו מישהי אחרי הופעה, אישה נורא מוחזקת כזאת, ואמרה לי – בקטע מפרגן – שאני נורא יפה וכמה זה יפה שאני עומדת ככה ואמיצה כי אני בכל זאת 'עבת בשר' ".
איזו עיוורת. זה הרי ברור שהמשקל שלך זאת לא פשלה
"ממש לא פשלה" היא צוחקת "אבל אנשים מפרשים את זה כאילו איבדתי שליטה. יכולתי לשקול עכשיו שישים קילו. אני גם רוצה, אבל זה נורא קשה לי. לא כי אני לא מסוגלת לסתום את הפה, אלא כי מה זה לא בא לי להיות מה שמצפים שאהיה. שתי האפשרויות הקוטביות שעומדות בפניי נורא מבאסות אותי. להיות כוסית או לא כוסית, זהו. אני לא רוצה להיות בתוך המשחק הזה. מה שלא אעשה יחפצנו אותי, ואני בועטת בזה. עד תחילת שנות העשרים לא הכרתי את הקול הזה בראש, זה שהולך ברחוב ועושה 'תראי את הרגליים שלה, בחיים לא תוכלי להגיע לזה, והמותן של ההיא, והשיער של זאת' הייתי בקריז של זה, הרגשתי איום ונורא. לא הבנתי איך נשים חיות ככה, וכל החברות שלי רק אמרו לי 'ברוכה הבאה לנשיות מותק'. זהו? זה מה שזה? הכתיבה הייתה תהליך שיקום שלי מהבחינה הזאת, של לתבוע את עצמי מחדש מרשות הכלל.
"כשהגיעה העת להחליט מה יהיה על הכריכה של ספר השירה שלי, המו"ל והמעצב הגרפי נורא רצו שתהיה תמונה שלי על הכריכה. ולמרות הפיתוי הנרקסיסטי חשבתי מאיזה גבר היו מבקשים דבר כזה? אם את אישה הכי נוח להציג אותך לראווה. כשיעשו את האנתולוגיה, לפני או אחרי מותי, שישתמשו בתמונה על הכריכה".
לינה דנהאם התל אביבית
בין אם היא מעוניינת ובין אם לא, עכשיו כבר מזהים אותה ברחוב ואפילו גרוע מזה. רק לפני שבוע תפס אותה לחפירה שליח של ספגטים, בעודה מצוננת ופיג'מתית, לשיחת עומק על שירה. זה אפילו התפשט מחוץ לתל אביב, להפתעתה. "למזלי התגובות נורא חיוביות. רק לפני שבוע רצתי לרכבת ופתאום עצרה אותי חיילת, שלפה את הספר מהתיק וביקשה שאחתום לה, זה היה מתוק להפליא. זה נעים ונורא מוזר, ואני קצת בהצפה מזה. אני מקווה לנסוע באוגוסט לחברים באנטוורפן, להתאוורר קצת ולסיים את עבודת התרגום שאני יושבת עליה עכשיו (ספר חדש של ש. סילברסטיין, מחבר 'העץ הנדיב' – ל.א)"
מלבד מלאכת התרגום, פרתום עובדת בימים אלו על סדרה עם דנה עדן ושולה שפיגל הפקות ("יום האם", "משפחות" – ל.א) אשר תבוסס על ספרה. זה אולי נשמע משונה, אבל למרות היותו ספר שירה, "להבעיר את המים באש" הוא סיפורי להפליא. פרתום מתארת בו את חיפושיה אחר אהבה ואישור במקומות האיומים ביותר, את ההתפרקות וההתבוססות, ולבסוף גם השחרור ומציאת האהבה הנכונה. המפיקה דנה עדן התגלגלה להשקת הספר, קראה אותו, החליטה שמדובר בסדרה ויצרה קשר עם פרתום. היא, אגב, מבהירה שלאורך הכתיבה הסדרה הולכת ומתרחקת מהספר. "למרות זאת לאחרונה התחיל גם דיבור על זה שאני אשחק בסדרה, אני מודה שאני די דוחה את זה כרגע" היא מחייכת.
למה? הרי ישר יגידו שאת הלינה דנהאם התל אביבית.
"במילא כל מה שעושים עכשיו בתל אביב משווים ללינה דנהאם".
היום פרתום רחוקה מאוד משירת העלבון והזעם, כפי שהיא מכנה אותה, וחיה באידיליה חדשה בדרום תל-אביב עם בן זוגה, האמן אלעד רוזן המכונה בשיריה 'פריטי'. אם תהיתם, גם את האושר הדביק היא מצליחה להפוך לשירה מבעבעת.
"אם פעם הייתי נביאה שלופת חרב, היום אני יותר מתפללת עם קמעות" היא צוחקת "הספר הוא לגמרי אודיסאה, חזרה הביתה – בעצם בריאת הבית – ודרך הייסורים עד אליו. אבל עכשיו אני שם. הדרמה הרגשית שלי הביאה לכתיבה מלאת פאתוס, פאתוס שאין לי עוד צורך בו עכשיו. בוודאי שהיה לי חשש שאם טוב לי מה יהיה על השירה, אבל הנה. התפכחתי ואני עוד כותבת, אני כבר לא צריכה את ההתפוצצות הזאת".
על אנרגיית ההתפוצצות, אם להסיק מסדר השירים, היא לא מוותרת אלא מפנה לפוליטיקה במובן הישן שלה. השיר הסוגר את הספר, "שבלול המהפכה", מתאר באריכות את קורותיה במחאת האוהלים של קיץ 2011, ומבטא בדקדקנות זהירה את התנועה בין אופוריה של סולידריות לבין תחושת תקיעות, כישלון וניכור.
אז מה את אומרת, אין תקומה לדור שלנו?
"לא בטוח. אני כן מקבלת מלא פניות מכל מיני כותבים צעירים, מלא רוצים לכתוב וכולם מייצרים תוכן עכשיו, כל הזמן. יש אפילו מושג לא מתנצל כזה של "עולם תוכן", אבל גם הזנייה יתרה של תוכן וחירות דיבור סופר קלה על ההדק. כולנו כותבים פוסטים ומצייצים ופותחים בלוגים והופכים לאמני מילה ולסופרי אינטרנט מטעם עצמנו וזה תחום שמלא במנייריסטיות ריקה וחלולה ונעדרת אמירה משמעותית לא אחת. כך יוצא שאולי הדבר הבאמת רדיקלי לעשות בימינו זה פשוט לשתוק".