לנארד, שנולד ב-11 באוקטובר 1925 בניו-אורלינס לואיזיאנה, היה סיפור כמו שהאמריקנים אוהבים - בורגנות ממוצעת, אבא שעובד ב"ג'נרל מוטורס" ומשפחה שנדדה איתו ברחבי המדינה עד שהשתקעה, בשנת 1934, בדטריוט, מישיגן. באותה שנה קרו עוד שני דברים - צמד הרוצחים בוני וקלייד יצאו להשתוללות ההרג המפורסמת שלהם וקבוצת הבייסבול של דטריוט, ה"טייגרס", זכתה בוורלד-סיריס והוכתרה כאלופת העולם בבייסבול. שני האירועים הללו, אמר לאונרד בראיונות, היו מכוננים בחייו ועיצבו את כתיבתו העתידית. אלו מכם שמבינים משהו באמריקנית מהנהנים עכשיו.
במלחמת העולם השנייה התגייס אלמור הצעיר לחיל הים ולחם בגזרת האוקיאנוס השקט. כשחזר לדטריוט החל לכתוב ולפרסם ספרי מערבונים ותוך שנים מעטות קנה מקום של כבוד בקרב חבורת הסופרים האמריקנית, הכוללת את המינגווי, סול בלו, ריימונד צ'נדלר, סטיבן קינג ואחרים. רבים מספריו זכו לעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים. כשנשאל מה דעתו על העיבוד הקולנועי לספרו "מיטר מג'יסטיק" (1974), בו כיכב צ'ארלס ברונסון, ענה לנארד: "הרווחתי בזכותו ערימה של כסף ואני אוהב את זה".
אולי סמלי הוא שלנארד הלך לעולמו בגיל 87 ביחד עם עירו האהובה, שהכריזה לאחרונה על פשיטת רגל. "דיקנס של דטריוט", קראו לו, והוא היטיב לתאר את אנשיה ורחובותיה של עיר תעשיית הרכב, שחישלו בפלדה משהו מכוחה וגודלה של "ארצות הברית של אמריקה". את שנותיו האחרונות בילה לנארד במחוז אוקלנד במישיגן, ולפני כחודש לקה בשבץ מוחי, ממנו לא הצליח להתאושש. הוא השאיר אחריו 5 ילדים, 13 נכדים ו-15 נינים. וגם 3 גרושות.
אי-אפשר להבין כהלכה את טרנטינו, את הסופרנוס או את האחים כהן, מבלי להכיר את הכתיבה הלנארדית. הוא הצטיין בסגנונו המחוספס, בדיאלוגים החריפים שיצר עבור דמויותיו, בריאליזם החמוץ-מתוק שלו... "אם זה נשמע כמו כתיבה, אני משכתב את זה", כתב. 45 רומנים פרסם לנארד בחייו, ועוד עשרות מאמרים וסיפורים קצרים. עשו לעצמכם טובה, קראו משהו מהם.