ילדה בכיתה אל"ף כותבת יומן, כותבת כל הזמן. ילדה בכיתה גימל נפרדת ממחנכת נפלאה, אישה זקנה, שדופה, חכמה, שראתה את הילדה וקלטה משהו שקשור אליה: שלא פשוט לה בחיים אבל היא מוכשרת. המורה הזאת לא תישכח לעולם. יש להוסיף: היא עישנה בשרשרת.
היו לאמתו של דבר שניים שאהבתי בהיסטוריה שלי, שעישנו בשרשרת: המחנכת לי מאל"ף עד גימ"ל, המורה חיה, וסבא שלי, מי שאחראי למושג המעורפל שיש לי בקשר למסירות, כלומר זה שבגללו יש לי בכל זאת מושג על מסירות. הוא נהג לעשן סיגריות דובק. מי זוכר? חפיסת סיגריות בצבע צהוב מדברי, לא, לא קאמל, הרבה יותר גרוע, מסריח כמו גולואז. כשסגרו את דובק - (סגרו את דובק פעם, למי שלא יודע) הוא עבר לעשן אסקוט. כמו לעבור מנובלס לטיים, למי שמבין. בכל מקרה, הוא עישן פחות או יותר כל הזמן, הוא והמורה חיה, ושניהם היו נהדרים.
גם אמא שלי עישנה, וגם אמא שלי הייתה יקרה לי, אבל אמא שלי זה סיפור אחר. אמא שלי גדלה בטרזין, המחנה לדוגמה של הגרמנים, דוגמה ממש טובה. את הביקור שלי שם במחנה לדוגמה טרזין לא אשכח לעולם. אומר בקיצור רב שהביקור בטרזין לא עשה לי חשק להמשיך בתיירות הזאת, וככל הנראה לאושוויץ לא אגיע לביקור, למרות שנראה לי לא מוסרי לוותר על הביקור הזה. כלומר, נראה לי שכל יהודי ויהודיה צריכים לערוך מסע, קצר ככל האפשר אמנם, לאושוויץ, כדי לקבל מושג, או לפחות עוד זווית, בקשר למיהו יהודי. גם האלה מהימין צריכים לקפוץ לשם, וגם האלה משמאל. אין לי ציפיות שאחרי ביקור באושוויץ מישהו יצביע פתאום למפלגה אחרת בבחירות הבאות, אבל כן הייתי ממליצה לגעת בשורשים. אצלי השורשים זה בטרזין, אז הייתי בטרזין. ואגיד בקיצור נמרץ: היה נורא. טרזין זה מקום נורא ואיום.
בכל מקרה, ככה גדלתי. גדלתי במין מקום שהיה בו עירוב של טרזין וטריפולי, ותוניס, ושמעתי בבית יידיש ואנגלית וערבית והייתי עסוקה בלפענח את סודותיהם של המבוגרים, והקשבתי לסיפורים שלהם, על טרזין (איך אמא שלה עמדה ליד הקיר במטבח במחנה ואז פילח כדור את הקיר הנגדי והגיע היישר אל הקיר שלידו עמדה, אבל הכדור החמיץ את ראשה ונתקע בקיר, שני סנטימטר מעליה). ובחגים היינו נוסעים למשפחה "השחורה", חלק היו ערסים ממש וחלק מין שחורים יותר מעודנים, כי אח של אבא התחתן עם מצרייה וזה עידן את הגסות הטריפוליטאית. והאימא החורגת שלהם, של אבא ואחיו, היא הייתה כל כך תוניסאית שרק הסתובבה כל היום בקבקבים וניסתה לנקות במטאטא את החול מהרצפה והכינה קוסקוס.
בקיצור, היה מאד צבעוני מסביב, וסוער. הייתי צריכה לכתוב כדי להסתדר עם זה. גם הלכתי ללמוד פסיכולוגיה כדי להבין את זה. ועוד לפני שהלכתי ללמוד פסיכולוגיה, הלכתי ללמוד פילוסופיה, את כל זה ועוד הרבה עשיתי כדי להבין מה הולך עם כל האנשים האלה מסביב, שכל אחד סובל את הסבל שלו ולא פעם גם גורם סבל לאחר תוך כדי. אז כבר היו לי שתי דרכים מצוינות להבין את המין האנושי: פילוסופיה ופסיכולוגיה. אבל שתיהן, כל אחת לחוד ושתיהן יחד, לא הצליחו להסביר את זה עד הסוף. אז עשיתי דוקטורט על בודהיזם. זה כבר היה משהו; הבודהיסטים מסבירים את העסק לא רע בכלל, והמדיטציה שלהם ממש תומכת בידע, והמפגש עם התורה הזאת היה מאד משמח ועשה אותי עוד יותר חכמה. וכל הזמן הזה כתבתי. כתבתי דוקטורט ועוד ספר עיון וכתבתי מאמרים וכתבתי סיפורים וכל הזמן גם כתבתי יומן. ואז הבנתי שאני כבר לא מוכרחה לחפש דרכים להבין את העולם, כלומר להבין מהו הרוע ומהו אלוהים ומהי אהבה, כל אותם מושגים שבתוך הרשת שלהם אנחנו לכודים אבל בלעדיהם אי אפשר; אני יכולה, במקום להסביר את העולם, לכתוב סיפורים, ובכל סיפור יהיה איזשהו הסבר, סמוי או גלוי, של העולם, אבל יהיה בו גם כל מה שאי אפשר להסביר אותו, כי בעצם אי אפשר להסביר את זה, אפשר רק לראות את זה בפעולה, כמו למשל לראות בפעולה מה קרה להורים שלי - כל אחד לחוד - בגלל מלחמת העולם השנייה. מה קרה לאבא שלי שנסע במשאית מלוב למצרים ואחר כך ללבנון עם כל המשפחה שלו משך שנתיים, הוא והוריו ואחיו הצעירים, במשאית במדבר משך שנתיים בלי מזגן. מה קרה לאימא שלי שבילתה חמש שנים בטרזין המחנה לדוגמה, איזו דוגמה היא קיבלה מהמחנה. אני יודעת איך הם היו. אין לי ידיעה באשר לְאֵילו אנשים הם היו יכולים להיות בלי המלחמה שהפרידה אותם מהחיים הקודמים שלהם. אני די בטוחה שהיה להם יותר קל בחיים, ושהם היו יכולים להיות אנשים הרבה יותר טובים לולא המלחמה ולולא המשאית ולולא המחנה לדוגמה. אני גם די בטוחה שהם היו יכולים להיות הורים טובים יותר משהיו. אבל הם היו שם והם לא היו מה שהיו יכולים להיות, ולכן היה עלי ללמוד עוד ועוד כדי להבין מדוע אנשים מנהגים כפי שמתנהגים, ומדוע אין די חמלה בעולם.
אבל חוץ מספרי העיון והפרוזה, היה עוד ספר שהייתי מוכרחה לכתוב. הייתי מוכרחה לכתוב ספר על ההורים שלי, אלה שהיו, לא אלה שהיו יכולים להיות לולא המלחמה הנוראה. הייתי מוכרחה לכתוב משהו על איך זה היה להיות הבת שלהם. הזמנתי עוד חברות לכתוב על איך זה היה להיות הבת של אלה משם. יצא לנו ספר: "הבנות של אלה משם". הוא נכתב על ידי חמש נשים נולדו כאן, שההורים שלהם באו משם לכאן. באופן פרדוקסלי, זה היה מאד משמח, לכתוב את זה חמש נשים ביחד, לכתוב את זה ממש כמו שזה היה, לשאוב כוח מנוכחותן של האחרות הכותבות לצדך, כוח להגיד את האמת על איך שזה היה. זה היה נהדר, לכתוב את זה סוף סוף: חמש וריאציות על נושא, הדור שנושא עכשיו את אלה שבאו משם.
כלת פרס ספיר, אסתר פלד ("פתח גדול מלמטה") משתתפת בערב ספרותי מיוחד לקראת יום השואה בבית עגנון בירושלים - חמישה סיפורי חיים של בנות הדור השני, שיעסקו בחוויית החיים של הילדים של מי ש"היה שם". יוצרת ועורכת: אסתר פלד; קוראות: רונית פיינגולד, חנה הרציג, שולה טולמן, מירי נתן ואסתר פלד; מוזיקה: עמית פישביין. 28 באפריל (19:00), בית ש"י עגנון, קלוזנר 16, ירושלים. הכניסה חינם.