אך הודיעו על רשימת הזוכים בפרס ברנשטיין והנה פתע פתאום התעוררו בכירי משוררי וסופרי ישראל מתרדמתם הדוגמטית ומיהרו לזעוק חמס. לאלו מהקוראים והקוראות שעדיין לא מצויים בסוד העניינים, אספר שהשנה ועדת הפרסים המורכבת מחוקרות וחוקרים בכירים באקדמיה החליטה להעניק את פרס ברנשטיין לשירה לשלושה משוררים מזרחים שפרסמו בשנה החולפת ספרי שירה, העוסקים באהבה, אמונה, נפש וגם בביקורת חברתית נוקבת המתייחסת, בין השאר, לשסע העדתי בחברה הישראלית.
במשך עשורים ארוכים הפכה השירה בישראל, ובמיוחד השירה הפוליטית, לתחום מצומצם ונישתי המוכר פחות או יותר לכמה אלפי אזרחים במקרה הטוב שטרחו לקרוא ואולי להתעדכן בדעתו של משורר/ת כזה או אחר. הבשורה הגדולה שמביאים איתם תהילה חכימי, עדי קיסר ורועי חסן המתקראים באופן גס וכוללני "משוררי ערס פואטיקה" (על אף שמדובר במשוררים שונים מאוד בסגנונם) היא האופן בו הם החזירו את השירה למרכז השיח הפוליטי-חברתי בישראל.
שיריהם, שפורסמו במספר במות שונות ובמגוון כלי תקשורת וברשת, זכו - בעיקר דרך הרשתות החברתיות - לעשרות אלפי שיתופים ומאות אלפי צפיות. שלושתם עוסקים, בדרכים ובאסטרטגיות פואטיות שונות, בשסע העדתי במדינת ישראל דרך נסיונם האישי שלהם ושל משפחותיהם ואהוביהם, בגילויי גזענות מצד קבוצת הכוח ההיסטורית במדינת ישראל – "האשכנזים" (עם ובלי המרכאות).
עוד באותו נושא:
שלטונות הטעם הטוב
חכימי, קיסר וחסן הם בוודאי לא המשוררים הראשונים שזעקו את המחאה המזרחית דרך שיריהם, אולם משהו בסגנונם הישיר, האופן בו הם אמרו מפורשות את אשר על ליבם ומחשבתם, ריסק למעשה את אחד הטאבואים המפורסמים בישראל: אסור לומר מילה רעה על אשכנזים, או לתקוף אותם או להאשימם באופן ישיר וגורף, אלא, לכל הפחות להציג את עצמך כאומלל, עני, מסכן ופאסיבי. השירה המזרחית עד שלושת הזוכים (וגם משוררים אחרים כמו שלומי חתוכה שטרם פרסם את ספר הביכורים שלו) הוערכה במידת ההתחמקות שלה מאמירת השם המפורש של קבוצת הכוח ההיסטורית "אשכנזים" או מהאשמתם, חס וחלילה. בשירתם הם קרעו גם את מסיכת הצביעות ההיסטורית מעל פניה של התרבות הישראלית ושלטונות הטעם שלה. זו עשיית תרבות המסוגלת לדבר ללא משוא פנים בבעיות חברתיות, עוני, כיבוש וכו' אך מבלי לומר את אשר מרגישים רבים מאזרחי מדינת ישראל ולא העזו לבטא באופן חופשי ונחרץ את דעותיהם והרגשתם המגובים במחקר סוציולוגי בן ארבעה עשורים.
ברגע שנודע על הזכייה קמו, קפצו והתקוממו שלטונות הטעם הטוב (מטעמם בלבד, כנראה) שהשירה הנוקבת הזאת היא "פלקטית", או שהיא איננה שירה גבוהה או שהיא אפילו איננה שירה אלא שורות מקוצצות. המהדרין שבמהדרין כמו איתמר הנדלמן סמית, גזען ידוע וגאה, בחר לתקוף את חברי ועדת הפרס, ביקר את בוחן המציאות שלהם ואף "הוציא את השד העדתי המבקבוק" כשחשף את אשכנזיותם של חברי הועדה. סנסציה, רבותיי: יש חוקרים אשכנזים באקדמיה. כאילו שקיסר, חכימי וחסן אי פעם טענו שהשירה שלהם מיועדת רק למזרחים.
הנדלמן סמית, שמרבה לכתוב על זהותו האשכנזית ולהתרפק על תל אביב הקטנה של תחילת שנות השישים, כנראה נהנה לפנטז על מרחב אתני ותרבותי נקי ממזרחים ומפלסטינים, שעל האחרונים נוח לו להגן, ככל הנראה כי הגנה עליהם מעניקה נקודות זכות ופרס נאורות מטעם המשורר מאיר ויזלטיר, אף הוא מהתוקפים. אותו ויזלטיר, שלא היסס לתאר נשים מזרחיות באופן אוריינטליסטי וסקסיסטי ולצמצמן לכדי ישות מינית בלבד. ויזלטיר שנפגע והזדעזע "ממדינת אשכנז" אך מעולם לא הסתיר את סלידתו ממקומות שלא נתחמו בין הירקון לרוטשילד ולעג לבורותם לכאורה של רוב הציבור בארץ ש"אינו קורא שירה" ואף ירה בהם חיצי לגלוג בספרו מ-2009 "מרודים וסונטות".
הנדלמן סמית אף קובל על כך שהמזרחיות הפכה לסקסית ונוחה פוליטית, ואף מיהר לומר שהציבור המזרחי כבר איננו מודר ומקופח. הלוואי שהיה צודק, מפני שהסוציולוגיה הישראלית מראה תמונה הפוכה לחלוטין מטענותיו של הנדלמן סמית. לא אתחיל לנהל דיון על הערך האפסי של מה שהוא מכנה "טיעונים", רק אומר שמי שמתייחס לסוגיות סוציולוגיות או לשלילתן מבלי לטרוח לקרוא ולברר אותן קודם הוא... איך נגדיר זאת? שרלטן?
בית משותף
אם רגע אלך לרובד העמוק של הבכי והנהי של הנדלמן סמית ושל ויזלטיר, אוכל גם להסביר על הדרך את הצלחתם של חכימי, קיסר וחסן: הפחד העמוק של קבוצת הכוח האליטיסטית הזאת היא שוויון. כל עוד הם, כסוכני הספרות והשירה הראשיים, כתבו שירה שנגישה לכמה מאות אנשים והתפארו בכך, הם יכלו לחלק את הפרסים בינם לבין עצמם ולשמור על עליונותם. הפחד הגדול ביותר של אנשים כאיתמר הנדלמן סמית הוא שאנשים יתחילו לקרוא שירה ולשפוט גם את יצירותיהם ולנתחן, לא דרך התודעה האשכנזית.
אם נעזוב את עצם קבלת הפרס ואת טענותיהם של שרלטנים, בורים וגזעניים כהנדלמן סמית, אסכם שהפרס הגדול ביותר עבור הזוכות והזוכה היא ההתקבלות של השירה שלהם. לא על ידי פרופסורים ומשוררים מפורסמים, אלא על ידי המוני אנשים צעירים, מבוגרים, קשישים מכל הקשת העדתית והדתית שנחשפו לשירה הזאת, לתנופה האדירה שלה, לקצב, לאמת הגדולה שיש בה, לשמחה ולכאב ומצאו בה מקור השראה ובית.
המשוררים האלה החזירו את השירה הפוליטית למרכז השיח ושברו את המחיצות האיומות שבין השירה לקהל הנמענים שלה. אסיים בכך שלמרות הטענות של הנדלמן סמית (שכנראה לא טרח לקרוא את ספרה של עדי קיסר) בכך שהשירה הזאת איננה עוסקת בכיבוש, זכיתי השנה להנחות מפגש בין סטודנטים מהמכללה הערבית לחינוך בחיפה וממכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב, והם בחרו לתרגם לערבית שני שירים ששבו את לב הסטודנטיות הערביות לחינוך: "אני המזרחית" ו"כיכר השעון". שניהם של קיסר. אני מניח שאין פרס גדול יותר מזה.