יש לי חיבה יתרה לספרי מתח, בעיקר לכאלה שנשים כתבו ויותר מכל - לספרי מתח שבהם העלילה מונעת על ידי גיבורות, בין אם בלשיות ובין אם חוקרות. זו לטעמי כתיבה נשית מלאת כוח, העוסקת בלי חשש בלב לבו של העולם האפל ורווי היצרים של סוגת המותחן.

"את אישה. אל תסמכי על אף אחד. ובמיוחד אל תסמכי על עצמך"- זה המשפט שאמי, עליה השלום, הייתה משננת לי השכם והערב עם דגש על "במיוחד לא על עצמך". היא ביקשה לרמוז שאישה דומה לשיח שזקוק לגזע איתן להישען עליו – לגבר, ספונסר. ואז באה המאה ה-21 והמרתה את פיה של אמי. אנו הנשים למדנו לסמוך על עצמנו, לא לתת לגברים לפרנס אותנו בלעדית, לנהוג עבורנו, להטיס מטוסים, לנהל ממשלות ואף לא לכתוב בשבילנו.

בראשית הייתה הספרות, והיא הייתה כתובה רובה ככולה בידי גברים שידעו לכתוב עבור נשים וכנשים. רק מאוחר יותר נולדה ספרות שכתבו נשים, כחלק ממאבק צודק ומתמשך על זכות הנשים לשוויון מלא. על הישגיה של המהפכה הפמיניסטית מעיד מקומן של הנשים היום באמנות - בספרות, צילום, ציור, תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. אנחנו יוצרות, כותבות, מביימות, מצלמות, וכל זה בתוך שנים מועטות.

הסוֹפרות העכשוויות מנסות לסלול דרך שוויונית יותר, צודקת יותר, אותנטית יותר של נשים בעולם הגברי. לא עוד ספרות נשים מתנצלת, אלא ספרות שוויוניות בכל סוגה וסוגה. כיום, במאה ה-21 נשים כותבות במרץ, ולא רק רומאנים. הן כותבות שירה, מסות וגם מחקרים אקדמיים. נשים לא צריכות להסתיר עוד את היצירתיות שלהן, או להתחבא מאחורי שמות גבריים בדיוניים כמו ג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס) או ז'ורז' סאנד (אמאנטין לוסיל אוֹרוֹר דוּפֵּן). להיפך, מאז פריחת הפמיניזם הנשים מבטאות את כל אשר בלבן, ולעתים יש אף תחושה שכתיבתן העשירה באה לפצות על כל שנות השתיקה.

האחיות ברונטה, החלוצות בראש המחנה, סללו את הדרך לכתיבת ספרות שיש בה אלמנטים חזקים של מתח ומסתורין. לא עוד הגבר כותב אותנו. לא עוד פלובר כותב על בוברי. האחיות האלה, שרלוט - בעיקר בזכות ספרה "ג'יין אייר", ואילו אמילי בזכות "אנקת גבהים" ­- כותבות בחירות מרשימה על נשים הלכודות בתעלומת מתח שהן מנסות לפתור ומסכנות את עצמן, ומכאן הן מחזקות ומתעצמות. 

אם בתחילת דרכן כתבו נשים בעיקר ספרים רומנטיים, לפרקים עם אלמנטים של מתח, הרי שכיום, לפי הערכות מסוימות, נשים מהוות יותר ממחצית מסופרי המתח והבילוש בעולם. החל מאגתה כריסטי, שאמנם בנתה את  דמותו של פוארו, בלש מתוחכם ומתנשא, אבל מיד יצרה את מיס מרפל, קשישה אנגלייה שפותרת את הקשות בתעלומות בעזרת שכלה ותבונתה, דרך דורותי סיירס; פ"ד ג'יימס; ורות רנדל ועד שרה פרצקי, סו גרפטון ופטרישיה קורנוול - שורה ארוכה ונכבדת של סופרות נשים, שטיפלו בגופות מדממות ורוצחים ערמומיים ולא היססו להמית את גיבוריהן במיתות משונות על ידי אביזרים שנחשבו לנחלתם הבלעדית של הגברים כמו נשק חם (בעוד שהיסטורית רק הרעלה נחשבה לשיטת רצח "נשית" דיה). גם בארץ נשים מובילות את הז'אנר, כמו בתיה גור, חלוצת כותבות המתח בישראל, שאצלה הגיבור הוא גבר, מיכאל, ושולמית לפיד שהציגה גיבורה נשית, אם כי העניקה לה את השם ליזי בדיחי כאילו בהתנצלות, על דרך הלצון.

אבירות הסדר הישן

דמויות של נשים חוקרות או בלשיות שכיחות מאוד בסדרות ובקולנוע, שם הן מצטיינות בחריפות שכל וצדק חברתי. הן רופאות חוקרות, עורכות דין מבריקות, עיתונאיות עצמאיות, שוטרות או נשים חזקות שנרתמות לתיקון עולות. אז איך קרה בעצם שמשחר התפתחות הז'אנר, כל כך הרבה נשים נמצאות על מדף ספרי מתח?

למרות שהאלימות היא חלק הכרחי כאן, ספרי המתח שייכים לז'אנר האופטימי ואפילו הנאיבי, המאמין בסדר הישן של החזרת הסדר על כנו, של ניצחון הטוב על הרע, ובבסיסו האמונה התמימה שהרע דינו להיכחד מהעולם בזכות מי שיוצא נגדו, ובאה גאולה לעולם. האם נשים באמת חושבות ככה? אולי, אך הכניסה של נשים לז'אנר זה נבעה גם מהיות הסוגה הזו בעלת מבנה ברור, מוכר, תחום, כך שהיה עלינו רק לצקת את העלילה לתבנית.

אלא שמרגע שנכנסנו לז'אנר גילינו כי כתיבת מותחנים היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שאפשר להגיד בה ביושר את שלנו לגבי כל נושא, להיות ישירות ומשתפות. הנשים מפגינות יושרה פנימית ודחף אמיתי לחשיפת האמת. הז'אנר מאפשר לנו את שבירת המיתוס של "נשיות כחולשה" - כוח פיזי הוא זניח מול נחרצות ותבונה. שאנחנו בכוח השכל, ההתבוננות והאינטואיציה המזוהה כל כך עם אישה יכולות ללכוד את הגרועים במרצחים, להעניש את העלובים שבפושעים. ואולי בכל זאת אנחנו יכולות להציע דגם חדש של אישה שיכולה לנצח ולהצליח במקום שבו דרוש שכל ישר ולא רק שרירים ויכולות פיזיות. 

אדיבה גפן
אדיבה גפן | צילום: יוסי צבקר, יחסי ציבור

כתבתי עד כה תריסר ספרי מתח. בחרתי במודע לכתוב את הז'אנר שמבחינתי מאפשר לי להביא סוגיות שחשוב לי לדון בהן, כמו יחסי הון שלטון, צדק וחוק, שחיתות במשטרה, כמו בספרי האחרון "הבחורים של קלרה" (כנרת זמורה). אני אוהבת לבנות דמויות נשיות מורכבות, נואשות, שנונות, חלשות-נועזות שהולכות ומתעצמות ככל שהעלילה מתקדמת. בדיוק כמו הנשים שעליהן כותבת פיונה ברטון בספרה האחרון "הילדה" (פן הוצאה לאור), שתורגם זה עתה לעברית. בספרה, היא בנתה יצירה מתוחכמת המורכבת מזרם תודעה של ארבע נשים שונות לחלוטין, שאט-אט מתלכד סיפורן והן המספרות את הסיפור.

ברטון מרבה לכתוב על נשים. ממש כמו ב"האלמנה", ספרה הקודם שתורגם אף הוא לעברית, ובו מככבת קייט כאחת מארבע הנשים. כמוה כמוני - אנחנו לוקחות לעצמנו את הזכות לדבר את עצמנו, את הנשים. וכמו הגיבורות שלי, הן מזנקות לתוך החידה ופותרות אותה בעזרת הכוח הנשי העוצמתי. אלו נשים שאינן מהססות לזנק לתוך לבו של הר געש מבעבע, לתוך תעלומת מתח. הנשים שלנו מביאות לתוך הרומן אינטואיציה, שכל טוב, תעוזה ונחישות.

אמה, קייט, אנג'לה וג'וד, גיבורות הספר "הילדה", הן נשים בלתי נשכחות כל אחת בדרכה, כאלו שהייתי שמחה לשתות איתן בירה בדיוק כמו שאני שמחה לפגוש כל בוקר במקלדת שלי את דקלה ולצדה את סמי ג', שתי נשים מיוחדות שזכו למעמד של בלשיות-על בספרי, וכמה טוב לי לדעת שהקוראים שלי שותפים לחיבה זאת.

בספר האחרון, "הבחורים של קלרה", דקלה מסתבכת בתעלומה מסתורית, ספק מזימה שנרקמה, ספק מקריות מצערת. דקלה חושפת בקולה שלה את סודותיה, את לבטיה ופחדיה, והיא המציגה את עולמה. היא מוצאת עצמה מבודדת וחסרת אונים, אלא שמנקודה זאת בה הכול נראה אבוד, היא מתאוששת, וכמו עוף החול קמה מהריסותיה ובשצף קצף חושפת את האמת. אליה מצטרפת חוקרת חריפת שכל שלקחה לעצמה את השם סמי על מנת שהלקוחות יחשבו שמדובר בבעל משרד ולא חלילה בחוקרת.

אני מאמינה שהאמנות תמיד ידעה לחוש ולנבא רחשי לב ושינויים, והאמינו לי - השוויון כבר כאן. אנחנו אמנם עדיין מלקטות, אבל הפעם מיתוסים. אנו עדיין מכשפות אבל הפעם רוקחות עלילות, מתבלות את סיפורינו בדמויות בלתי נשכחות, לשות תקופות, תופרות קווי עלילה בדייקנות, רוקמות עולמות חדשים ומרתקים. אנו יולדות גיבורות וגיבורים שנוגעים בנו. ואם יהיה צורך, אנחנו יכולות גם להרוג ולרצוח. ממש כמו הגברים, כי שוויון הוא שוויון.

וכמה טוב שאימא שלי טעתה. אני אישה, ואני סומכת על עצמי.

אדיבה גפן, סופרת ומחזאית. ספרה האחרון "הבחורים של קלרה" ראה אור בהוצאת כנרת זמורה. להאזנה לפרק הראשון באייקאסט ספרים מוקלטים לחצו כאן.

mako תרבות בפייסבוק