![אמי רובינגר (צילום: אילי [CC BY-SA 3.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)])](https://img.mako.co.il/2019/03/25/tnhruchbdrynubvuhehpshv_i.jpg "אמי רובינגר (צילום: אילי [CC BY-SA 3.0 (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)])")
הלם ועצב הכו אמש את גני הילדים, עם הידיעה על מותו של הסופר האהוב אמי רובינגר. כל מי שבאמתחתו פעוט או פעוטה הכיר בוודאי את רובינגר, מי שעומד מאחורי הספרים "פילים בכל הצבעים", "אין אריות כאלו", "חתול גדול וחתול קטן" ועוד. זה מתחיל בדרך כלל בספר אחד שמתגלגל במקרה לספרייה שלך כשהילד לומד להגיד את המילה הראשונה שלו, ואז ההתאהבות מתרחשת ברגע ודי מהר הספרייה מתמלאת בשלל ספריו המשעשעים של רובינגר: "טמבלולים", "האו עד עשר", "מפלצות הקצב", "אצלי באמבטיה" ורבים אחרים. לנו יש כמעט את כולם, וגם את האפליקציות שמעסיקות בלי סוף את בת השנתיים שבבית, מאז שהייתה בת חודשים ספורים בלבד (חפשו ב"עברית"). היא נהנית לצעוק את המילה החסרה, וביחד אנחנו משתעשעות מהציורים שנולדו בתוך מוח יצירתי (שלא לומר סטלני): אריה עם עיניים אדומות ומקטרת, פיל בנעלי בלט או טמבלול שמחליט לאפות אבטיח.
לכולם תבנית דומה, עם איורים מצחיקים, משפט אחד בכל עמוד וחשוב מכל - מילה שהילדים צריכים להשלים בעצמם. וזה בעצם סוד הקסם בספרים של רובינגר, שמצליח לשבות גם את המבוגרים. העובדה שמדובר במשפט אחד לעמוד הופכת את ההקראה בקול רם שהספרים לעניין בלתי מעיק שכיף לחזור עליו ("עוד פעם! עוד פעם!", צועק כל פעוט, תמיד, כשכל ספר נגמר). אבל עם כל הכבוד, המבוגרים הם בהחלט לא העניין, ורובינגר הבין ילדים יותר טוב מכולם. אין דרך אחרת להסביר את ההתמגנטות של הפעוטות לספרים שלו, שמכילים המון נונסנס, אבל גם עוזרים לשלבים התפתחותיים כמו לימוד של ספירה עד עשר, או היכרות עם הצבעים כולם (אבל אל תגלו לבת שלי שפיל מנגן שלא עושה כלום הוא פיל בצבע חוּם ולא בצבע שוקו כמו שהיא מתעקשת, כי זו שגיאה חמודה מדי).
בעידן בו כוכבי הילדים שלנו הם מני ממטרה או יובל המבולבל, כוכבים אמתיים כמו אמי רובינגר חיו כמעט בצללים, מבלי שהכרנו אותם בכלל. גם בהשוואה לסופרים אחרים, סופרי הילדים לא זוכים לחשיפה ענקית - הם לא נהנים מהשקות, מראיונות או ממסעות יחסי ציבור. במקסימום הם מנחים הקראה לילדים, שבעצמם לא לגמרי מבינים את גודל המעמד. ונראה שגם בלכתו רובינגר לא הכה גלים. סביר להניח שבעבור רוב העולם, זו היתה רק עוד כותרת על אדם כלשהו שנפטר. אבל איכשהו, כל מי שיש לו פעוט או גידל אחד כזה בעשור האחרון, הכי מיד את השם וידע גם שמדובר באבדה של ממש.
רובינגר היה מופנם ושקט יותר משאר סופרי הילדים, ואני מודה שעד לבוקר מותו גם אני לא ידעתי איך הוא נראה, או שום פרט אחר אודותיו. רק בכתבות ההספד גיליתי שהוא בנו של הצלם הנודע דוד רובינגר, שהוא עצמו סבל מהפרעות קשב וריכוז, הוא לא התקבל למסגרות חינוכית כמו בצלאל ותמיד נמשך לעולם ציורי שאין בו חוקים כלל. ופתאום הכל מובן, כי מה ילדים קטנים אוהבים יותר, מעולם חופשי, שמותר בו כמה גלידה שרוצים, שהכל בו צעצוע והדמיון הוא הרובד הנוכח והקיים? רובינגר הוא כוכב הילדים הכי גדול שלנו, וזה בלי מרצ'נדייז ובלי פסטיגל, בלי תחפושות לפורים ובלי ברכות מצולמות ליום ההולדת. הוא גיבור תרבות במובן הכי טהור שיש, ותמורת כמה עשרות שקלים, רובינגר יעניק לכם ספר שהוא כמו חתיכה נצחית ממנו בעצמו. והחתיכה הקטנה הזו תמשיך להעסיק את הפעוטות לפחות עוד כמה שנים, אז בכלל מדובר בעסקה משתלמת. נוח על משכבך בשלום, חתול אמיץ, חתול יקר.