הפעם הראשונה בה הופעתי בערב פואטרי הייתה באיזה פאב בפרדס חנה. הזוכה באותו ערב הייתה משוררת בת 80 שהקריאה שירה מהכיסא, שזה אמנם נחמד, אבל לא בדיוק תואם את "כוונת המשורר" של הפואטרי סלאם. כדי להתחיל להבין במה מדובר ובמה זה שונה מערב הקראת שירה רגיל (ומנומנם), מספיק לנבור קצת בערוץ היוטיוב של "פואטרי סלאם ישראל".

עוד ב-mako תרבות:

בעברית זה נקרא "שירה מדוברת", ואכן מדובר במעין מונולוג של שירה בסגנון דיבורי. לפעמים יש חרוזים ומשחקי מצלול, ולפעמים יש רק מילים שחודרות מעבר למבנה והצורה ומשאירות את חותמן על המאזינים. ערבי הפואטרי סלאם הם ערבי חובבנים, בהם כל אחד (בתיאום מראש עם מארגני הערב) יכול לעלות על הבמה ולהטיח את האמת שלו בקהל. אתמול התקיים הגמר הגדול לשנת 2015, ובסיומו נבחר המשורר שייצג אותנו באליפות העולם של הפואטרי סלאם (כן, יש כזה דבר) בצרפת.

השנה התקיים פסטיבל שלם של אירועים מעניינים לפני ערב הגמר הגדול, כולם בשיתוף תיאטרון האינקובטור הירושלמי שנתן במה ותמך לאורך כל הדרך בפעילות פואטרי סלאם ישראל. "זו בעצם תחרות ידידותית של קטעי ספוקן, כאשר יש חמישה אנשים מהקהל שנבחרים באופן אקראי, והם מחווים את דעתם על כל קטע", אומר אריק אבר, מראשוני אמני הסלאם בארץ. "במובן הכי יבש, כל טקסט שנכתב לביצוע הוא ספוקן וורד, אבל במובן ה'רטוב' יותר: כל מה שכואב, מרגש, מכעיס – כל מה שאנחנו רוצים לומר, שאנחנו מביעים קודם כל בטקסט ואז בדיבור, הוא ספוקן".

בישראל, כבר ארבע שנים שאנשים מטיחים שירה על הבמות. זה התחיל בקבוצה קטנה ואמיצה, וגדל למשהו עם חיים משל עצמו, קהל מעריצים שתופח לממדים לא פרופורציונליים (הכרטיסים פשוט אוזלים מהר מדי) והמון קריירות סולו מתפתחות של אמני סלאם. "אמנות זה משהו שפשוט קורה, מופיע", אומר גלעד בלום, אחד מהאמנים שהופיעו בגמר. "המטרה בה היא לחבר אנשים כדי שיזדהו איתה, וספוקן וורד יותר נגיש משירה במובן הזה בעיניי. זה משהו שמדברים אותו, לא מלמדים איזו אסכולה קשוחה, זה לא תיאטרון. יש מיקרופון, במה ואת המילים שלי, זה מאוד פשוט".

כל אירוע פואטרי סלאם הוא למעשה תחרות הכוללת קטע חימום של משורר אחד, סיבוב ראשון בהשתתפות מספר משוררים (בדרך כלל בין שישה לשמונה), סיבוב שני עם ארבעה מהמשוררים שעלו שלב, וסיבוב שלישי שהוא ההדרן של המשורר המנצח. איך קובעים מי יתקדם ומי ישאר מאחור? זה תפקידם של האנשלט"ים (האנשים עם השלטים) – נציגים רנדומליים מהקהל שמקבלים לוח מחיק וטוש ותפקידם לחרוץ את גורלותיהם של המופיעים. אבל היי, איך אומרים אצלנו – הנקודה היא לא הנקודות, הנקודה היא השירה.

לדבר על רגשות זה מגניב

בארץ מדובר לרוב בערבי חובבנים, אבל מדי פעם מתקיימים ערבים מקצועיים יותר (הקרם דה לה סלאם) בהם מיטב האמנים המוכרים מופיעים במסגרת שאינה תחרותית. "הסלאם הוא מקום שבו יוצרים צעירים יוכלו לקרוא לעצמם משוררים ואמנים מבלי לחשוב פעמיים", אומרת נילי קופלר, ממייסדות הז'אנר בארץ. "בלי לחשוב שהם לא טובים מספיק, או לחכות לאישור מאיזו אוטוריטה".

ואכן, אמנים רבים מעידים על תחושת הקהילתיות שיש בסצנה, ואנשים רבים מתחילים את קריירת הסלאם שלהם לאחר שהיו קהל נאמן שנים קודם. "הסצינה הזאת היא קהילה של אמנים שלא מצאתי עד היום", אומר יואב טלמור, אמן סלאם וממנחי "הסלאם הגדול". "מהרגע הראשון שהגעתי לכאן הרגשתי כמו בית. התחרות היא רק כדי להלהיב את הקהל, אבל בינינו הכל ממש מפרגן".

למען הכנות, אמני הסלאם שמתבלטים בערבי השירה וצולחים את התחרות הקשה הם לא תמיד חובבנים. יש ביניהם גם שחקנים, זמרים ואנשי במה, ולעיתים נדמה שלמרות הכישרונות הגדולים שמסתובבים על הבמה, הדגש בערבים הולך יותר לשואו ודאחקות ופחות לטקסטים. "אני חושב שהצחוקים הם יותר קלים לתפעול, אתה יודע מתי משהו עובד כשהקהל צוחק", אומר אבר, "לכן משוררים צעירים 'נופלים' לזה יותר, אבל ככל שמתמידים, אנשים נותנים לעצמם להיות יותר רציניים ופחות להשתמש בכלי הזה. אני אישית נלחם בזה כמה שאני יכול, ולכן גם כתבתי את 'מכתב למשורר הסלאם הצעיר' – קטע סלאם שהוא מעין הוראות הפעלה מומלצות".

חוץ ממופעים סולד-אאוט שיש בשפע, לארגון יש גם זרוע חינוכית. "כשהייתי פעיל בסצינת הסלאם בפריז, היו לוקחים אותנו להעביר סדנאות לילדים בבית הספר היסודי", אומר אבר, "זה חלק ממערכת הלימוד שם. וגם לנו יש את זרוע הסלאם סקול – ואנחנו עובדים על להכניס את זה ככלי ביטוי יצירתי לדור הצעיר".

אך המאמצים החינוכיים לא נותרים רק בגדר הארגון פואטרי סלאם ישראל. גלעד בלום ואסף שנהב הקימו ארגון שנקרא הספוקנוער, ויצרו מעין קהילה יוצרת של נוער. "הכוח שבאמנות הזאת טמון ביצירת מרחב בו ניתן להיות פגיעים ללא שיפוטיות. הקמנו את הספוקן נוער כדי להקנות לנוער דרך להתמודד עם הרגשות שלהם, עם מה שעובר עליהם", אומר בלום. "יש בזה מלא כוח, להיחשף ככה על הבמה, ועם הנוער, אנחנו בעיקר מתעסקים עם המסע למצוא את הקול שלהם. אני חושב שהדבר הכי משמעותי שקורה במסגרת הסדנאות האלה הוא שלדבר על רגשות הופך להיות מגניב. אתה עולה על במה, מדבר על מה שאתה מרגיש ואנשים מריעים לך, זה משנה את כל התפיסה שלהם לגבי ביטוי הרגשות שלהם והחשיפה של עצמם בפני אחרים. היום כבר יש 11 קבוצות נוער בארץ, חלקן עם נוער בסיכון. יש קבוצות ברמלה, הרצליה, ראשון לציון, הכפר הירוק ובקרוב אפילו במצפה רמון. זה כלי מדהים לבני נוער, כל אחד צריך את המקום לבטא את עצמו".

עולם אחר שמשיק לסצינת הפואטרי הוא ההיפ-הופ. לסצנה הזו יש שלושה נציגים על במות הסלאם. אחד מהם, עומר הברון (AKA ג'ימבו ג'יי מ"המופע של ויקטור ג'קסון") מספר ש"יש מגמה של התבגרות של דור ההמשך של ההיפ-הופ. אני חושב שעוד הרבה ראפרים היו יכולים להגיע לערבים האלה. בעצם גדלתי על מחזות תיאטרליים ועל שב"ק ס, וזה השילוב ביניהם מבחינתי. אני עובד על אלבום הסולו שלי עכשיו, וקטעי הסלאם שלי הם הבסיס לזה – זה מאוד קל להפוך שירי סלאם לשירי ראפ, אני מרגיש את הביט כמו משוררים אחרים בסלאם, ואולי קצת יותר כמו ראפר".

כל אחד רוצה להיות אנשל"ט

בשנים האחרונות נראה שהקטעים הקלילים והמצחיקים מתחילים להשתלט על ערבי הסלאם. זאת בדיוק הסיבה שחלק מהמשוררים חושבים שמשהו צריך להשתנות בשיטת הניקוד. בארץ כל אחד יכול להיות אנשל"ט, בעוד שבארה"ב (בה הסצנה קיימת כבר 30 שנה) רק אנשים מסוימים יכולים להיות השופטים, ולרוב מדובר באנשים שהם משוררים בעצמם. בינתיים המאמצים לפתוח ליגה מקצועית יותר הם ממש בחיתוליהם, אך זה יוכל לקרות רק כאשר מספיק משוררים ירגישו בצורך הזה.

אתמול דווקא יכולנו לראות את המשוררים מטיחים בנו גם חומרים קשים, ורוב היוצרים בחרו להתמודד עם נושאים משמעותיים ובוערים שעל סדר היום. אריק אבר עלה ראשון והאניש את הפוליטיקה לכדי ילדה קטנה עם עוגה מרוחה על הפרצוף, צביה מרגליות שיחקה עם הצורה והתוכן, גלעד בלום אמר לנשים בחייו שהן לא אשמות בהטרדה המינית שהן חוו, טמיר אהרוני קונן על התברגנות המושב שלו, יוסי צברי נלחם נגד הומופוביות, ומעין אמיד הצעירה התמודדה באומץ עם תרבות הפורנו והזהירה: "ילד, בפעם הראשונה שתראה בחורה זה יהיה מצג מחשב מרצד". והקהל הקשיב טוב-טוב לשירה שהוטחה בו, קרא קריאות תמיכה, ולפעמים גם צחק.

אין תמונה
לבד מול הפורנו. אמיד

המקום היה מלא עד אפס מקום, המעברים היו מלאים בקהל מגוון של צעירים ומבוגרים שעמדו והסתכלו על הבמה, והשקט היה מופתי. כי כשאנשים מטיחים בך את האמת, אי אפשר שלא להקשיב. וקשה שלא להריע לכל דבר אמיץ שהם מוציאים מהפה.

(תמונות מהסלאם הגדול: טל בר אור. סרטונים: רותם פלדנר)