הנה בדיחה יהודית עם זקן: איש אחד הולך ברחוב. פתאום השעון שלו מפסיק לעבוד. ממש לידו הוא רואה חנות עם שעונים בוויטרינה, אז הוא נכנס לתקן אותו. "סליחה", אומר לו בעל החנות, "אבל אני בכלל לא שען, אני מוהל". "אם אתה מוהל", שואל האיש, "למה תלית את כל השעונים האלה בוויטרינה?". "נו", משיב המוהל, "ומה רצית שאתלה?".
ואני נזכר בבדיחה הזאת בגלל הראיון שפורסם בסוף השבוע ב"מעריב" עם הוויטרינה של הימין: המשורר, חתן פרס ישראל, ארז ביטון. כשיבואו לחקור את התקרנפותה של ישראל, את הראיון הזה עם ביטון ילמדו בבתי הספר לזואולוגיה.
"אני מכבד את אלה שכותבים על השואה", אמר ביטון על משוררים ממוצא אשכנזי. "אני בז לאלה שמחקו את העבר וכביכול יצרו זהות נקייה ודורשים גם מאיתנו זהות נקייה. תראי את הצעירים של פסטיבל תל אביב לשירה. הם כלומניקים. אין להם מה להציע. אני בטוח שיש עוד כאלה שאומרים שארז ביטון הוא פולקלור, אבל מזמינים אותי לאירועים בכל העולם. צרי האופקים נמצאים פה".
אז קודם כל, גילוי נאות: אני, יחד עם שותפי דוד ניאו בוחבוט, הכלומניקים הצעירים מפסטיבל תל אביב לשירה. וקצת מצחיק שמשורר שמוזמן, לדבריו, "לאירועים בכל העולם", חתן פרס ישראל לשירה וראש "ועדת ביטון להעצמת יהדות המזרח" של נפתלי בנט, עדיין נוטר טינה על כך שלא הזמנו אותו לפסטיבל שירה עצמוני ודלפוני. אבל ניחא. ככה זה אגו של משוררים.
לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו חובה
מה שבאמת מחריד ומחליא בדבריו של ביטון היא קריאתו למשוררים האשכנזים: כתבו על השואה. אין לכם מה להציע מלבד הסבא והסבתא שלכם. אין לכם מחשבות, אין לכם רגשות ואין לכם חוויות. אין לכם הווה כישראלים ואין לכם עתיד כישראלים. יש לכם רק עבר קולקטיבי כאשכנזים. כתבו על אושוויץ ועל צימעס, או שתחטאו בזיוף.
ביטון אינו מסוגל להבין כיצד, חרף כל מאמצי השיסוי והביזוי של פטרוניו נפתלי בנט ומירי רגב, בישראל של 2016 עוד ישנם אמנים, אשכנזים כמזרחים, שאינם מוכנים להעמיד את כל קיומם על הפופיק. אמנים שאינם עוד סטטיסטים בפוליטיקת הזהויות השטוחה, המפלגת והממוסחרת. אמנים שאינם חלקי פאזל או לגו, שאינם פרק בתכנית ריאליטי, שאינם ראיון – תמיד "נשכני מתמיד" – של שרת הלחם והשעשועים ל"7 לילות". אמנים שהם בני אדם, בני אדם שעוד מגלים סקרנות כלפי בני אדם אחרים, בני אדם שעוד מגלים סקרנות כלפי העולם והחיים והמצב האנושי בכללותו. "צרי אופקים", הוא קורא להם.
וזה כאין וכאפס לעומת המחמאות שהקרנף ביטון שומר לידידי המת, הסופר יורם קניוק ז"ל. "גם אני רציתי להגיד שימות יורם קניוק", מאשר ביטון את שורת השיר של בן טיפוחיו הבאושים, המשורר הקרנפון רועי חסן ("לא התאבלתי על קניוק", מתוך שירו "במדינת אשכנז"). ולמה זה חתן פרס ישראל מבזה את זכרו של קניוק אציל הנפש, שמעולם לא זכה בפרס ישראל? "כי הוא לעג לי ולשירתי ב'מעריב'". אין ספק: סיבה מצוינת ובוגרת, מפי משורר הראוי לעמוד בראש ועדה חינוכית.
אבל חכו, עוד לא הגענו לתורת הגזע של ביטון. "אני חושב שהספרדים הם אנשים אנושיים, בעלי כבוד, ומציעים התנהגות יותר משפחתית, יותר אצילה". כן. ככה. יעני, האשכנזים הם אנשים לא אנושיים, חסרי כבוד, לא משפחתיים, פחות אצילים. ניתן רק לדמיין את סערת החרא שהיתה פוגעת פה במאוורר אם חתן פרס ישראל אשכנזי היה אומר שהאשכנזים יותר מכובדים או אצילים. זה היה מעביר באחת שניים-שלושה מנדטים לליכוד.
עוד קרנף בעדר
וכמו תמיד עם קרנפים, השאלה אינה את מי הם רומסים, אלא מפני מה הם נסים. "השאלה היא לא מהן הכוונות של בנט", בורח ביטון, "אלא אם המעשה נכון או לא". השאלה היא לא מהן הכוונות של בנט? ודאי שהשאלה היא מהן הכוונות של בנט. וכוונותיו של בנט הן לספח את יהודה ושומרון ולהשאיר מיליונים במעמד של אנשים לא אנושיים, חסרי כבוד, חסרי משפחה וחסרי אצילות. ואם היה בו קמצוץ אצילות, גרם כבוד, פרומיל אנושיות, ביטון היה מתנער מכוונותיו של בנט קבל עם, ובעיקר קבל עדה.
אבל ביטון הרי מאוהב בטייטל "ועדת ביטון להעצמת יהודי המזרח". הוא מאוהב בטייטל "חתן פרס ישראל". הוא מלא ב"אחרות" שלו עד אפס מקום, עד שלא נשאר שם מקום לאף אחד אחר, למרות שהוא, ביטון, כלל וכלל לא "האחר": הוא קרנף נוסף בעדר הקרנפים.
"ביטון לא מוכן להתייחס למהלכים של רגב", כותבת המראיינת רותי זוארץ, אך מוסיפה שהמשורר "מבהיר כי הוצאת הספר 'גדר חיה' מתוכנית הלימודים 'אינה הולמת את דעותיי'". ומהן דעותיו? הוא, שהתמודד על מקום במפלגת העבודה – מה נותר מדעותיו?
אגב, אני ממש לא חושב ששירתו של ארז ביטון היא "פולקלור". אני חושב שביטון הוא משורר מינורי מצוין בסגנון יהודה עמיחי, אבל קרנף גדול בסגנון ערס פואטיקה. ארז ביטון הוא מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה הדו-לאומית.