"לא כל מי ששותה הוא משורר. חלקנו שותים כי אנחנו לא משוררים". על המשפט הזה חתום ארתור (דדלי מור) מהסרט המקסים מ-1981 הנושא את שמו, על יושר המיליארדים השיכור. חשבתי על המשפט הזה כשקראתי את הידיעה על מותה של מריאן אילן, האישה שעליה כתב לאונרד כהן את "So Long. Marianne": רובנו לא משוררים. רובנו לא נזכה להנציח מוזה אנושית ביצירת מופת, ורובנו לא נצטרך להתמודד עם הכאב של מותה.
לאונרד כהן טוען כבר שנים שהמוניטין שיצאו לו כגבר-של-נשים הם מוגזמים לחלוטין ("זאת בדיחה שגרמה לי לצחוק במרירות ברבבת הלילות שבהם ישנתי לבדי", הוא אמר פעם), אבל סיפור האהבה שלו ושל מריאן אילן היה ונברא ואפילו תועד בספרה של קרי אסטבר So Long Marianne - A Love Story"". כהן הכיר את אילן, נורבגית במקור, כשהשניים תיירו באי היווני הידרה לפני כמעט 60 שנה. הם חיו ביחד במשך רוב שנות ה-60 ונדדו זה בעקבות זו מהידרה לאוסלו, ובהמשך למונטריאול ולניו יורק ובחזרה ליוון.
מריאן אילן הלכה לעולמה בשבוע שעבר בגיל 81. אחד מחבריה כתב לכהן, שפירסם את הדברים בדף הפייסבוק שלו: "מריאן עזבה את החיים לאט, מוקפת בחברים קרובים.... לאחר שנשמתה פרחה מהחלון כדי לחפש הרפתקאות חדשות, נשקנו לה ולחשנו את מילותיך הנצחיות: So Long, Marianne".
50 סיבות לקנא במוזיקאים
זה תיאור נוגע ללב של אישה שמתה מיתת נשיקה, אבל אותי זרקו המילים האלה דווקא אל חייה עם לאונרד כהן, המשורר הלאומי האישי שלי. האיש שהנציח את סוזן ורדל ב"סוזן" ואת ג'ניס ג'ופלין ב"Chelsea Hotel No. 2" (למרות שהשיר לא מציין במפורש את שמה, ולמרות שכהן עצמו הביע חרטה על כך שקשר את זכרה לשיר שכולל את השורה "נותנת לי מציצה על המיטה הלא-מסודרת"). המילים של האיש הזה מכשפות אותי כבר שלושה עשורים, והקול שלו גרם לי לחוות חוויה סף-דתית באצטדיון רמת גן, מכל המקומות בעולם. מעולם לא עלה בדעתי שחלק מזה הוא היכולת שלו להנציח אהבות קודמות.
זה כמובן לא מקרה פרטי של כהן: אריק קלפטון כתב את "ליילה" על פטי בויד. ג'ון שר על יוקו. פול סיימון עזב את אשתו לטובת קארי פישר, ובתמורה יצא לו "50 Ways to Leave Your Lover". מכל הסיבות לקנא במוזיקאים מצליחים, מכל האקסטרה-סיבות לקנא באלה מהם שעונים להגדרה המחייבת של סינגר-סונגרייטר, מעולם לא עלה בדעתי עניין המוזות. עד עכשיו.
היי שלום ותודה על התובנות
מה עושה גבר מן היישוב כשאישה מסעירה את דעתו? לכל היותר, שולח מכתב אהבה (אני שומע שהיום זה מסתכם בשלוש אותיות וסימן שאלה). האהבות שלנו, הראשונות שלנו, לא רק שאינן מונצחות, אלא שדינן להיקבר עמוק בתודעה המאוד פרטית שלנו, מפני שגבר חפץ לא לישון על הספה יודע שאין משיחין עם הנוכחית על הקודמת. איזושהי קודמת. ואילו החבר'ה האלה – הלאונרד כהנים והג'ון לנונים של עולמנו – זוכים להנציח את אהבתם ואת אהובתם בתודעה הקולקטיבית.
פעם חלמתי חלום על בחורה שהסעירה אותי וכשהתעוררתי כתבתי סיפור. זה הכי קרוב ל"היי שלום, מריאן" שיצא לי אי פעם, שככל הנראה ייצא לי בגלגול הזה. אנשים שאינם כותבים למחייתם או להנאתם לא יזכו אולי גם לרגע החסד הזה. זה מסוג ההרהורים האלה שאין הרבה מה לעשות איתם – בפרפראזה על ארתור, המקסימום שלא-משורר יכול לעשות זה לשתות – אבל עם לכתה לשלום של מריאן, אני חושב שראוי להרהר אותו.