ארבעה בני משפחה נרצחים באכזריות בביתם בשכונה שלווה של סיאטל. על קיר הבית מוצאים חוקרי המשטרה הודעה סתומה וחידתית: "שלושה עשר ימים". האם אליסון מדיסון, חוקרת במחלק הרצח, תצליח ללכוד את הרוצח לפני שירצח שוב?
"מתנת האפלה" הוא מותחן פסיכולוגי חדש מאת הסופרת הבריטית ו"מ ג'מבנקו, והראשון בסדרת מותחנים שבמרכזם דמותה של מדיסון. תרגם מאנגלית: אהרון לפידות. קראו את הפרק הראשון:
מתנת האפלה/פרק 1
בלילה נאה אפשר להריח את הים מרחוק, גם במעלה גבעת האוניברסיטה. אֶליס מֶדיסוֹן פתחה את חלון המכונית כדי סדק צר ורחרחה את האוויר. הלילה היה קר וערפל דצמבר נח, נמוך ולח, בין הבתים והעצים העירומים. בעוד שבועיים יחול חג המולד, והסטודנטים שיכלו להרשות לעצמם לגור בצד הזה של הגבעה כבר נסעו לתקופת החגים לבתיהם הפזורים בכל רחבי מדינת וושינגטון.
השעון שעל לוח המחוונים הראה 4:15 בבוקר. סמל בילוש בראון, צללית שחורה הישובה לצדה, סיכם את שעות הערב שחלפו עד כה.
"אחרי ששתינו כבר את כל הקפה, וכל הדיבורים נגמרו, מארבים הם בסך הכול פרקי זמן ארוכים של חוסר מעש לאנשים שהיו רוצים לעשות משהו אחר, במקום אחר, עם מישהו אחר."
תיאור הוגן למדי של השותפות בינינו, חשבה מדיסון.
נשימתה נהפכה לאד על הזגוגית. הייתה לה ברירה: או שיהיה לה קר, או שתצטרך לסבול סיפורים על שעות של שעמום וזיעה של גברים אחרים. היא העדיפה את הקור.
בראון הסתובב כדי להציץ לקצה השני של הרחוב. היא קלטה ניחוח קל של אפטרשייב, קריר ולא בלתי נעים. מדיסון ידעה שהם נשלחו למשימה כמעט חסרת סיכוי, ובראון לא היה מרוצה.
גארי סטיבנס, גבר לבן בן 23 ללא הרשעות קודמות, היה החשוד העיקרי ברצח סטודנטית בת 19 בקמפוס האוניברסיטה. המשטרה מצאה את ג'אניס הילר כבולה לרדיאטור וישובה בגבה אל הקיר. היא מתה ממכה יחידה בראשה. ספל קפה ריק למחצה הונח בזהירות סמוך לידה הימנית.
ביום שבו הצטרפה למחלק הרצח של סיאטל, לפני ארבעה שבועות, ביקרה אליס מדיסון את קברם של סבא וסבתא שלה בבית קברות סמוך לבּוּריאֶן.* היא הניחה זר ורדים לבנים על המצבה ועמדה שם לבדה. יהיה אשר יהיה המקום שהם נמצאים בו, הם יֵדעו בלבם שבזכותם היא מה שהיא. את אהבתם היא נצרה כמו אוצר יקר, על עורה והרחק מעין רואה. באותו לילה הלכה מדיסון הביתה, הכינה לעצמה ארוחת ערב – לא מזון קפוא ולא מקופסת שימורים – וישנה עשר שעות רצופות.
בראון לא היה קריר כלפיה, ולא שהוא לא עזר לה, הוא פשוט היה מנותק. הוא היה שוטר טוב, מהטובים שבהם. היא ידעה שלעולם לא יהיו חברים, אבל גם ידעה שהיא מוכנה להפקיד את חייה בידיו ללא היסוס. ואולי די בזה.
בקצה השני של הרחוב ניסו שני גברים במכונית פורד כהה לשמור זה על ערנותו של זה, הרבה אחרי שהקפה והבדיחות הגסות נגמרו. מדיסון הייתה מעדיפה בהחלט לבלות את הערב בחברתם: הבלשים ספנסר ודַאן היו שותפים זה שלוש שנים, הכירו עוד קודם לכן באקדמיה לשוטרים, ועבדו יפה יחד. הם היו זוג מוזר: ספנסר ממוצא יפני, דור שני באמריקה, נשוי פלוס שלושה שהשלים תואר בקרימינולוגיה בלימודי ערב. דאן, לעומתו, היה אירי אדמוני שהצליח לסיים את לימודיו בקולג' בזכות מלגת פוטבול ויצא עם נשים שהחצאיות הקצרות שלהן היו לאגדה בתחנה. כל אחד מהם ידע מה האחר חושב ויכול היה לצפות מראש כיצד יפעל.
מדיסון ישבה והמתינה. היא קיוותה שלא תזדקק לסוג כזה של יחסים עם בראון, או עם כל אדם אחר. ובכל זאת, זה המקום שהיא נמצאת בו והשאר לא חשוב כשכל מה שרצתה הוא לבהות באפֵלה שלפניה.
בראון צדק לגבי טבעם של מארבים, ולמרות זאת מדיסון חשדה שבמידה מסוימת דווקא ציפתה לשקט שלפני הופעת המטרה, כשכל העולם דמם ולא היה שם דבר מלבד המלכודת והמרדף.
האקדמיה לשוטרים לימדה אותה דברים רבים, אבל לא מהי ההרגשה כשרודפים במלוא הכוח אחרי אדם שרוצה לפגוע בך – את זה היא נאלצה ללמוד ברחוב. בלשית אליס מדיסון היטיבה את ישיבתה במושב העור השחוק. יכול להיות שספנסר ודאן מהווים חברה טובה יותר, אבל הלילה היא הייתה בדיוק במקום שבו רצתה להיות.
כעת נשבה הרוח בעוצמה והים געש ונסוג במרחק רחובות בודדים משם, התיז קצף על מזחים נטושים והותיר שלוליות של מי ים שחורים. סטיבנס לא יחזור הביתה הלילה; הוא לא יחזור הביתה לעולם. סביר להניח שכבר עזב את המדינה, שינה את שמו והתחיל הכול מחדש בקמפוס אחר. מדיסון לא הקדישה זמן רב מדי למחשבה הזאת. היא עדיין הייתה בשלב שבו הצליחה לזכור כל שם בצבע אדום שעל לוח מחלק הרצח, ואת אלה ששונו מאדום לשחור; שיעור הפענוח חשוב מכול.
"בוקר טוב סיאטל, בחוץ מינוס מעלה נעימה אחת והשעה היא..." חרק קולו של דאן ממכשיר הווקי-טוקי.
בראון הרים את מכשיר הקשר מהרווח שבין המושבים.
"נדמה לי שעכשיו ארבע ורבע בערך."
"כנ"ל כאן. כמה זמן אתה עוד רוצה להישאר?"
"כבר די מאוחר," נאנח בראון. "זהו זה, רבותי. הגיע הזמן לצאת לדרך."
מדיסון חשה צביטה של אכזבה. גם אם יצאו למשימה בלי הרבה ציפיות, ההחלטה לנטוש אותה לא המתיקה את הרגשתה.
"לא אכפת לי להישאר עוד קצת," אמרה.
"יהיו עוד לילות."
"לא בשביל סטיבנס."
"סטיבנס נעלם," אמר בראון.
"יכול להיות שהוא לא ייעלם לנצח."
"ואם נחכה לו כאן, זה יגרום לו לחזור?"
"קרוב לוודאי שלא."
"אבל..."
"זה גורם לי להרגיש טוב יותר," אמרה.
בראון פנה אל מדיסון. באור המעומעם עקבו עיניה אחרי הצללים ברחוב, כאילו יכלו לגרום לאיש שלהם להופיע.
"ותמורת חמישה דולרים אקבל ספל קפה, אני יודעת," אמרה מדיסון.
"יהיו לילות אחרים."
קולו של דאן נשמע שוב בקשר. "יש מקום שפתוח 24 שעות במרחק שני רחובות מכאן. אפשר להיפגש שם."
"בסדר. ניסע אחריך." בראון שילב הילוך, והמכונית נעה ברכּוּת קדימה. הרחוב נותר בדיוק כפי שמצאו אותו לפני כמה שעות.
בני זוג בשנות העשרים המאוחרות לחייהם שוטטו בין המעברים של חנות הנוחות "לילה ויום" וליקטו קופסאות קטנות של "עולם המיקרוגל". הם נראו כאילו חזרו מבילוי באיזו מסיבה - מצחקקים אבל לא שתויים ממש. ודאי לא היו הרבה יותר צעירים ממנה.
דאן ניגש היישר לפינת הקפה והדונאטס, ספנסר פנה למים המינרליים ובראון חיפש קולה דיאט. הם לא החליפו מילה ביניהם; ברגע שנכנסו לחנות הנוחות נחת עליהם כל כובד משקלן של השעות שבילו יחד במכונית. דאן פיהק והתמתח.
מדיסון לקחה קרטון חלב ועברה בלי משים סמוך למדפי סרטי הווידיאו להשכרה. מרביתם היו סרטי פעולה או אימה, בתוספת כמה סרטי דיסני לכל המשפחה. בשבועות האחרונים חגגה מדיסון עם רצף מסרטי הבמאי בילי ויילדר. כששבה הביתה ממשמרת לילה הייתה נרדמת על הספה בסלון בעודה מאזינה לג'וזפין ולדפני.* זה הסיח את דעתה, כי מחשבותיה היו לפעמים לא המקום הכי נעים בעולם לשקוע בו. היא שילמה ויצאה החוצה להמתין לאחרים.
מדיסון נשענה על המכונית ושתתה את החלב. הערפל עדיין מילא את האוויר; אולי אור הבוקר יפזר אותו. הבּריזה מכיוון הים הייתה עכשיו הרבה יותר חזקה, ונשאה בכנפיה צליל של צופר ערפל מרוחק. היא התכרבלה במעילה וחשבה על כל הדברים שרצתה לדחוס ב-24 השעות הקרובות, וזה היה הרגע שבו הנערה יצאה מתוך הערפל.
מדיסון הבחינה בה משום שנראתה כל כך צעירה וכל כך לא שייכת למקום, בז'קט הג'ינס שלה ובמכנסיה הדקים. היא בטח קופאת. מדיסון המשיכה להתבונן – אולי הילדה זקוקה לעזרה. שערה היה בלונדיני בהיר בתספורת קצרה. היא נראתה בת 14, בדיוק בגיל המתאים לברוח מן הבית, עם תרמיל קטן והכול. שפתון ורוד ואייליינר כבד השלימו את התמונה. לחייה היו סמוקות מקור.
כשנשענה מדיסון על המכונית, לבושה במעיל וחובשת כובע בייסבול, היא לא נראתה כמו שוטרת - וטוב שכך, שהרי לא רצתה להבהיל את הילדה. עכשיו יכלה להבחין בצלליות כהות מתחת לעיניה.
"היי."
צליל קולה של מדיסון שיבש את קצב הליכתה של הילדה. היא פנתה אליה והנידה קלות בראשה. מדיסון העניקה לה חצי חיוך, כדי שלא תחשוב שהיא סוטה או משהו כזה, ונוכחה לדעת שכך בדיוק היא נראית. מניסיונה היא ידעה שהילדה בטח לא ישנה כמו שצריך, לא אוכלת מספיק ואולי מתחילה לפתח דלקת בדרכי הנשימה.
הילדה נעצרה, ידיה עמוק בכיסים, ואז עלתה במדרגות בשני דילוגים ונכנסה לחנות. היא נשאה מטען קל, הבחינה מדיסון. התרמיל הקטן שעל כתפיה ודאי לא הכיל הרבה, והיה משהו בז'קט שלה מצד ימין, משהו שהיא לפתה בידה מתחת לבד הדק הלבן, והיא הבחינה בו כשהילדה הסתובבה. היה לילה קר, עצוב ומבוזבז, והוא הפך מרע לגרוע: מה שמדיסון ראתה נראה כמו קצה קת של אקדח. היא טיפסה במדרגות מאחורי הילדה.
הילדה עמדה שלושה מטרים לפניה, התבוננה בשורה אחר שורה של חטיפים וראשה נע לאטו מצד לצד.
בראון עמד ליד הקופאי והתכונן לשלם, במרחק של מטר–מטר וחצי מימינהּ; ספנסר ודאן נעלמו בעומק החנות. הזוג הצעיר מילא את הסלסילה שלו בקופסאות ובאריזות קרטון, והיה בדרכו אל הקופאי. הפטפוטים שלהם גוועו והצליל היחיד שנשמע היה זמזום הניאונים והמקרר.
מדיסון פתחה את המעיל ובאותה תנועה שחררה את רצועת העור הקטנה שהידקה את האקדח לנרתיק שעל ירכה הימנית. היא גירשה ממוחה את המחשבה שמרבית בלשי מחלק הרצח לא נאלצים לשלוף את הדבר הארור אף פעם. היא צעדה צעד אחד לכיוונו של בראון ונגעה בכתפו, ומבטה לא סר מהילדה לרגע.
ידה של הילדה בתוך כיס ז'קט הג'ינס הייתה לחה ודביקה, וזה לא היה נעים, אבל היא לא רצתה להוציא את היד ולנגב אותה בצד המכנסיים; זה עלול להיות הרבה יותר גרוע. היא שנאה את הרגשת הכובד של המתכת, שמשכה את הכיס כלפי מטה. היד לפתה את קת האקדח והרפתה ממנה ובתוך כך חלף מבטה על פני חטיפי הֶרשי, חטיפי מארס, ריסי'ז. יותר מדי שמות.
הזוג הניח את הסלסילה על הדלפק וזבן שעובד קשה מדי ומשׂתכר מעט מדי החל להעביר את המוצרים בקופה. מדיסון נעמדה מאחוריהם ולחשה בקול נמוך כל כך עד שהיא עצמה בקושי יכלה לשמוע.
"משטרה. צאו מהחנות."
"מה -" הצעיר פער את פיו וסגר אותו למראה התג שעל בטנת מעילה.
"עכשיו. אל תסתכלו לצדדים. צאו."
למרבה המזל הם עשו את מה שנאמר להם, אבל קודם הציצו מעבר לכתפם.
הזבן לא כל כך שיתף פעולה.
"מה זה -?"
הילדה הסתובבה, אוחזת באקדח בשתי ידיה בגובה העיניים.
"שאף אחד לא יזוז." קולה רעד, אבל היה ברור. הזבן צלל מתחת לדלפק.
הילדה עמדה מול בראון ומדיסון, והאקדח היטלטל בין שניהם. ספנסר ודאן נעלמו מאחורי המדפים. מדיסון ידעה, ממש כאילו יכלה לראות אותם, ששניהם שלפו את אקדחיהם ושהם מנסים למצוא דרך להכניע את הילדה בלי שאחד מהם ייפגע.
"אנחנו מקשיבים לך. מה הלאה?" בראון היה רגוע והפגין שליטה עצמית, ומדיסון ממש העריכה את המקצועיות שלו.
"תעשו מה שאני אומרת. תשכבו על הרצפה. קדימה." קולה של הילדה התרומם ונסדק.
מדיסון שמה לב שנשימתה של הילדה נעשתה כבדה יותר. הם חייבים להרגיע אותה מהר, לפני שתחטוף התקף לב.
"קדימה!" היא הייתה על סף איבוד שליטה.
"לא כדאי לך," אמר בראון. "יש פחות מחמישים דולר בקופה. ואת מכוונת את האקדח לעבר שני שוטרים." הוא נד בראשו לעבר שותפתו.
לשבריר שנייה שיקפו עיניה של הילדה "אוי, שיט". זה היה מספיק.
"תניחי את האקדח וטוסי מפה."
פיה של הילדה נפער והיא גייסה את כל כוח מחשבתה. ארבעת הבלשים ידעו היטב שכל אחד יכול להעמיד פני קשוח כשהוא מחזיק אקדח ביד, אבל מי שהוא גם בר מזל לא מאבד את הקשר עם המוח.
מדיסון נאבקה לשמור על מיקוד והתאמצה להפסיק את הזמזום שבראשה. לנגד עיניה ראתה את ידה של הילדה מכוונת את האקדח לראשו של בראון, את זרועה של הילדה ואת לבה. היא ידעה שהיא יכולה לשלוף את אקדחה, לירות ולהפיל את הילדה בתוך שלוש שניות. היא ראתה את הלוע רועד בקו אחד עם עיניו של בראון, והוא לא מצמץ אלא הישיר מבט והמשיך לדבר בנועם. ציפורניה של הילדה היו צבועות בלק עם נצנצים, והיו לה חורים באוזניים, שניים באוזן שמאל ואחד באוזן ימין. הבטנה המרופטת של הז'קט הייתה עשויה עור כבש, ועורה החיוור נראה שקוף באור הניאון.
"תפסיק לדבר אלי!" צרחה הילדה, ומדיסון כבר לא ראתה אותה אלא רק את האקדח, והתכוננה לפעולה. ברווח שבין פעימות לבה הרגישה מדיסון איך היא מתרוקנת מכל מה שטוב ואמיתי.
"לא כדאי לך," אמר בראון. מדיסון לא ידעה למי כוונו הדברים.
"בסדר, בסדר." הילדה הנהנה. "אני אקח כמה דברים. אל תזוזו."
הרגע חלף.
"אף אחד לא זז." בראון חייך. "אנחנו סתם שלושה אנשים שמדברים."
הילדה גיששה בידה השמאלית מאחורי גבה ומצאה את הממתקים. היא תפסה כמה חטיפים ותחבה אותם לכיס הז'קט, ואז חטפה עוד שני ממתקים ודחפה אותם לכיס האחורי של המכנסיים.
"אני יוצאת עכשיו. אני אשאיר את האקדח על המדרגות. שאף אחד לא יעקוב אחרי."
"חכי רגע, שימי את האקדח כאן על הרצפה ואני מבטיח שאני והשותפה שלי לא נזוז במשך שלוש דקות אחרי שתלכי."
"כן, בטח."
"אני מבטיח." בראון לא רצה שתצא החוצה עם אקדח ביד.
"ואם לא?"
בראון הסתכל לה ישר בעיניים. "בית המשפט לנוער סגור בסוף השבוע, כך שתצטרכי לבלות 24 שעות בתא מלא שיכורים וכל מיני עבריינים אלימים." הילדה מצמצה פעמיים. "אני לא חושב שזה מה שאת רוצה."
הילדה בלעה רוק; הלילה הזה היה מחורבן לכל אורכו.
"בסדר."
היא פסעה שני צעדים לכיוון הדלת, מבטה נעוץ בשני השוטרים שלפניה. היא התכופפה והניחה את האקדח על הרצפה, עיניה עדיין נעוצות בהם, והתכוננה לברוח.
זרועו של ספנסר לכדה אותה סביב צווארה ודאן סגר את האזיקים על פרקי ידיה החיוורים. הכול הסתיים בתוך שניות. הילדה צווחה. היא ניסתה להדוף אותם, בלי כוח ובלי תקווה, והדמעות כבר ניגרו במורד לחייה. ספנסר עזב אותה. מדיסון ידעה שיש לו ילד בגילה. היא נשמה נשימה עמוקה והידקה שוב למקומה את רצועת העור של נרתיק האקדח. לבה עדיין פעם בעוצמה.
"הוא לא טעון," אמר דאן ונד בראשו בחוסר אמון. "ישו, מריה ויוסף!"
ראשו של הזבן הציץ מאחורי הדלפק. הוא בחן את המצב ותרם לו את תרומתו העלובה.
"מי ישלם על הממתקים?"
בראון התקדם לעבר הקופה והניח שטר על הדלפק.
הם הוליכו את הילדה במורד המדרגות; היא תוסע במכוניתם של בראון ומדיסון, וספנסר ישגיח עליה במושב האחורי. דאן ינהג במכונית השנייה.
"אתם לוקחים אותי לכלא?" היא שאלה. השאלה לא כוּונה אל מישהו מסוים.
"את באה אתנו לתחנה כדי שנוכל להבין איך השגת את זה," ספנסר הצביע על האקדח.
הילדה התקפלה כאילו כל כוחותיה עזבו אותה, וממילא לא היה לה כוח רב מלכתחילה. ספנסר ומדיסון אחזו בה משני צדיה לא כדי לשתק אותה אלא כדי שלא תישמט ארצה וראשה יתנפץ על הבטון.
הרוח הביאה איתה גשם קל ונענעה את העצים תוך כדי שהיא מצפה את הרחובות בשכבה דקה של עלים לחים. עדיין שררה אפלה מוחלטת, שהופרעה רק על ידי כמה פנסי רחוב זוהרים בכתום ואורות הניאון של "לילה ויום".
הם עזרו לילדה להיכנס למכונית והיא הרימה את ראשה אליהם.
"יש לכם כאילו עיתון או משהו כזה?"
קולה היה נמוך מלחישה.
מדיסון ראתה כתם כהה על מכנסיה.
"אביא מהחנות." היא פנתה לעבר המדרגות. "רוצה משהו חם לשתות?"
הילדה חשבה רגע.
"קפה. שחור."
החימום במכונית הפך את ריח השתן לכמעט בלתי נסבל. הם נסעו בחלונות פתוחים. הילדה ישבה בין שני הבלשים, אוחזת בספל הנייר בקצות אצבעותיה ולוגמת לגימות קטנות. הם פשוט לא יכלו לסתום לה את הפה. זו הייתה תגובה די מקובלת: שמה רוז, אין לה שם אמצעי, בת 13, בלי כתובת קבועה. היא ראתה בחור שומט שקית נייר חומה וכבדה לפח אשפה בשוק בפַּייק פּלֵייס. היא קיוותה שתמצא שאריות. האקדח היה עטוף במגבת מטבח.
"את כיוונת אקדח לא טעון לעבר שני שוטרים," אמר ספנסר. "זה ציון 10 מתוך 10 בסולם הטמטום."
"את ידעת שהוא לא טעון," אמרה מדיסון.
"מה נראה לך?" התשובה הגיעה באיחור קל.
"אולי ואולי לא." בראון נהג מהר ומדי פעם בפעם הציץ במראה האחורית. "כך או כך יש לנו בעיה. אנחנו מחלק רצח. אנחנו לא יכולים להחזיק אותך בתחנה משום שלא רצחת אף אחד." הוא שתק רגע. "את לא רצחת אף אחד, נכון?"
"לא."
"זה טוב, אבל אנחנו גם לא יכולים לשחרר אותך, כי נופפת באקדח מול הפרצוף שלי, וזה כן בתחום השיפוט שלי."
אם בראון רצה להפחיד את הילדה עד מוות, הוא הצליח. מדיסון העריכה שעברו שבועיים עד ארבעה שבועות מאז עזבה את המקום שממנו באה.
"אנחנו נצטרך לטלפן לשירותי הרווחה, כדי שיבואו לקחת אותך," המשיך בראון בקול חדגוני. "והם יתעצבנו, כי השעה חמש בבוקר ביום ראשון, והם כבר גמרו שבוע מלא חרא מהסוג הזה. אחד מאתנו יצטרך להישאר אתך, להתקשר למשפחה שלך, לכתוב דוח על איך שהשגת את האקדח ומה קרה. ונצטרך לחכות עד שמישהו יבוא לקחת אותך. את מבינה את זה? היית יכולה להיות מתה עכשיו, ילדה."
"וההבטחה שלך שווה לתחת משלשל," אמרה הילדה לעצמה.
כעבור 45 דקות ישבה מדיסון ליד שולחנה בחדר הצוות והקלידה. כל האחרים מלמלו מילות תודה על שהתנדבה להישאר והלכו הביתה. הילדה לבשה זוג מכנסי טרנינג נקיים שמדיסון שלפה מתוך הארונית שלה ואכלה כריך עוף שהוצל מהמקרר שבחדר הסמוך. מדיסון קיוותה שתאריך התפוגה היה בגדר המלצה בלבד; לפחות הריח היה בסדר.
נעשו שיחות טלפון אחדות, ושוֹנָה ויליאמס משירותי הרווחה הייתה בדרכה לתחנה.
מדיסון משכה את דף הנייר מהמדפסת והניחה אותו בצד השולחן. היא קמה והתמתחה. אנשי משמרת חצות-עד-שמונה יצאו לשטח, והן היו שם לבדן.
החדר היה קודר: שולחנות כתיבה, מנורות, כיסאות, ארוניות מסמכים אחדות, והכול בצבע אפור-אקדח מתכתי מלבב. שולחן הכתיבה של בראון עמד מולה; היה לו במגירה עותק בכריכה רכה של "מובי דיק", אות של תקווה. יום אחד, הוא אמר לה, אנשים יפסיקו להרוג זה את זה במשך כמה זמן, והוא יספיק לקרוא אותו. בינתיים זה לא קרה.
רוז התעלמה מהחדר והתרכזה בדונאט ובספל שוקו חם. אחד הבלשים הביא את הספל מהבית, ועל צדו התנוססה הכתובת הלכתי על הר רֵניֶיה.*
למרות תשישותה של הילדה, מדיסון הבחינה שהאוכל היטיב איתה. ילד פיקח יכול לנדוד במשך הרבה זמן, אבל לא בחורף: אם לא תיהרג ברחוב, הגשם והקור יהרגו אותך.
"את בטוחה שאין אף אחד שאת רוצה להתקשר אליו? את יכולה להתקשר גם מחוץ לעיר, ואם תיתני לי שֵם אני אוכל למצוא את המספר."
הילדה נענעה בראשה. מדיסון הבינה מה הילדה רואה: אישה בוגרת, לבושה היטב בבגדים חמים, שלוש ארוחות ביום ומפתחות לדירה, אולי אפילו לבית. היא לא רצתה לספק לה הסברים. מדיסון הבינה היטב, יותר מכפי שתדע הילדה אי פעם.
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הייתי בתחנת משטרה," אמרה מדיסון בעודה נוגסת בתפוח שלקחה מן השולחן.
הנערה הייתה עייפה מכדי להעמיד פנים שהיא מתעניינת.
"הייתי בת 12 וברחתי מהבית. משטרת המחוז תפסה אותי ליד גבול קנדה, מצפון לאנאקורטס. לקח להם שבוע למצוא אותי."
"שטויות."
"לא. שבוע שלם. זה היה באוגוסט והיה חם נורא, לא כמו היום." מדיסון דיברה בשוויון נפש. "גרנו על אי, ויום אחד פשוט עליתי על המעבורת."
"זה סתם משהו שאת ממציאה. אני בטוחה שאת אומרת את זה לכל הילדים שאת עוצרת." הילדה נראתה לפתע קטנה מאוד ונסגרה כמו אגרוף קטן וזועם.
"מה נראה לך?"
"בוקר, בלשית." שונה וויליאמס, אישה שחורה בתחילת שנות הארבעים לחייה, נכנסה לחדר. הן נפגשו לראשונה כשמדיסון עדיין לבשה מדים. היא השפילה מבט אל הילדה הבלונדינית.
"אז מי זאת? אפשר להשתמש בחדר החקירות שלך?"
"ברצון. את יכולה גם למזוג לעצמך קפה."
"מי הכין את הקפה?"
"אני."
"את מכינה קפה כאילו זה הספל האחרון שתשתי."
"את אומרת את זה כאילו זה לא בסדר."
"רק אם את רוצה לחיות אחרי גיל 40."
"אני אזכור את זה."
"טוב תעשי," אמרה ומזגה לעצמה ספל. "קדימה, בואי נלך."
מדיסון והילדה הנהנו זו לזו במעין ברכת פרידה; היא הושיטה את ידה לעבר רוז.
"אם תמצאי עוד אקדח..."
הילדה טמנה את כרטיס הביקור בכיסה ונעלמה במסדרון המואר באור קלוש. נימת קולה החמה של שונה התהדהדה מהקירות, אבל מדיסון לא הצליחה לפענח את המילים. מישהו איפשהו יצטרך לבדוק איך הגיע אליה האקדח ואם נעשה בו שימוש לא חוקי, אבל זה יקרה רק מחר.
שש בבוקר. מדיסון לובשת את הז'קט שלה, מיישרת את הניירות על שולחנה, מכבה את המנורה ויוצאת. היומנאי, הווארד ג'נר, מנופף לה לשלום. שפופרת הטלפון מונחת על כתפו. שני בלשים עולים במדרגות עם שיכור באזיקים. הוא מסתכל על מדיסון.
"חלומות פז, מותק." קולו מצלצל כמו בקבוק שבור.
הגשם פסק ומרחבי הרקיע מעליהם.
חוף אֶלקי היה נטוש בשעה זו של היום. מדיסון החנתה את המכונית במקום הרגיל ועברה למושב האחורי. היא פשטה את המכנסיים ולבשה מכנסי אימונית וטי-שרט דהויה של הסוֹניקס. היא לא אהבה להשאיר את כלי הנשק שלה במכונית, מחשש שאיזה טמבל יחליט ששווה לגנוב את ההונדה שלה, בת הארבע. היא סידרה את הנרתיק תחת חולצת האימונית וסובבה את ראשה מצד לצד. שרירי כתפיה החלו להתכווץ. היה קר ולח, והיא ידעה שהיא זקוקה בדחיפות לחימום. היא נשענה ביד אחת על המכונית, אחזה ברגלה והרימה אותה גבוה מאחורי גבה. הרגל השנייה קיבלה אותו טיפול.
היא החלה לרוץ בקלילות לעבר קו המים, ואחרי כמה דקות הגבירה את המהירות והטביעה עקבות עמוקים. בתוך זמן קצר עולמה יהיה רק המים המלחכים ורגליה הפוגעות בחול.
בתוך החושך הכמעט מוחלט של נתיב נהר הוֹ, במרחק שלוש שעות נסיעה מסיאטל, אדם דוהר בתוך היער. הוא כתם מטושטש בין העצים. זו הפעם ה-37 שהוא עושה את המסלול הזה, הפעם ה-20 בחושך. הוא מהיר מספיק כדי להישאר בחיים למשך הזמן שהוא זקוק לו, ואיטי מספיק בעבור מטרתו הסופית. הוא מגיע לתחתית הגדה ומסתכל בשעון. עשרים ושלוש דקות. הוא מרים את פניו אל השמים הפתוחים, נרעד מהבריזה הפתאומית, ועיניו החיוורות מאתרות קבוצת כוכבים. כמה זמן לוקח להפוך לטוב?