לפני תשע שנים, במהלך הופעה במנצ'סטר, ג'ים ג'פריס עבר את הגבול. לפחות עבור צופה אחד – שיכור, ואולי סתם אחד שלא עבר את ניתוח קיצור הפתיל של אביגדור ליברמן - בדיחות אברי המין של ג'פריס הגדישו את הסאה, והוא עלה על הבמה והחל לחבוט בראשו של הסטנדאפיסט האוסטרלי עד שזה הצליח להימלט אל מאחורי הקלעים. אחרי שהמהומה שכחה, ג'פריס חזר לבמה כדי לסגור את המופע תוך שהוא מבטיח לקהל: "אם נהניתם מהמופע ואתם רוצים לראות עוד, אני אהיה בסמטה בחוץ, חוטף בעיטות בראש". לימים סיפר ג'פריס לעיתון הסטודנטים הבריטי "Mancunion" שהתקרית החלה לאחר שאישה בצידו השני של האולם הציקה לו במהלך ההופעה, והוא השתיק אותה באמירה "אני אעזוב אותך עכשיו כמו שאבא שלך עזב אותך. חבל שסבא שלך לא עשה את זה".
אמש, כשג'פריס הופיע בהיכל קבוצת שלמה (מתחם הדרייב אין) בתל אביב, אפשר היה לחשוב לרגע – אולי לקוות, אם אתם חובבים פרובוקציות – לשחזור של האירוע. ג'פריס היה במהלכו של הסשן האנטי-דתי המוכר שלו ("הבעיה היא לא האסלאם", הוא מבקש להבהיר לתומכי דונלד טראמפ בפרט ולעולם בכלל ולקהל הישראלי בעקיפין, "הבעיה היא הדת"), כשצופה יהודי-אמריקאי ממיאמי החליט לענות. קשה היה לשמוע מירכתי האולם את הצד היהודי של השיחה, אבל ניכר שג'פריס לא למד לקח מהתקרית במנצ'סטר, או שהוא פשוט לא ממש מתרגש מהאפשרות שיהודי מבוגר ממיאמי יעלה לבמה כדי להרביץ לו. אפילו אקט המחאה של הצופה – קריעת הכרטיס – העלה גיחוך על פני ג'פריס. "סיפרתי בדיחה על מוסלמיות שמורידות את הפתח ברעלה לכיוון הפה כדי למצוץ לי, ואתה מרגיש שהבדיחות נגד הדת לא היו מאוזנות?", שאל ג'פריס לקול תשואות הקהל. הצופים בדרייב אין היו אמנם יהודים ברובם, אבל בוויכוח בין האתאיסט הכפייתי (שמלגלג אפילו על אגנוסטיקנים) ליהודי האדוק, הם הלכו עם האתאיסט.
קאנטים, קאנטים בכל מקום
כן, זה היה קהל ג'פריסי במהותו: ליברלי, אתאיסטי, לא נפגע בקלות, שותף לביקורת הקומית ("עברית היא לא שפה יפה במיוחד"), ומוכן לקבל את כל ה"Cunt" שג'פריס מוכן לזרוק עליו. וג'פריס, מיותר לציין, זרק את זה בלי סוף. באחד הקטעים בהם דיבר על בנו הוא אפילו החליף את המילה "Kid" ב"Cunt". הייתי אומר שזה פרוידיאני, אבל אני לא צריך כי ג'פריס כמעט אמר את זה בעצמו.
ג'פריס (הזדמנות להמליץ על סדרת הטלוויזיה שלו, "לג'יט", ועל כל ההופעות שלו ביוטיוב) אוהב להגיד "Cunt" – מילת גנאי שהפכה כמעט לסמלו המסחרי, שמתנוססת על הספלים שנמכרו בדוכני המזכרות מחוץ לאולם, ושהוא לוקח אחריות מלאה (גם אם כוזבת) על הכנסתה ללקסיקון הרחוב האמריקאי. מעניין באיזו קלות הקאנט של ג'פריס עובר את הקהל שלו גם בימים שבהם הפוליטיקלי קורקט מאיים להטביע את האפשרות לנהל שיחה. לזכות ג'פריס ייאמר שהקאנט שלו חורג לא רק ממשמעותו המילולית, אלא גם מהשימוש הסלנגי הרווח בו (כמקבילה של "זונה", נניח). הקאנט של ג'פריס דומה יותר ל"דושבאג", ל"שמוק" הישראלי, ה"זין", כל מי שהוא אפס בעיניו, זכר כנקבה. "אתה תהיה קאנט מדי פעם בחייך", מדקלם ג'פריס מתוך מכתב לבנו, "אז תהיה כמה שפחות".
חוץ מקאנט, ג'פריס פרש אתמול באריכות (שעה וארבעים דקות) את הרפרטואר המוכר שלו, שהפך בשנים האחרונות לתמהיל בין בדיחות סקס-סמים-אלכוהול לבדיחות "אשתי" – מה שמלמד שגם ג'פריס, מהבועטים שבסטנדאפיסטים, התבגר. זה אמנם לא דומה במאומה לסטנד-אפ המעונב של ג'רי סיינפלד, למשל – סיינפלד לא היה מתבדח על האוטיזם הפוטנציאלי של בנו – אבל זה כבר מתחיל להסתובב באותה שכונה. בורגנות היא לא סטטוס שמחמיא לאף קומיקאי שמבקש ללעוג לחזקים, וג'פריס כבר שם את התחת על המדרון החלקלק הזה.
חמש בסולם ג'פריס
עד שזה יקרה – ובתקווה שלא יקרה – ג'פריס עדיין מתחזק את מודל הסטנדאפיסט החרמן (תיאוריה שלמה על כך שפורנו הוא בערך הדבר האחרון בעולם שאפשר לבטוח בקיומו) והשיכור (מעביר את ההופעה על אדי אלכוהול), עם קטעים שמצליחים להיות בו זמנית, מצחיקים, בוטים ולעתים גם חכמים. יש לו מה לומר על אונס ועל הפלות, על דונלד טראמפ ועל ביל קוסבי, על ארה"ב ועל ישראל, על אוטיזם ועל דאע"ש, וכמובן – משנה סדורה נגד הדת, עם כמה דימויים נהדרים (רכבת המדע שמניעה את העולם קדימה וקרונות הבורים שמאטים אותה) וכמה אבחנות מדויקות (לרבות על לובשי השטריימלים בירושלים). הקהל גמע את כל זה כמו שג'פריס גמע את המשקאות שהתחלפו על הבמה.
לג'פריס (שיופיע הערב שוב בדרייב אין ב-20:00) יש מדד שמדרג אנשים לפי היופי שלהם – שהוא, לדבריו, הדבר היחיד בחיים שגורם לאדם להיות מאושר. בסולם שבין 1 ל-10, ג'פריס מציב את עצמו בדיוק באמצע: חמש, אבל חמש שהוא מצד אחד גם סלב במידה מסוימת (כלומר, יכול לשכב גם עם נשים בדרגה שש) ומצד שני – אלכוהוליסט (כלומר, מוצא את עצמו שוכב גם עם שלושיות ושתיימיות). בסולם הקומי, לעומת זאת, ג'פריס ניצב על השלבים העליונים. הוא לא עשר – חכו, לואי סי. קיי. בדרך – אבל הוא כמעט הכי קרוב שיש.