אוטסה מושפג, שספר הביכורים שלה, "איילין", ראה לא מזמן אור בעברית (הוצאת עם עובד), היא - סליחה על הביטוי - הסופרת הנכונה של הרגע. זה מושג שאפשר להתווכח על חשיבותו ב-2020, אבל למה לערער כשאפשר לחגוג אותו. לעוף עליו. כבר הרבה זמן שלא היתה לנו איט-גירל ספרותית, מישהי שאפשר לקרוא את כתביה בהנאה, אבל גם להתרשם מהאטיטיוד שלה כלפי ספרות, כתיבה ותרבות, ובכל המובנים האלה, מושפג מספקת את הסחורה.
היא בת 38 או 39 (אמיתי. זו התשובה שתקבלו אם תגגלו את שמה בצירוף "גיל", ובערך הוויקיפדיה שלה לא מופיעים יום וחודש לידתה), בת לאב יהודי ממוצא איראני ולאם קרואטית - שניהם מוזיקאים משכילים - שהיגרו והשתקעו בבוסטון בסוף שנות ה-70. מושפג היתה ילדה ואמביציוזית שניגנה בפסנתר ובקלרינט, השלימה תואר ראשון באוניברסיטת ברנהרד וטסה אחריו לסין, שם לימדה אנגלית ועבדה בפאב. "היה שם 50 מעלות בכל יום, ואיבדתי את כל הקשרים שלי, והרגשתי כאילו אני מבזבזת לעצמי את החיים, גוססת", סיפרה לניו יורקר על התקופה ההיא. "בנקודה מסוימת נתקלתי באינטרנט בתמונה של אדם מת, והיה לי פרץ אדרנלין. זה גרם לי להרגיש מלאת ערך, והיתה לי גם התרגשות מצפייה במשהו פרטי כל כך - מעין פורנו של מוות". ההתרגשות הפכה, לטענתה, להרגל, והיא החלה לחפש בגוגל תמונות של גוויות על בסיס יומי. "זה נתן לי כוח", אמרה.
העימות הזה בין הטוב והראוי למציצני, הפרוורטי והדוחה נוכח כל הזמן בכתיבתה של מושפג. "איילין", שמתרחש על רקע חג המולד בשנות ה-60, הוא חשבון נפש מעמיק של אישה צעירה, שחיה חיים עצורים ומבאסים בעיר כלשהי בחוף המזרחי של ארצות הברית. היא כלואה בבית מוזנח ומטונף עם אב אכזרי, ועובדת במשרה שהיא שונאת בבית כלא לעבריינים צעירים. מושפג כמו נדבקת לעור של איילין - היא מתארת את הריחות שמקיפים אותה, את הזיעה שנוטפת ממנה, את הדם, הציפורניים ופעולות המעיים של הגיבורה, שאין דרך להפריד אותם מחיי הרגש שלה. ואמנם איילין מצליחה להיחלץ מהקיום הקפוא והמגעיל שלה, אבל מהנימה של מושפג - שמציעה טיפול מאוד אלגנטי בנושאים שלא יפה לדבר עליהם - קשה להשתחרר.
התמהיל הזה של המגעיל והנשגב מופיע גם בספר "My Year of Rest and Relaxation", ספר שקניתי בלי לדעת עליו דבר פשוט משום שהכותרת שלו דיברה לכל חלק בנפש המילניאלית שלי, והכריכה שלו היתה מהממת. זהו סיפורה של בחורה צעירה ויפהפייה בניו יורק של תחילת המאה העשרים ואחת, שמחליטה להרים ידיים מחיי היומיום ולהתמסר לשינה. היא בונה לעצמה תוכנית שתנתק אותה אט-אט מהעולם החיצון, אוגרת תרופות מרשם שיעזרו לה לתחזק אורח חיים שכולל שינה רצופה, עם הפסקות מזעריות לאכילה, צפייה בסרטים וחידוש המרשמים. ולמרות הדילוג מעיר התעשייה המכוערת שב"איילין" לחלקים הכי זוהרים בניו יורק, והמעבר מגיבורה אפרפרה לדמות ראשית שכולם מסובבים אחריה את הראש, מושפג ממשיכה לפרוח באזורים הכי מגעילים של הקיום. זהירות מפני ספוילר זניח, אבל באחת הסצנות היא כורעת ומחרבנת באמצע גלריה יוקרתית לאמנות.
"אחרי שכתבתי את 'איילין', נמאס לי שכולם אמרו כמה היא מגעילה ומכוערת", אמרה מושפג לאתר The Cut מבית הניו יורק מגזין. "והייתי כזה, טוב, הייתם אומרים משהו כזה אם היא היתה דוגמנית? וחשבתי, לכו תזדיינו! אני אכתוב ספר על אישה שנראית כמו דוגמנית. נסו לומר לי שהיא מגעילה! וזה רק מוכיח שאתם מיזוגנים". כלומר, יותר משמושפג מתעניינת בהכרח ביופי חיצוני או בפעולות שנחשבות לבזויות, היא מתעניינת במקום של היופי החיצוני הזה, ובמקום של הפעולות הבזויות האלה בתוך מערך חיים נורמטיבי.
הפרסונה של מושפג היא בעצמה חומר שקשה למבקרים ומראיינים להתעלם ממנו. היא מספקת ציטוטים מרירים אך מעוררי הזדהות, ומכתבות הפרופיל השונות שהתפרסמו עליה - תמיד בגופים נחשבים כמו "גרנטה", "וייס" או "הגרדיאן", ותמיד באיזו נימת התפעלות ממוסר העבודה הנזירי של מושפג, ולא פעם גם מהשומה שעל פניה - נשמע שמדובר באשת שיחה כריזמטית. "אני יודעת שהיום מאוד אופנתי ומכריע לקשור את הביוגרפיה של הכותבת ליצירה, אבל להוציא מקרים מובהקים שבהם יש לזה חשיבות פוליטית, הביוגרפיה מעולם לא מאוד עניינה אותי", אומרת מאיה פלדמן, שאיתרה וערכה את "איילין" עבור הוצאת עם עובד, "נדמה לי שקראתי שהיא אמרה שהיא הולכת לכתוב רב מכר שיעובד לסרט, לפני 'איילין', וזה באמת מה שהיא עשתה". הציטוט שפלדמן מתייחסת אליו הופיע באחד משלושה ראיונות עם מושפג שהתפרסמו ב"גרדיאן", בו תיארה את התהליך שקדם לכתיבת "איילין". "חשבתי שאני הולכת לעשות משהו נועז. כי יש את כל האידיוטים האלה שמסתובבים להם ומרוויחים מיליוני דולרים, אז למה לא אני? אני חכמה, מוכשרת, יש לי מוטיבציה ומשמעת ואני… מוכשרת. כבר אמרתי את זה? אמרתי 'זין על זה', שזה גם 'זין עליהם'. הייתי עוינת למדי. חשבתי: 'אני אראה להם כמה קל זה'".
כדי להוכיח את הקלות הנ"ל, מושפג קנתה ספר בשם "רומן ב-90 יום" - מדריך למי שרוצה לכתוב ספר טוב, ואין לו זמן לבזבז. "מילאתי את ההוראות שלו במשך 60 יום וזה היה משעמם נורא… זה התחיל כבדיחת 'לכו תזדיינו', וגם הייתי מרוששת, וגם רציתי להיות מפורסמת".
את הגישה הרוקסטארית הזו מושפג מאזנת בתהליך עבודה מחמיר ובורגני, שכולל כתיבה כל יום, בשעות הבוקר. "אחרי הצהריים, נאמר באחת, המוח שלי לא יכול, או לא אמור, או לא רוצה לתפקד", אמרה למגזין "גרניקה", "אני אוהבת להיות ממושטרת בבקרים אוכלת את אותו הדבר בכל יום: טוסט עם חמאת שקדים וריבה, וזו הדרך שלי להשתקע במעין חלל עבודה פרטי על הספר שלי".
"אני חושבת שאוטסה מושפג היא קול מעניין - יש לה מין הומור שחור, אירוניה וציניות שמוצאות חן בעיני - היא לא לוקחת את עצמה ואת הספרות יותר מדי ברצינות, ומצד שני היא חריפה והיא יודעת לכתוב וכיף לקרוא אותה", אומרת פלדמן, שמזכירה כי זכויות התרגום של "שנת המנוחה וההירגעות שלי" כבר נרכשו, והוא צפוי לצאת במהלך 2020 בישראל. "בעיניי איילין היא דמות מצוינת ולמרות שהיא טיפוס דוחה מצאתי את עצמי מזדהה איתה, וחשבתי שאני לא אהיה היחידה".
וכמו שאיילין סוחפת אחריה את הקורא למסע שאין בו באמת, כך יש משהו באטיטוד ובזוהר של מושפג עצמה שקוסם לדור שלם של קוראים. בשבוע שעבר, פורסם שיורגוס לנתימוס - הבמאי היווני המוערך שאחראי ל"המועדפת" המהמם מהשנה שעברה, אבל גם ל"הלובסטר" המוערך ולטריפ הקולנועי שהוא "להרוג אייל קדוש" - הוא הבמאי המיועד לסרט "שנת המנוחה וההירגעות שלי". חשוב לציין שהפרסום הנ"ל הופיע בדף הפייסבוק של מגזין התרבות והאופנה i-d, ולא כדיווח רשמי מטעמה של חברת ההפקות או כאייטם באתר בידור ממוסד. על פניו זרקתי כאן רצף של שמות ורפרנסים שאין להם נגיעה לקורא הממוצע, אבל בעצם מדובר בסיפורה של התקופה. באחת התובנות המדויקות ביותר על התרבות הגבוהה-אך-פופולרית של זמננו.
כי צמאה נפשנו לאייקון חדש. כמה זמן עבר מאז בואו של הגאון הספרותי, שהיה במקביל גם מספיק כריזמטי ומגניב? הטהרנים יגידו שמאז עידן הג'ונתנים (פרנזן, ואחריו ספרן פויר) של תחילת שנות האלפיים, והפרוגרסיבים ינקבו אולי בשמה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה ("חצי שמש צהובה"). ובעוד כל השלושה ראויים, שלושתם מרגישים גם לא מספיק מדויקים להלך הרוח העכשווי. הג'ונתנים מפורסמים ומנופחים מדי, ואדיצ'ה חצתה את הקו המפריד בין הטייטל של סופרת מוערכת לאייקון תרבות אחרי שהרצאת ה-TED שלה סומפלה בשיר של ביונסה. בעולם בו ביונסה היא הכל מלבד דוגמה לרעב, אתגר ורעננות יצירתית, היו מקום וצורך לסמל חדש. לסופרת חדשה לאהוב.
ומושפג היא בדיוק הדבר הזה. ציפוי הסוכר שיגרום לנו להוריד בגרון את גלולת הספרות. היא חכמה, מצליחה, אסרטיבית ובעלת לוק מעניין (כאמור, שומה שהעסיקה אינספור מראיינים), והיא אומרת דברים לא מנומסים על כתיבה, אולי המלאכה שהכי אוהבים לקשור לה תיאורים טרחניים. כיף לקרוא אותה, ולראשונה מזה הרבה זמן, כיף להעריץ אותה. כמו כן, תגידו לי שאתם לא מדמיינים כבר עכשיו את המטעמים הקולנועיים שיורגוס לנתימוס יוכל להכין מסצנת החירבון ב"שנת המנוחה וההירגעות שלי". זין על מארוול, זה הסרט הכי מצופה של 2021.