פתאום קם אדם בבוקר ומרים פסטיבל. בחודש ימים, ובלי לקבל שקל מהמדינה, מהעירייה או ממפעל ההימורים, הרמתי יחד עם המשורר והמבקר דוד (ניאו) בוחבוט את פסטיבל תל אביב לשירה: 100 משתתפים, 10 מופעים, והכל חינם או בעלות סמלית לכיסוי העלויות. אני לא רואה מזה שקל. גם דוד לא.
עשינו את מה שעשינו מתוך אהבה ודאגה גדולה לשירה עברית – עניין שהוא כנראה זר לגמרי לנדב פרץ, שבחר להשתלח בנו. מי אתה, נדב פרץ? אתה אוהב שירה? אתה קורא שירה? לפי המאמר שכתבת, אני מניח שהתשובה היא לא. לפי המאמר, אני מניח שאתה גזען. ולא מה שאתם בשמאל הסוציולוגי מכנים "גזענות הפוכה", אלא גזען ישיר, גזען במישרין, גזען קטן ופשוט. איך אתה מעז לקרוא לבוחבוט "קישוטון חצי מזרחי"? דוד הוא קישוטון? דוד הוא אדם. אדם שאוהב, כותב, מבקר וחוקר שירה. איך אדם בשר ודם יכול להיות קישוטון?
למען האמת, הפוסט קולוניאליזם (איזה קולוניאליזם בדיוק?) הצרפתי-אמריקאי (הו, האסליות) של נדב פרץ מעניין את הסבתא הרומנייה שלי (הגרמנים, אגב, לא חשבו שהיא "האדם הלבן"). אם חשקה נפשי במעט מיתוג עצמי באמצעות גזענות משסה, אז מירי רגב או אריה מכלוף דרעי יודעים את העבודה טוב יותר מנדב פרץ.
אני רוצה לדבר פה על משהו אחר. אני רוצה לדבר פה על הניסיון להפוך את כולנו לקישוטונים. בפסטיבל תל אביב לשירה משתתפים משוררים, סופרים, חוקרים, מתרגמים, שחקנים ומוזיקאים מזרחים יוצאים מן הכלל. אבל זה לא מספק קרנפים מסוגו של פרץ. הקרנפים לא מעוניינים ביוצרים מזרחים יוצאים מן הכלל, כמו שלמה זמיר וחביבה פדיה, יהודה ויזן ושמעון אדף, אופיר משרקי ולאה איני, יאיר דלאל ונינט טייב. הקרנפים מעוניינים להפוך את כולנו לקרנפים, להפוך את כולנו לקישוטונים שכותבים על הקוסקוס של סבתא.
בדיוק כמו שמוזיקאים מזרחים יוצאים מן הכלל כמו אביב גדג' או אביתר בנאי אינם נכללים בהגדרה של "מוזיקה מזרחית", אלא רק אותו פופ בינוני שחורז "שמיים" עם "עיניים", כך הפופ הבינוני בשירה נקרא "ערס פואטיקה" – קבוצת משוררים שכותבים שירה אישית-וידויית בסגנון שנות ה-50 של נתן זך (זייטלבך) ויהודה עמיחי (פפויפר), אבל בלי פרומיל מהכישרון של שני הנפילים האלה.
וזה מה שבאמת מפריע לנדב פרץ ולחבריו הקרנפונים: לא שלא הזמנו מזרחים לפסטיבל, אלא שלא הזמנו מזרחים בינוניים לפסטיבל. כי לנדב פרץ וחבר קרנפיו אין שום עניין בשירה – יש להם עניין אך ורק בסוציולוגיה. אין להם עניין בתוכן ובצורה, במשמעות ובחוויה, ביופי ובחוכמה, במצוינות ובחדשנות – יש להם עניין רק ב"זהות", כלומר בניסיון להפוך בני אדם לזהים אלה לאלה, לסטטיסטים מתים על מזבח הפוליטיקה של הזהויות.
"כל כך הרבה קרבנות מדומים מתהלכים בינינו – מעמידים פנים מיוסרות ואומללות", כתב יוסי שריד המנוח במאמר "כל הארץ עשוקים-עשוקים", שפורסם לפני כמה שנים בכתב העת "הכיוון מזרח". "מי באמת מעוניין לדבר איתם [עם הסופר והזמר – ע.כ.] על האלבום או על הספר... כשהם מוכרים את מרכולתם יצירתם, הם מוכנים באותה הזדמנות למכור שם את עצמם; מזייפים אורגזמה של אומללות".
ובאמת, מי מעוניין לדבר עם משוררי הפופ המזרחי, הערוץ 2 של השירה העברית, על שירה עברית? איך נזמין אותם לפסטיבל שירה? למה שנזמין אותם לפסטיבל שירה? מה יש להם לתרום למופע מיוחד לציון 100 שנה למסה "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק? הם קראו את המסה של ביאליק? הם קראו את שירת ביאליק? הם קראו, לכל היותר, משפט אחד של ביאליק בוויקיציטוט, משפט אחד, איך לא, על מזרחים – שגם אותו ביאליק לא באמת אמר.
ואיך נזמין את הקרנפונים הקישוטונים, שזהותם אומנותם, לערב מאיאקובסקי? הם קוראים את מאיאקובסקי? הם מושפעים ממאיאקובסקי? ומה הם יגידו במופע המחווה שנערוך למשורר הנפלא והנחבא אל הכלים שלמה זמיר? הם מעולם לא שמעו את שמו, למרות שהוא יוצא עיראק, כי הוא משורר מצוין וחדשן, ואילו הם בזים למצוינות ומצטמררים מחדשנות. איזו תרומה יכולה להיות להם למופע לציון 100 שנה לפואמה האדירה של ת. ס. אליוט, "שיר האהבה של אלפרד ג'יי פרופרוק"? הם תרגמו את אליוט? הם חקרו את אליוט? הם חוקרים רק את הפופיק של עצמם. חטטנים מקצוענים בפופיק.
מה שמשאיר לנו רק את הערב הנועל את הפסטיבל, ערב השירה העברית העכשווית. אבל גם לשם לא נזמין אותם. סתם כי הם משוררים בינוניים. אתם יודעים, קישוטונים חצי-מוכשרים כאלה.
פסטיבל תל אביב לשירה ייערך בין ה-8 ל-10 בדצמבר בהשתתפות מנחם פרי, חגי ליניק, חיים גורי, יערה שחורי, שלום רצבי, אלונה קמחי, מיכאל וולפה, נתן זך, עמוס עוז, גבריאל מוקד, יעל אבוקסיס, אוהד פישוף, קובי מידן, מנחם בן, נוית בראל, עוזי וייל, נועם ענבר, יונתן לוי, ועדת חריגים, הילה להב, אריאל ברונז, נועם פרתום, תומר שרון, יהוא ירון ורבים אחרים. לתכנייה המלאה: www.facebook.com/events/1708608392708070