מי המטורף שיעבד את הרומן של פ. סקוט פיצג'רלד לבלט? שאלה שיש לה תשובה ובכל זאת חשוב לשאול אותה. הספר של פיצג'רלד, מהיצירות המוערכות ביותר בספרות האמריקאית של המאה העשרים, הוא משולש (ולעתים גם מרובע, מחומש ומשושה) אהבים שמסופר על רקע חיי הלילה הזוהרים של איי העשירים, ועל רקע השכונות הכי מזוהמות ועלובות בניו יורק של שנות העשרים. זה סיפורו של ניק, שנשאב לתוך עולמו הסוער והמסעיר של ג'יי גטסבי, ועל ההתאהבות ההרסנית של אותו גטסבי בדייזי, בת דודתו של ניק שבכלל נשואה לטום. מעבר לתעוזה הכרוכה בעיבוד של יצירה מוכרת כל כך ממדיום אחד לאחר, "גטסבי הגדול" הוא גם ספר מפותל, מהורהר ומסוגנן. הוא לא סיפור אהבה כמו שהוא הרהור על כסף, כוח, שקרים והחלום האמריקאי. איפה זה ואיפה "אגם הברבורים".
המופע “גטסבי הגדול" מתואר בתוכניה כ-Show Ballet, וזה כנראה התיאור המדויק ביותר עבורו. עיבוד המחול של דווייט רודן (כוריאוגרפיה), קונסטנטין מלדזה (מוזיקה) ודניס מטייבנקו (כריזמה) מדברת כמו בלט. כלומר, היא משתמשת בשפה המוסכמת של בלט, במחוות ובאלמנטים שגם ההדיוטות הגמורים בתחום יצליחו לזהות. מצד שני, זה חתיכת שואו. אלה פתיתי קונפטי שמשוגרים לעבר הקהל בהזדמנויות שונות, זו מוזיקת ג'אז קולחת שגולשת לתוך פופ ואז חוזרת אחורה. אלה פעלולים של גמישות גופנית קרקסית שמקיפים שלד דרמטי יציב ואלגנטי.
וזה מתחיל בכלל בבמה ריקה כמעט, שיש בה כמה שולחנות וכיסאות ובירכתיה שני פיגומים. האביזרים הבסיסיים האלה מוסעים הלוך ושוב, והופכים בזכות היחס של הרקדנים אליהם לשולחנות עבודה, למכוניות ומוסכים, לאחוזות פאר, מגרשי גולף ולדירות מוזנחות. ברקע מוקרנים דימויים שונים - חלקם מופשטים וחלקם פיגורטיביים - שעוזרים גם הם למסגר את החלל והזמן של "גטסבי הגדול", או רומזים לצופים שמה שמתחולל לנגד עיניהם מתרחש במוחה או בליבה של הדמות הרוקדת. זאת אומרת, כבר מרגע הפתיחה מקבלים ב"גטסבי הגדול" חוסר מעניין באיזון: זה סיפור על שפע ועושר, אבל הם מוצגים בקמצנות, והקמצנות הזו מעניינת. בסוף המערכה הראשונה, כשקמים להתמתח ויוצאים להפקה, אפשר להתקרב רגע לבמה ולראות שהיא בעצם מבולגנת. מלוכלכת כמעט. והרי רק לפני רגע שיטו בנו, סיפרו לנו סיפור נוצץ על מסיבה מושחתת והאנשים היפים שפקדו אותה, ופתאום זהו, סיימנו. הקיטוע הזה, התחושה שהיינו עדים למשהו גס ואסור ועכשיו נותרנו רק עם השאריות שלו, מהווה חלק ניכר מהספר של פיצג'רלד, והיה מרשים מאוד לראות אותה מתגנבת ככה לבמה.
בכלל, החלקים הטובים ביותר בהפקה הם אלה שפורעים את הסדר, ורובם מתרחשים במערכה השנייה, שמכילה גם את הסולו החזק ביותר של הערב, לטעמי, וגם קטע קבוצתי בהשתתפות רוב הדמויות הראשיות שנערך סביב שולחן וקורץ גם לעבודות תיפוף-גוף בסגנון להקת מיומנה. את אותו סולו חזק מבצע אלכסי טיטיניק בתפקיד טום ביוקנן, גם הוא תפקיד משנה בספר (ועוד תפקיד מאוד כפוי טובה, כיוון שמדובר בדמות נאלחת למדי), אבל טיטיניק לקח את הדקות בהן הזרקור מופנה אך ורק אליו ויצק בהן תוכן וסיפור שיכלו לפרנס ערב שלם. שווה לציין גם את יקטרינה קלצ'נקו בתפקיד ג'ורדן, שיחד עם טיטיניק זכתה למחיאות כפיים ראויות לציון בסוף הערב. בחירה מעניינת נוספת מגיעה היא להפוך את מאייר וולפשיים לדמות הראשית, מעין מספר במופע, למרות התפקיד השולי יחסית שיש לו בספר. הגיוני כשלוקחים בחשבון את הרקדן קליפורד וויליאמס, שעשוי מ-98% גפיים ואמנם לא נראה בשום צורה כמו מאכער יהודי ומבוגר, אלא יותר כמו גרסה משודרגת של מנחה הערב מ"קברט" - כזאת שיודעת גם לרקוד ווג.
ולא שדניס מטביינקו, כוכב המופע והאטרקציה המרכזית בו, היה רע, כן? הסולואים שלו היו ליריים ומשוכללים, והתנועות שלו נראו נוזליות כמעט, כאילו מפרקי גופו מקנים לכל איבר ואיבר את היכולת לנוע ב-360 מעלות. זה נשמע דוחה אבל זה באמת מרשים. קטעי הריקוד שלו עם בת זוגו מהחיים האמיתיים, אנסטסיה מטביינקו שמגלמת את דייזי, היו נהדרים, והוכיחו שמטביינקו צדק כשבחר לעבד עבורה (ועבורו) דווקא את היצירה הזו. כי "גטסבי הגדול" איננו ספר מתבקש לעיבוד בלט-שואו, כאמור. צריך לעבוד קשה כדי לתרגם אותו לעלילה נהירה שמסופרת ללא מילים, ו"גטסבי הגדול", הבלט-שואו, עושה זאת בהצלחה חלקית ביותר (תודה למי שלא יהיה בהפקת המופע שתקצר את סיפור המעשה בתוכניה). אז אל תבואו בשביל הסיפור, סורי, בואו בשביל המופע. מי שחושב שהוא לא אוהב בלט, יוכל ליהנות מהגרנדיוזניות והפאר ובחירות המחול החדשניות. מי שחושב שהוא לא אוהב מחול מודרני, ימצא פה גם דיוק וקפדנות מאוד אולד-סקוליים. השניים האלה יכולים לחיות ביחד, ואולי זה סיפור האהבה האמיתי של הערב.
הופעה שניה של "גטסבי הגדול" תתקיים היום, 29.11, בשעה 13:00 בהיכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, תל אביב