בימים האחרונים אנו עדים להתנגשות חזיתית בעולם התרבות. ההתנגשות הזו הכרחית ומבורכת. חובתם של כל הצדדים להתדיין על עמדותיהם ואמנותיהם. אבל הדיאלוג האלים הזה לא נותן את הדעת על תוצאותיה של קלות הלשון ועל כוחה האמיתי של השפה. טרמינולוגיה, חברים – שם קבורה הבהמה.
אם בבהמות עסקינן, אזי ההשוואה בין השיח המתחולל בארצנו למחזה "חוות החיות" היא אך מתבקשת. בעוד שהמחזה (שמבוסס על ספרו של ג'ורג' אורוול) מציג את משטרו הטוטליטרי של החזיר נפוליאון בחווה כאלגוריה למשטרים רודניים בחברת בני אדם, עולה מן המחזה נושא מרתק וכאוב שהוא אחת מחולשותיה של החברה הישראלית: פשיעתו של הרוב הדומם.
במסגרת העבודה על ההצגה, ישבנו – 15 שחקנים צעירים ואנוכי – בחדר אחד, וניסינו להבין כיצד דיקטטורים מצליחים לשתק אוכלוסיות שלמות, כיצד, עקב בצד אגודל, הם מצליחים לעקור כל מחשבה בריאה בקרב אוכלוסיה שלמה. השאלה שחזרה על עצמה בקרב השחקנים הייתה מדוע האוכלוסיה במחזה לא קמה על רגליה ומביעה את התנגדותה, עד שנאלצתי לזעוק: "היי, תראו! זה קורה גם כאן!".
רטוריקת ההפחדה אינה זרה במדינתנו. "אנחנו חיים בזמנים הרי סכנות", נאמר במחזה. "עלינו לגלות רוח של סולידריות ולדאוג להנהגה איתנה. עלינו להגן על עצמנו מפני אויבינו". ההשוואה בין הדברים לבין הדברים שאמר ראש הממשלה בבחירות האחרונות ("הערבים נוהרים אל הקלפיות") עוררה מהומה בקרב השחקנים. הם התווכחו, התעצבנו, כעסו - ובסופו של דבר למדו לנהל שיח הנובע מתוך כבוד, ולא מתוך זעם ופחד. תהליך העבודה היה מסע ארוך ומרתק, ולאו דווקא בגלל הנושאים בהם המחזה עוסק, אלא גם בגלל השיח שהוא יוצר.
זה כוחו של התאטרון. אמנות בכלל, ותאטרון בפרט, הם כלים תרבותיים וחינוכיים ליצירת שיח בוטח הנשען על כבוד. אמנות היא לא רק לחם ושעשועים.
אלדר גרויסמן הוא במאי ההצגה "חוות החיות" שעולה הערב בבית צבי ברמת גן
