לירון ברנס שיחק בעשרות תפקידים מרכזיים בתאטרון החאן אחרי שסיים את לימודיו בסטודיו למשחק "ניסן נתיב". כעבור שנים רבות של הצגות בערבים ואודישנים בבקרים, ברנס (43) עזב את התחום. אחרי ארבע שנים שלא עלה על הבמה, חיידק המשחק התעורר בו מחדש, במקביל לחיזורים חדשים מצדה של ציפי פינס, מנכ"לית תאטרון בית ליסין - ולפני שלוש שנים הוא חזר לשחק. אבל למרות הניסיון הרב, נראה שדבר לא הכין אותו לתפקיד הראשי בהצגה "אוסלו", שעולה בימים אלה.
בבית הקפה השכונתי שבעירו רמת גן בו נפגשנו, קשה שלא להוריד את העיניים מברנס, שבמציאות אפילו מרשים יותר מבתאטרון. לפני שבע וחצי שנים נולדה בתו הבכורה של ברנס, שנשוי לאשת יחסי הציבור מיכל פייקין. המשפחה שהתרחבה הובילה אותו למסקנה שהוא לא מכניס מספיק כסף הביתה. הוא החליט להפסיק לרוץ מאודישן לאודישן, וכשאביו הציע לו לנהל את בית הקפה המשפחתי "אקלר" בחולון, הוא הבין שזה הדבר הנכון לעשות. "הרגשתי תחושת מיצוי ושאין תפקידים שבאמת עניינו אותי. כשחקן, רוב הזמן מנהלים אותך וקובעים בשבילך איך ייראו חייך. קובעים בשבילך מתי החזרות, מתי ההצגות ומתי עולים להסעה. היה לי קשה מדי לנהל באופן עצמאי את חיי המשפחה והזוגיות".
"בבית הקפה נכנסתי לעולם חדש שלא הכרתי מעולם. למדתי איך מנהלים עסק תובעני עם יותר מעשרים עובדים. אני חלילה לא מתלונן על הבחירה במקצוע, ובמקביל מציע לכל שחקן ושחקנית שאם מגיעה ההזדמנות, לא לפחד לפתח תחום נוסף ולהפסיק לתקופה לרדוף אחרי אודישנים, פידבקים וביקורות בעיתון. אלה מהם שיצליחו, אפילו לשנה, ילמדו על עצמם דברים שבחיים לא חלמו עליהם. כשחקן וכבן אדם, אני במקום הרבה יותר טוב בחיים בזכות ההפוגה שלקחתי ואני מודה על כל שנייה שעשיתי את המסע הזה".
"אוסלו" שנכתב על ידי המחזאי האמריקאי ג'יי. טי. רוג'רס, הועלה בהצלחה בברודווי ובלונדון, וזכה בפרס הטוני היוקרתי למחזה הטוב ביותר. בימים אלו, הוא עולה בתאטרון בית ליסין - בפעם הראשונה בעולם מחוץ לגבולות ארצות הברית ובריטניה - בבימויו של אילן רונן ובתרגומו של אבישי מילשטיין. ההצגה המרגשת והאנושית מתארת את המהלכים והמאמצים שהובילו להסכם ההיסטורי בין ממשלת ישראל לאש"ף, שנחתם לפני 25 שנה. על במת אולם מוזיאון ארץ ישראל מוצגים היום האנשים שהביאו לחתימה על ההסכם, ביניהם שמעון פרס כשר החוץ ויוסי ביילין סגנו, בניצוח בני הזוג לרסן הנורבגיים.
אתה משחק את טריה לרסן הנורבגי, שיזם יחד עם אשתו את המהלך ההיסטורי. איך התכוננת לשחק דמות שלא לוקחת צד בקונפליקט?
"לרסן חלם והצליח לעשות את הבלתי יאומן - להפגיש באופן סודי בין נציגים ישראלים לנציגים פלסטינים מתחת לאף של האמריקאים. ההכנה לתפקיד כללה, בין היתר, לפחות שלוש שעות ביום של צפייה בסרטים, תכניות וראיונות בנושא הסכמי אוסלו. התחקיר עזר לי לרסן את דעותיי האישיות על הבמה כדי להציג את הסיפור כמו שהיה באמת. ניסיתי לחדד את הפערים האידאולוגיים בין שתי המשלחות וכמובן שזווית הראיה האישית שלי לא משנה על הבמה".
איך הקהל הישראלי, שלומד על ההסכם בבתי הספר וגם חי בזמן שהוא נכתב, מגיב להצגה?
"זה נכון שבשונה מקהל זר, העלאת הצגה בישראל דורשת התייחסות שונה. ניסינו לדייק בפרטים מבלי לשנות את סיפור המחזה ולשמחתי, הצלחנו להעלות הצגה שמציגה את שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, באנושיות ובחמלה ואפילו בהומור. הם מספרים בדיחות, שותים וויסקי ואוכלים טוב' והכל בחסות הנורבגים. ההצגה מנסה להשאיר לצופה את הבחירה לגבי טוב ורע ושולחת את הצופה לעשות קצת שיעורי בית עם עצמו. ואני מברך על כך שהצלחנו להחזיר את אוסלו לסדר היום ובטוח שגם מי שבעד ההסכם או נגדו יצליח ליהנות מההצגה. אני מקווה שהקהל ייצא מהאולם עם תובנה שהתקווה עוד קיימת".
כשאני שואל אותו האם הקהל הישראלי המגוון, מצביעי הימין ומצביעי השמאל, יצליח ליהנות מההצגה הוא עונה בחצי חיוך ובביטחון: "ההצגה מביאה את הסיפור האנושי והוא גובר על הפוליטיקה. זה לא משנה לאיזו מפלגה אתה מצביע בקלפי, הסיפור ייגע בך ולא ישאיר אותך אדיש. לצערי, לעתים אגו ואינטרסים מפריעים לדברים הפשוטים להתקדם בעולם הפוליטי. אין לי ספק שהאמנות והתרבות, כמו הספורט, יכולה לחבר בין שני העמים שלנו בדרך לשלום. אבל במקום זה, מעבירים חוקים שמגבילים לנו את חופש היצירה. כשנציף את הארץ ואת העולם ביצירות משותפות משני הצדדים, יקרה השינוי התודעתי המיוחל".
בנוסף לאוסלו ולהצגה "משרתם של שני אדונים", מה התוכניות שלך לעתיד?
"אני מאוד אוהב את המצלמה. לאחרונה השתתפתי בצילומים לשני סרטים שאמורים להגיע לאקרנים ב-2019 ואני רוצה להמשיך לעבוד גם בקולנוע ובטלוויזיה. אני גם מתרגם מחזה שני וכותב מחזה על פי ספר מוכר".