עברו 11 שנים מאז עלתה לראשונה על בימת סוזן דלל היצירה "שלוש" של אוהד נהרין. היא הייתה אחרת. שכלתנית, סקסית, מדויקת ומורכבת להפליא. מי שצפה בה באותם רגעים הבין שמדובר בקו פרשת מים בעולם המחול, ובלהקת בת שבע בפרט. אבל איכשהו היא רק סימנה את הבאות, ולא נחקקה בקנון כמו שהייתה צריכה להיות. רק עכשיו, בתחילת 2016, כאשר היצירה מועלת מחדש בתל אביב לקראת שבוע הופעות בפריז, אפשר לשוב ולדבר עליה ברטרוספקטיביות מתאימה, המכוונת את הזרקור לאחת היצירות היותר מורכבות ויפות של להקת בת שבע.

לצופים של ימינו, "שלוש" אולי לא תרגיש כמו חידוש סנסציוני, אבל דווקא אלו שזכו לראות אותה אז וגם היום, יכולים להעיד על השינוי שבא בעקבותיה - בבת שבע ובמחול הישראלי והעולמי. תלבושות שמספרות סיפור הוחלפו בבגדים פונקציונליים. התפאורה הופשטה. המניירות התמעטו. הדרמטיזציה כמעט ונעלמה, והתנועה והקומפוזיציה זכו סוף סוף למלוא הפוקוס. כמובן שגרעין היסוד הנהריני נותר איתן, אך הוא הצליח להתחדד ולהתנקות, ובת שבע נכנסה לעידן חדש, שקט ומינימליסטי יותר. ואולי "שלוש" הצביעה על משהו מוקדם יותר. שנתיים לפני כן, ב-2003, בת שבע עלתה עם "Love" של שרון אייל, אז אחת הרקדניות הידועות ביותר בלהקה, מוזה ארוכת שנים לנהרין וכוריאוגרפית מתחילה. ההפשטה והמינימליזם התנועתי שהיא הביאה לבמה בלטו בהשפעתם ב"שלוש" של 2005, ומאז השתכללו הן אצל נהרין והן בדרכה העצמאית של אייל.

בת שבע -
"הנשים בלהקה תופסות את מרבית תשומת הלב" | צילום: גדי דגון , יחסי ציבור

ה"תירוץ" להעלאה המחודשת של "שלוש" בתל אביב מגיע מאירופה. בנז'מין מילפייה, המנהל האמנותי של להקת בלט האופרה של פריז (ובעלה של נטלי פורטמן בשעות הפנאי) הזמין את בת שבע לקחת חלק בעונה המרשימה הראשונה שאצר, הכוללת שתי להקות אורחות בלבד – בת שבע ורוזאס. הבחירה של מילפייה ב"שלוש" מכל הרפרטואר הנהריני היא לא מקרית. המנהל האמנותי הצרפתי, שהעביר את מירב קריירת הריקוד והכוריאוגרפיה שלו בניו יורק סיטי בלט, מביא אל הקהל הצרפתי עונה כמו שהכיר בארה"ב - ערבים הכוללים מספר יצירות קצרות. "שלוש", כמו ששמה מסגיר זאת, מורכבת משלוש יצירות קצרות (בלוס, הומוס וסקוס) הנארגות זו בזו לכדי יצירה אורגנית והרמונית. כשבועיים לפני שטסה הלהקה לסיבוב ההופעות בפאלה גרנייה (המתקיים בימים אלו ממש), "שלוש" הועלתה בפני הקהל הישראלי האוהד שלה, שחלקו עוד זוכר את ליל ה-12 בפברואר, 2005, בו הוצגה הבכורה.

בת שבע -
"כל סצנה מתחילה בשקט ועוברת להשתוללות מבוקרת" | צילום: גדי דגון , יחסי ציבור

60 הדקות של "שלוש" עוברות מהר מאי פעם. בכל רגע נתון מתחלפים מול עיני הצופים סצנות צורניות מאורגנות היטב, גם אם הן נטולות נרטיב אמיתי או מסר שאנחנו אמורים להבין בסיומן. המתח בין עמידה איתנה לאיבוד משקל, בין ריחוף להתבססות בקרקע, הוא מובחן ב"שלוש" מאי פעם. כל סצנה מתחילה בשקט ועוברת להשתוללות מבוקרת, המוציאה מהרקדנים את הטוב ביותר שלהם. זוהי ללא ספק יצירת אנסמבל מובהקת. כל רקדן ורקדנית מקבלים את ההזדמנות שלהם לזרוח, בין אם מדובר ביוניסון האורך 17 דקות או בקטע סולו קצרצר. אבל יותר מכל, נדמה כי העונה אלו הנשים בלהקה שתופסות את מרבית תשומת הלב. מדובר בקאסט מדהים של רקדניות (חלקן אפילו השתתפו בהרכב הראשון של "שלוש"), וכל אחת מביאה עמה וירטואוזיות ונוכחות בימתית שקשה להישאר אדישים כלפיהן.

בת שבע -
"רגעים לא מעטים של גאונות צרופה" | צילום: גדי דגון , יחסי ציבור

זו לא היצירה הכי קומוניקטיבית של נהרין. היא מחושבת וסכמתית, פרובוקטיבית ושקטה, אבל עטופה במראה שהופך אותה לפחות זרה. החלוקה לשלישיות ודואטים קטנים, הצבעים הבוהקים של הבגדים ואפילו הקפיצות האציליות והקלילות באוויר, מביאות איתן אווירה ג'רום רובינסית א-לה "סיפור הפרברים". קטעי האנסמבל של כל הלהקה מזכירים בתנועתיות ובהעמדה את מרס קניגהם. ואיכשהו, עם כל הרפרנסים שעולים במהלך הצפייה, ברור לגמרי כי מדובר ביצירה בת שבעית מובהקת. יש רגעים לא מעטים של גאונות צרופה. וכמו תמיד אצל נהרין, היצירה מסתיים בכאוס מופלא ומרומם נפש. ב"שלוש" של 2005 זה העיד על תחילתו של עידן חדש בלהקה. ב-2016 זה מוכיח את כוחה של יצירה לקבל חיים חדשים, עצמאיים ומשודרגים.

"שלוש" מאת אוהד נהרין בביצוע להקת בת שבע

מופעים קרובים: 18.2.16, מרכז הבמה גני תקווה; 25.2.16, סוזן דלל. כרטיסים ופרטים נוספים באתר הלהקה