השבוע, בתזמון אירוני משהו ביחס ללוח השנה הישראלי, מת הסופר הגרמני גינטר גראס בגיל 87. חתן פרס הנובל לספרות נחשב פרסונה נון-גרטה בישראל, גם בשל ביקורתו על מדיניות הגרעין הישראלית, שפורסמה בשירו "מה שחייב להיאמר". למרות שגראס נחשב, יחד עם הסופר היינריך בל ואחרים, לחלק מן הכותבים הגרמנים שביקרו בחריפות את ארצם אחרי מלחמת העולם השניה, בשנת 2006 התברר כי שירת בזרוע הצבאית של האס.אס, פרט שהצליח להסתיר יותר משישה עשורים; כפי שאמר הסופר אהרון אפלפלד ל"הארץ" השבוע – "לא כל סופר מוכשר, או מוכשר מאוד, הוא גם אדם מוסרי". אנחנו ריכזנו לכם את ספריו הבולטים של גראס, לכל מי שמוכן להפריד מהיצירה הספרותית לדמותו השנויה במחלוקת.

תוף הפח

רומן הביכורים של גראס היה למוכר שבספריו, והוא הראשון מתוך טרילוגיית דנציג, עירו של גראס. במרכז הרומן, המסופר בגוף ראשון ובמבט-לאחור אל תקופת השלטון הנאצי בגרמניה ואחריתו, עומד אוסקר, גמד מגובנן ואדם-ילד שהחליט שלא להתבגר לאחר שנחשף לסצינה מינית בעודו זוחל מתחת לשולחן הארוחה המשפחתית בילדותו. אוסקר מפגין מודעות לכל תהליך הגעתו לחיים כולל זיכרון חי של לידתו, ומספר כי עבד גם במעין-קרקס נודד, בטריו ג'אז ואף כסתת מצבות עד שהגיע להתאשפז בבית חולים לחולי נפש, בעוון רצח שלא ביצע. הוא איננו מדבר, אלא מתקשר עם סביבתו באמצעות תוף פח המלווה אותו מגיל שלוש, או באמצעות צווחות. בשנת 1979 הספר עובד לסרט, שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר.

אין תמונה
הספר שחשף הכול
קילוף הבצל

זוהי האוטוביוגרפיה של גראס בה חשף לראשונה את שירותו באס.אס, וכיאה לשמה, היא מותירה תחושה כי בתום הקילוף הנמרץ לא מגיע שום גרעין מובהק. כפי שהוכיחו גם ראיונות שנתן עם צאת הספר, גראס לא שיער איזו מהומה תעורר חשיפת סודו, ולמרות שנראה כי הוא מניח שציבור קוראיו ימחל לו על עוונות נעוריו (שלהם, הדגיש לא פעם, היו שותפים אלפים רבים של נערים בתקופתו), העוון מרכזי העולה מן הספר איננו בשירותו של גראס' כי אם בהתחמקותו מנושא השקר לאורך האוטוביוגרפיה. גם אחרי הוידוי לגבי שירותו באס.אס, גראס לא חשף מה הניע את ההחלטה להסתיר את הפרט הביוגרפי מעיני הציבור ונמנע מלתאר את הסיבות ואת החוויה של עיוות סיפורו האישי במשך רובה המכריע של הקריירה שלו.

דג הפוט

ברומן זה ביקש גראס להתמקד במה שטען שההיסטוריונים המערביים נוטים לשים במחקריהם בסוגריים – נשים, תזונה ומין. באמצעות הרומן, המבוסס על אגדת העם אודות דג הזהב ואשת הדייג החמדנית, גראס טען כי ביקר להאיר מיתוסים לאומניים ושוביניסטיים הרווחים בגרמניה. "זהו גם רומן על נשים ומלחמה", אמר עליו גראס לניו יורק טיימס, "ועל אשר נשים עשו כנגד מלחמות. למרבה הצער – בעיקר שתקו". דג הפוט הכל יודע, שיכול להעניק משאלות, מלווה בספרו גבר שחי 11 תקופות חיים לצד 11 נשים שונות ("כולן טבחיות, כולן תאוותניות"), מן העת העתיקה ועד לשנות השבעים, ומנסה לגולל את יחסי הכוחות הנתפסים אצלו כנצחיים, בין גברים לנשים.

גינטר גראס (צילום: Sebastian Willnow, GettyImages IL)
מסופר מוערך לפרובקטור? | צילום: Sebastian Willnow, GettyImages IL
מיומנו של שבלול

בסוף שנות השישים הצטרף גראס למפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה. ספר זה עומד בעיקר סביב ניסיונו של גראס להשיב על השאלה מדוע ביקש להצטרף לפוליטיקה הגרמנית, והתשובה נעשית דרך המציאות והדמיות כאחד. בין סיפורים ממערכת הבחירות של 1969, גראס שוזר סיפורים על גירושם של יהודי דנציג, עיר הולדתו, ועל ד"ר ספק, שבילה את מלחמת העולם השניה במרתף שבו אסף שבלולים, אשר הופכים באיטיותם ונחישותם ובעקבות שהם מותירים, לגיבוריו של הרומן.

הקופסה

"הקופסה: סיפורים מחדר החושך" נע בין הפיקטיבי לאוטוביוגרפי, כשבמרכזו עומדים שמונת ילדיו של גראס (מארבע אימהות שונות, שאינן מוזכרות כמעט), אשר מתבקשים להקליט עבורו את שיחותיהם אודותיו. הספר, שהבטיח לחשוף "הכל אודות גראס" אך חשף בפועל מעט מאוד, התקבל בצורה פושרת למדי, כאשר קולותיהם של הילדים מתערבבים זה בזה עד לבלי היכר. הילדים מסכמים כי אביהם רוצה תמיד "עוד ועוד סיפור" אבל למעשה, כבר אין לו מה לספר. זהו רגע של כנות אצל גראס, שהפך ברבות השנים מסופר מוערך לפרובוקטור, ומאמן לכותב מניפסטים מטרטרים. בכל זאת גראס התעקש להמשיך ולספר סיפורים, גם כשהמבקרים, וככל הנראה אך הוא עצמו, לא היו בטוחים שיש לו על מה.