בשדר שהתקבל לאחרונה מפורט סעיד דוּוח על מעבר שש אוניות הנושאות 9,476 חיילים איטלקים פצועים וחולים, השבים, דרך תעלת סואץ, משדה הקרב באתיופיה. השדר לא ציין אף אחד משמות החיילים ולא את שמות הערים או הכפרים שעזבו כשיצאו לאפריקה. גם לא צוּין שהם נשלחו לאחד ממחנות הריכוז בבתי החולים האיטלקיים המבודדים, לשם נשלחים החולים והפצועים כדי ששיבתם לאיטליה לא תדכא את מורל קרוביהם ששלחו אותם לחזית. המורל האיטלקי קל לדיכוי כפי שקל לרוממו, וכל מי שראה פעם פועל איטלקי מאיים או מנסה להרוג רופא שמטפל בילדו הגוסס והילד מת, יעריך את חוכמתו של מוסוליני שאינו מאפשר לאזרחי מדינתו המאוגדת לראות איך הביצים נשברות במהלך הכנת החביתה הקיסרית שלו.
הביטוי העיקרי שנשמע משפתיים, פיות או גרונות, של איטלקים פצועים היה, "מאמא מיה! הו מאמא מיה!" ומסירות ראויה להערצה זו בשעה של סבל פיזי היתה יכולה להיות הדדית אילו הורשה לאמו של החייל הפצוע או החולה לראותו. צבא יכול לסבול רק כמות מסוימת של מאמא מיה ולהישאר מגובש, ויש לברך את מוסוליני על שהצליח להחזיק את הצבא לצדו.
חייל איטלקי יכול להיות מפוצץ בתעמולה עד כדי כך שיֵצא לקרב כשכל משאלתו היא למות למען הדוּצֶ'ה והוא משוכנע שעדיף לחיות יום אחד כאריה מאשר מאה שנים ככבש. לאחר שנפגע בישבן, בבשר הירך או בשוק, כולן פציעות חסרות כאב, באופן יחסי, הוא מסוגל להביע את הרגשות האציליים ביותר ולומר, "דוצ'ה! אני מצדיע לך, דוצ'ה! אני שמח למות למענך, הו דוצ'ה!"
אבל אם הוא נפגע בבטן, או אם הכדור שובר עצם, או אם במקרה הוא פוגע בעצב, הוא יגיד, "הו מאמא מיה!" והדוצ'ה לא יהיה כלל במחשבתו. מלריה ודיזנטריה מעוררות עוד פחות התלהבות פטריוטית, וצהבת, שכזכור לי מעניקה לגבר תחושה כאילו קיבל בעיטה בקרבת הבלוטות הבין-רקמתיות, אינה יוצרת כמעט התלהבות פטריוטית כלל.
הדוצ'ה יעשה כל מאמץ לצנזר מהעיתונים שלו היבט אחד של המלחמה באפריקה, והוא התפקיד שממלאות בה הציפורים. בכל הטריטוריה האתיופית שנלחמים בה האיטלקים קיימות חמש ציפורים שמתנפלות על המתים והפצועים. העורב השחור-לבן שמתעופף סמוך לקרקע וכנראה סומך על חוש הריח שלו שימצא פצוע או גופה; האַיָה המצויה שאף פעם אינה רחוקה מן הקרקע ויכולה לצוד באמצעות הראייה וגם הריח; הנשר הקטן בעל הפנים האדומות הדומה במראהו לתרנגול הודו, שעף די גבוה וצד באמצעות חוש הראייה; הנשר הענקי בעל המראה המגונה והצוואר העירום, שחג כמעט מחוץ לטווח הראייה ונוחת בשריקה כמו טיל נוצות כאשר נראים גופה או אדם מתמוטט, ומתקרב בניתורים ובצעדי ברווז לנקר בכל דבר, חי או מת, ובלבד שיהא חסר הגנה; והמָראבּוּ הגדול, המכוער, שחג מחוץ לטווח הראייה, גבוה מעל לנשר הגבוה ביותר, וטס מטה כשהוא רואה את הנשרים יורדים. ישנם רק חמישה סוגים עיקריים של הציפורים האלה, אבל חמש מאות מהן יגיעו אל פצוע בודד כשהוא שוכב בשטח.
לא כל כך חשוב מה קורה לאדם אחרי שהוא מת, אבל הציפורים אוכלות-הפגרים באפריקה יתקפו אדם פצוע ששוכב בשטח, באותה מהירות שהן יתקפו אדם מת. ראיתי איך לא הותירו דבר מזברה, פרט לעצמות ולעיגול שחור שומני מכוסה נוצות, עשרים דקות לאחר שהחיה נהרגה, כיוון שעור הבטן היה קרוע ואִפשר להן זאת. באותו לילה הצבועים פיצחו וטרפו את העצמות כך שבבוקר לא היה אפשר לראות איפה היתה הזברה, פרט לכתם שחור שמנוני שנראה על פני המישור. מכיוון שאדם מת הוא קטן יותר ואין לו עור עבה שיגן עליו, הן מחסלות אותו במהירות גדולה בהרבה. באפריקה אין צורך לקבור את המתים מטעמים תברואתיים.
אבל לא את העובדה שחייל מת עלול להגיע לבטנו של נשר צריך הדוצ'ה להסתיר מחייליו, אלא את מה שהנשרים והמראבו עושים לפצועים. הדבר הראשון שיש לומר לחייל איטלקי זה שבמידה שנפגע ואינו יכול להמשיך, עליו לשכב כשפניו אל האדמה. ישנו כיום אדם חי שלא הכיר את הכלל הזה במהלך המלחמה האחרונה במזרח אפריקה הגרמנית. בזמן שהיה מחוסר הכרה התנפלו הנשרים על עיניו והוא התעורר מכאב מְעַוֵור דוקרני, כשערבוביית הנוצות המסריחה מעליו, נוגסת בעיניו. הוא הסתובב על פניו והצליח להציל מחצית מהן. הן ניקרו והזיזו את בגדיו בניסיון להגיע לכליותיו כשנושאי האלונקה הגיעו וסילקו אותן. אם אתם רוצים לראות כמה זמן נדרש להן להגיע לאדם חי, שכבו מתחת לעץ בלי לזוז והתבוננו בהן. תחילה הן חגות כה גבוה, עד שהן נראות כמו כתמים קטנים, ואז הן מגיחות, צונחות במעגלים מתכנסים, אחר כך צוללות מטה בשריקת משק כנפיים לקראתך. אתה מתיישב, ומעגל הציפורים נרתע ופורש כנפיים. אבל מה קורה אם אינך יכול להתיישב?
בינתיים האתיופים אינם נלחמים. הם נסוגו והניחו לאיטלקים להתקדם. מכיוון שאתיופיה היתה מאז ומעולם מדינה בעלת משפחות מנהיגים יריבות יכלו האיטלקים לשחד חלק מהמנהיגים שיש להם שאיפות משלהם או שמסוכסכים עם הנֵגוּס. מכל הדוחות משתמע שאיטליה כבשה את המדינה כביכול ללא שום התנגדות. אבל איטליה צריכה לנצח בקרב כדי להיות בעמדה שמאפשרת לה לנהל משא ומתן עם הכוחות לקבלת אישור להחזיק בטריטוריה הכבושה שלה, ואולי, לקבל חסות על כל אתיופיה. והאתיופים, בזמן שדברים אלה נכתבים, מסרבים בעקביות להילחם.
ברגע שהם יתרגלו למטוסים וילמדו להתפזר ולירות על המטוסים כפי שעשו הברברים בצפון אפריקה, יתבטל אחד היתרונות הגדולים של איטליה. מטוסי הפצצה צריכים ערים כמטרה, מטוסים עם מקלעים זקוקים לריכוז של כוחות. חיילים מפוזרים מסוכנים יותר למטוס מאשר המטוס לחיילים. אם האתיופים יוכלו להחזיק מעמד עד לעונת הגשמים הבאה, הטנקים האיטלקיים והתחבורה הממונעת יהיו חסרי ערך. בספק רב אם איטליה תוכל לגייס די כסף כדי להילחם עד שהגשמים הבאים יסתיימו. זכרו שהאתיופים חיים באתיופיה ואוכלים ארוחה אחת ביום בלבד, ואילו כל איטלקי בשדה הקרב זקוק לארגון תחבורתי ענקי ויקר כדי שיישאר שם ולמזון שהוא רגיל לאכול. אם איטליה תנצח בקרב אחד, היא תנהל משא ומתן לשלום.
הגנרלים של מוסוליני העסיקו בחוכמה חיילים סומלים ודנקילים כראש חץ להתקדמות האיטלקית, וחלק גדול מההתמדה בהתקדמותם נזקף לזכות חוסר אמונם החכם בחילות הרגלים האירופיים באפריקה ולהפנמתם את הלקח שנלמד מהמלחמה הקודמת, שכדי להילחם קרוב כל כך לקו המשווה ולנצח יש להשתמש בחיילים שחורים. אם, לאחר שיתקדמו מספיק, יתלקח קרב גדול, הם ייאלצו להשתמש בחיילים איטלקים מכיוון שאין להם די אסקרים (חיילים אפריקאים) מאומנים ללוחמה בקנה מידה גדול. מדבר זה, ככל הנראה, הם מנסים להימנע והאתיופים מייחלים לו. הם הביסו את האיטלקים פעם אחת והם בטוחים שהם יכולים להביס אותם שוב. איטליה מייחלת לקרב נטול שגיאות שישתתפו בו חיילים שחורים, טנקים, מקלעים, ארטילריה מודרנית ומטוסים. אתיופיה מקווה להכניס את הצבא האיטלקי למלכודת כמו באדואה ב-1896. בינתיים האתיופים נסוגים ומרוויחים זמן והאיטלקים מתקדמים כשהם משתמשים באסקירים שלהם, מגייסים לצדם בעלי ברית רבים שלא ניתן לבטוח בהם ומבזבזים את כל הכסף העומד לרשותם כדי להחזיק את הצבא בחזית.
כפי שאני רואה זאת עכשיו הצעד הבא יהיה שאיטליה תגיע להסכם סודי עם המעצמות, שלפיו לא יפריעו לה ויסירו את הסנקציות בשל סכנה — כפי שתציג זאת — של "בולשביזם" באיטליה, אם תובס. מדינות שמשטרן דמוקרטי מתאחדות לפעמים כדי למנוע דיקטטור מסוים ממימוש תוכנית אימפריאליסטית לכיבוש, לאחר שהמדינות הללו חיזקו את הנכסים האימפריאליסטיים שלהן. אבל אם הדיקטטור יצרח שהבולשביזם יגיע אם יאפשרו לו להיות מובס או לאבד את כל מה שיש לו, הדיקטטור הזה יקבל את אותו היחס שקיבל בעבר כשהיה גיבור העיתונים של רותרמיר באנגליה בשל הסיפור המיתולוגי שמוסוליני הציל את איטליה מלהפוך לאדומה. איטליה נשמרה מלהפוך לאדומה כאשר הפועלים השתלטו על בתי החרושת בטורינו ושום קבוצה רדיקלית לא הסכימה לשתף פעולה עם קבוצה רדיקלית אחרת. היא נשמרה מלהפוך לאדומה במקרה, כשהפועלים השתלטו על תעשיית המתכות — התוצר המלאכותי של המלחמה — בשעה שזו עמדה לפשוט את הרגל. מוסוליני, האופורטוניסט החכם ביותר בהיסטוריה המודרנית, רכב על גל התיעוב שבא בעקבות הכישלון המגוחך של הרדיקלים האיטלקים לשתף פעולה או להשתמש ביתרונם הגדול — תבוסתה של איטליה בקפורטו — באופן אינטליגנטי.
אני זוכר איך בעבר אמהות ואבות היו מוציאים את ראשיהם מבעד לחלון, או מבעד לחזית חנויות היין, הנפחיות או דלתו של סנדלר, כאשר עברו החיילים וצעקו, "אבּאסוֹ לי אוּפיצ'יאלי!" ("בוז לקצינים!") מפני שהם ראו בקצינים אחראים להמשך הלחימה של החיילים כשהם עצמם כבר הבינו שהמלחמה לא תביא להם שום תועלת. ואלה מבין הקצינים שהאמינו שהמלחמה תסתיים רק על ידי המשך הלחימה והשגת ניצחון בסופה, היו מרירים נוכח שנאת הפועלים כלפיהם. קצינים רבים שנאו את המלחמה אז, מכיוון שמאז אי-אפשר לשנוא שום דבר; לא רודנות, לא אי-צדק, לא רצח, לא ברוטליות, לא את השחתת הנשמה האנושית; משום שהמלחמה מורכבת ממהות כל הדברים הללו יחד, והיא מתחזקת על ידי חלקיה השונים עד שהיא נעשית חזקה יותר ממה שכל אחת מהרעות המרכיבות אותה תוכל אי-פעם להיות. האנשים היחידים שאהבו מלחמה במשך תקופה ארוכה היו מפקיעי מחירים, גנרלים, קציני מטה וזונות. כולם נהנו ממנה ביותר ורובם עשו בה את ההון הגדול ביותר שיכלו להרוויח בחיים. ישנם כמובן יוצאי דופן, ישנם והיו גנרלים ששנאו מלחמה וישנן זונות שלא הרוויחו במיוחד במלחמה האחרונה. אבל האנשים המצוינים והנדיבים הללו הם יוצאים מן הכלל.
אנשים רבים באיטליה זוכרים את המלחמה האחרונה כפי שהיתה, לא כפי שלימדו אותם להאמין שהיתה. רבים מבין האנשים האלה הוכו משום שפתחו את הפה, אחדים נהרגו, אחרים נמצאים בכלא באיי ליפּארי ואחדים עזבו את הארץ. צריך ללמוד לחיות למען המעשים הגדולים של היום. כל זמן שדיקטטור שולט בעיתונות שלו יהיו יום-יום מעשים גדולים שכדאי לחיות בשבילם. באמריקה, כשיש תחושה מוקדמת לדיקטטורה, אפשר לראות בעיתונים כמה נפלאים הישגי הממשלה מדי יום וכשמתבוננים לאחור שמים לב איזו תוצאה עלובה היתה לפעילות הממשלה בכל שנה או בתקופה של כמה שנים. שום דיקטטורה אינה יכולה לשרוד באמת אלא באמצעות כוח, וזאת הסיבה לכך ששום דיקטטור, או דיקטטור פוטנציאלי, אינו יכול להרשות לעצמו תקופה של אי-פופולריות שתאלץ אותו מיד להשתמש בכוח כדי להישאר בשלטון. דיקטטור מצליח משתמש באלות ותמיד זוכה לניצחונות עיתונאיים. דיקטטור שאינו מצליח נבהל, יורה ביותר מדי מבני עמו, ונעלם ברגע שצבאו או המשטרה יוצאים נגדו. אם הוא יורה ביותר מדי אנשים, הוא בדרך כלל נורה בעצמו, גם אם משטרו ממשיך לעמוד. אבל לא נעסוק כאן בדיקטטורים אלא בהיבטים אורניתולוגיים מסוימים במלחמת אפריקה.
בניו של מוסוליני נמצאים באוויר, במקום שאין מטוסי אויב שיכולים להפילם. אבל בניהם של העניים בכל רחבי איטליה הם חיילים רגליים, כפי שילדי העניים בכל רחבי העולם הם תמיד חיילים רגליים. ואני, אני מאחל לחיילים הרגליים הצלחה; אבל הלוואי שהיו לומדים מיהו אויבם — ולמה.