המצטיינים: העבודות הטובות ביותר של בוגרי בצלאל

בועז מנשרי

בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, בן 31, בן קיבוץ אפיקים, מתגורר בירושלים.

על העבודה

"סנשו" הינו מכשיר למייקרים. מנשרי בנה מכונה המבוססת על הפנטוגרף הקלאסי. הפנטוגרף עובדת על אותו עיקרון שקיים בשכפול מפתחות. היא מעתיקה חפצים ומשנה אותם בהתאם לאופן שבו מכוונים אותה, ופותחת מגוון אפשרויות צורניות חדשות. מחד היא מהדהדת לנו את המדפסת התלת ממדית שפרצה לעולמנו, מאידך היא שמה את הדגש על התהליך ועל הדרך ופחות על המהירות והתוצאה.

הסנשו שם במרכז את "נושא הכלים" של תהליך היצירה, אותו אמצעי עזר שבונה האיש היוצר. הדבר שנשאר לרוב מאחורי הקלעים, אך מרתק ומעורר השראה, לעתים לא פחות מהתוצר שאותו הוא מסייע לברוא.

העבודה מעלה שאלות רבות: האם רק התוצר הסופי הוא החשוב? האם היעד הוא לעתים רק תירוץ להליכה אליו? הפרויקט נולד מתוך האהבה לתהליך היצירה והדרך שבה עוברים בדרך אל.

השפעה - השראה

האנשים שאני מושפע מהם במידה הרבה ביותר בשנים האחרונות הם המייקרים מה-Youtube שבונים כלים ומכונות בבית ומשתפים הכל ברשת. הם גם מקור ההשראה שלי לפרוייקט הזה, אבל האדם המשפיע על היצירה שלי במידה הרבה ביותר הוא אבא שלי ז"ל, שהיה איש מלאכה, אוטודידקט יוצא דופן והמורה הטוב ביותר שפגשתי.

החלום שלי

שכשיהיו לי ילדים, אוכל לתת להם את אותו חינוך דרך מלאכה ויצירה שאני קיבלתי.

העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים

גיא אלסטר אמר לי פעם, אחרי שכיסחתי בטעות שורה שלמה של צינור השקיה במטע התמרים בו עבדנו: "לפני שאתה מתחיל לנסוע בטרקטור, תביט אחורה ותחשוב מה אתה יכול להרוס..." אני משתדל ליישם את זה בכל דבר שאני עושה בחיים.

איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים

באיזה בית מלאכה, לובש חולצת עבודה כחולה, ועובד על איזה פרויקט מעניין עם אנשים מעניינים.

נימוקי וועדת הפרס:

לרוב מבוססת מסורת העבודה של בעלי מלאכה על מקבץ של כלי עבודה ומיכון מוכר, היוצר פועל באופן ידני ומכני ובשילוב שבין השניים נוצר התוצר.

המכונה המדהימה שיצר ובנה מנשרי היא עצמה פרי של חוכמת קראפט מרשימה, ומכשיר שמעבר לפעולות הכרסום נוגע לתהליך היצירה עצמו אותו הוא משבש, מאתגר ומאיץ בצורה לא מוכרת וחדשנית. בועז מנשרי מציע לנו דרך יצירה של עיצוב המתקיימת בעולם האנלוגי העתיק תוך מהלך שמקורו בתרבות היצירה הדיגיטלית העכשווית.

יותם מנדה-לוי

בוגר המחלקה לצילום, בן 26, גדל ומתגורר בתל-אביב.

על העבודה

מנחה: דור גז

מיצב ובו וידאו המציג דיאלוג שמורכב מהפרוטוקולים של ישיבות הממשלה בעת מלחמת יום הכיפורים.
שחקנית באודישן מציעה פרשנות דרמטית וספקולטיבית לייצוג של גולדה מאיר. האירוע לא מייצר משמעות מובנת, הוא מנטרל את הטראומה, ומבטל כל תוכן. 
התסריט נבנה בהתבסס על  התמלול המקורי של  גולדה, משה דיין ודוד אלעזר בשיחותיהם ברגעים הדרמטיים ביותר של המלחמה. אלמנטים טקסטואליים המזוהים עם מלחמת יום הכיפורים כמו מקומות, מושגים וזהויות, נמחקו מתוך הפרוטוקולים. הטקסט שנותר, ללא כל הוספה, שומר על הרצף הכרונולוגי של הפרוטוקול, ומוצב מחדש אל תוך מרחב ראווה. עכשיו, הטקסט הוא אחר, הוא הועתק למסגרות ספקטקולריות חדשות, השייכות לקונבנציה של האודישן ושל תרבות פופולרית ומפעלי בידור.
שלב זה מערער את ההבנה שלנו את המציאות ומהדהד מהות אלימה מתוך המלחמה, הסיטואציה משקפת בדרכה הפולשנית את יחסי הכוחות בתוך הפרוטוקולים עצמם.

השפעה  - השראה

ההשפעות הן חלק מתהליך העבודה בפרויקטים שונים. בפרויקט הגמר לאורך שלבים שונים של ההצעה, לצד רעיונות מעניינים של מורים במחלקה שהציגו כיוונים מעוררי השראה, חזרתי לא פעם לעבודות שאני מאוד מעריך של: Omer Fast; Mark Leckey; Liz Magic Laser ואחרים.

החלום שלי

ליצור בלי המגבלות של החיים על היצירה.

העצה הכי טובה שקיבלתי

בהקשר לאמנות, העצה הכי טובה שקיבלתי הייתה להיות בתנועה ביחס ליצירה, לא להישאר באותו מקום ולהישען על המוכר בלבד. והנה, שלוש שנים בעיקר צילמתי סטילס, ובשנה הרביעית, פרויקט הגמר שלי הוא הצבת וידאו כי זה התאים לנושאים שהעסיקו אותי.

איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים

אין לי מושג איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים. אני רוצה להיות מופתע.

נימוקי וועדת הפרס:

עבודתו של יותם מנדה-לוי מעלה בצורה מבריקה שאלות הנוגעות לתיווך אינפורמציה, לאופן בו מסופרים היום אירועים שהתרחשו פעם. יותם מפנה מבט ביקורתי ורענן בשפה ובגישה עכשווית, לצילום בכלל ולכוח העיבוד והמניפולציה של חומרי ארכיון היסטוריים, והשפעתם הפוטנציאלית על ארגון הנרטיב ותפיסת המציאות של החיים עכשיו.

לינה שנדרוב

בוגרת המחלקה לארכיטקטורה, בת 28, נולדה באוזבקיסטן ועלתה לארץ בגיל 3, גרה בירושלים.

עמוד הפייסבוק של לינה

השפעה – השראה

אני שואבת השראה מהתקופה הקלאסית והמודרנית, אדריכלים כמו ברמנטה ואלברטי ולואי קאן ומיס. אדריכלים שהוכיחו שהיצירות שלהם עומדות במבחן הזמן.

החלום שלי

להקים משרד עם חבר שלי יונתן ולבנות ארכיטקטורה שמשנה תודעה.

העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים

לתכנן ביד חופשית.

איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים

לא יודעת. אבל איפה שלא אהיה אני מקווה שאמשיך לעסוק בארכיטקטורה ואמשיך לצבור ידע. 

על העבודה:

פרויקט ברובע הארמני : a silver mt zion

מנחים: דניאל מינץ ויובל יסקי.

בירושלים, ברובע הארמני, בפינה הדרום מערבית של חומות העיר העתיקה, ישנו חלל ריק בצידה הפנימי ובית קברות בצידה החיצוני. המתח בין שני העולמות בשני צדי החומה, הריק מצד אחד והצפיפות של העיר העתיקה מצד שני נגע לליבי, ויצר בי תחושה אינטואיטיבית שצריך לקרות שם משהו, שהאתר כבר טעון ושיש רק לחשוף אותו, את הזיכרון שבו.

רציתי להתעסק בארכיטקטורה, שהיא בעיני פעולה מתוך מחשבה על קומפוזיציה ועל חלל, ולא על הרטוריקה שלהם. בעוד שהאדריכלות העכשווית מנסה כל הזמן לחבר ולקשר, בפרויקט, אני מציעה פעולה הפוכה של הפרדה והיפרדות.

המבנה המוצע הוא הוא של שתי קומות, הקומה התחתונה חצובה בסלע, והקומה העליונה בנויה מקורות ועמודים.  כך נשמר המתח שנוצר בין שני העולמות – ומדגיש את הניגודים - עתיד ועבר, זכרון ושכחה, שמיים ותהום, אינדווידואלי וקולקטיבי, אור ואפלה.

ראש המחלקה לארכיטקטורה – אדריכל יובל יסקי – על הבחירה:

מדובר בפרויקט לכאורה מינורי שמשתמש באמצעים אדריכליים מינימליים, כמעט בלתי נראים. רובו חפור וקבור מתחת לפני הקרקע, והוא מייצר נוכחות פואטית באתר שהוא מהמורכבים והקשים שניתן לעלות על הדעת – העיר העתיקה בירושלים. הוא עוסק בסוגיות בעלות משמעות גדולה הן לאדריכלות עצמה והן למרחב הישראלי השסוע. 

בהנחיית הפרויקט היתה שותפה ד"ר יונה וייץ, מהמחלקה להיסטוריה ותיאוריה, אנתרופולוגית שעבודת השדה שלה התמקדה באדריכלות של זיכרון ובאופן ספציפי בקהילה הארמנית בירושלים. החיבור בין הביטוי האדריכלי המפורט לבין הידע התיאורטי והמעשי יצר פרויקט בעל משמעות גדולה בכל האספקטים – הן האדריכליים והן החברתיים, הפוליטיים והקהילתיים.

בר דה לנגה

בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית, ומצטיינת מטע במחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בת 27, גדלה ומתגוררת בתל אביב. 

עבודת הגמר הנוספת של בר דה לנגה

על העבודה:

בשנות ה-70 של המאה ה-20 פרץ לתודעת המערב מעצב האופנה היפני איסיי מיאקי. לאחר עשור הצטרפו יוג'י יאמאמוטו וריי קוואקובו כשהם מבטאים תפיסה חדשה של יצירתיות ומאתגרים את מושגי עולם האופנה העכשווית. המחקר של דה לנגה עוסק בהשפעתם המהפכנית של מעצבי האופנה היפניים על עולם האופנה המערבי.

יצירתו של איסיי מיאקי מבטאת בצורה המובהקת ביותר את הערכים, האסתטיקה והחדשנות של עיצוב האופנה היפני המהפכני, ששינה את ההתיחסות שלנו לבגד וליחסים שלו עם גוף האישה. מעצבים אלו רואים באופנה חגיגה של הגוף ולא רק חגיגה אירוטית. איסיי מיאקי, יוג'י יאמאמוטו ובמיוחד ריי קוואקובו הדגישו את הבגד כמשקף את הכוח והעצמאות של האישה. מעצבים אלו השפיעו גם על תפישת הבגד כמותאם לנשים וגברים גם יחד ועל עיצוב בגדים אנדרוגיניים.

מיאקי ואחרים בעקבותיו הציגו וירטואוזיות בעיצוב טקסטיל, שיטות צביעה, גזרות אוונגרדיות וסגנונות לבוש אשר השפיעו על דורות של מעצבים מערביים ידועים כדוגמת מרטין מרג'יאלה, חוסיין שאלייאן, ג'ון גליאנו ורבים אחרים.

השפעה – השראה

זה משתנה מתקופה לתקופה. בחודשים האחרונים שאבתי השראה מהסופר יואל הופמן, פרויקט הגמר שלי בתקשורת חזותית עסק בספר שלו "מצבי רוח".

החלום שלי

האמת, אין לי מושג.

העצה הכי טובה שקיבלתי

לקחת הכל בפרופורציות. בבצלאל זאת עצה שימושית במיוחד.

איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים

כרגע קשה לי לחשוב 10 ימים קדימה אבל תמיד השאיפה היא להיות במקום מעניין, מעשיר ומאתגר.

ראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה – ד"ר אורי ברטל – על הבחירה:

העבודה של דה לנגה נבחרה כעבודת מחקר מצטיינת כי היא מדגימה כיצד האופנה היפנית אינה רק מייצגת את התרבות אלא גם מפעילה אותנו, מעוררת אותנו ויוצרת דפוסי התנהגות חברתיים חדשים. במילים אחרות, תעשיית האופנה אינה רק מייצרת את הבגדים אלא מייצרת את זהותם של האנשים הלובשים אותה ויש להם את הכוח לבנות שיח חברתי ולהשפיע על אופני התנהגות וחשיבה.

בנוסף מציג מחקרה של דה לנגה את ההשפעה הרבה של הגלובליזציה של אסתטיקה וערכים יפניים והשפעתם על מעצבים במערב ולא זו האמריקאית שאנו מכירים.

העבודה נבחרה כמצטיינת על סמך המחקר המעמיק ויכולת הניתוח שמשלבת בין אסתטי לחברתי.

כרם נאטור

בוגר המחלקה לאמנויות המסך, בן 23, במקור משפרעם, גר בירושלים.

פרטים נוספים על עבודתו של נאטור

על העבודה:

Heat in My Head

מנחה: שרון בלבן/דודו מזח 

עבודת וידאו המציגה 11 סיטואציות בהקרנה אחת, בערוץ אחד, בחלל סטודיו שחור. העבודה מציגה את הבנאליות ואת המורכבות של מערכת היחסים בין האמן לבין אמו האלמנה ואחיו התאום. העבודה מבוססת על שאלות של יחסים בתוך המשפחה, ועוסקת בסוגיות של קירבה, ריחוק וניתוק, עם לא מעט הומור וקריצה.

נאטור בן 23, משפרעם, אחיו התאום לומד עיצוב גרפי. אביו נפטר לפני עשור מסרטן. הדיאלוגים בסיטואציות שמתקיימות בין בני המשפחה, עוסקים גם בדמותו החסרה. 

באחד הקטעים, הוא יושב מול אמו על כיסא ושניהם מדברים למצלמה כאילו מדברים לעצמם, אך למעשה מדברים על יחס לאמנות. באחרת הוא לובש פאה ושר קריוקי לשיר ילדים בערבית. בקטע נוסף הוא מבקש מאמו לשאת אותו בידיה עד שלא תוכל יותר. נאטור מספר כי התהליך המשותף של יצירת הסרטים יצר קירבה חדשה בינו לבין אימו ואחיו. באחת הסיטואציות שואלת האם את כל אחד מילדיה שאלה זהה, ושם הם מופתעים לגלות על השוני ביניהם ובטעמם האישי.

השפעה - השראה

ישות שנקראת אל מוריה.

החלום שלי

אין חלום.

העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים

אין עצה.

איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים

שוכב על הרצפה ליד איזה בר. 

ראש המחלקה לאמנויות המסך – פרופ' דודו מזח – על הבחירה:

כרם העמיד עבודת וידאו ארט מרתקת וישירה המטלטלת את הצופה בין רגעים מחודדים של הומור משובח לבין תחושות של עצב ובדידות באמצעים פשוטים, כמעט תיאטרלים ורעיונות מבריקים ושנונים.

לאורך ארבע שנות לימודיו כרם יצר עבודות וידאו בתשוקה מעוררת הערצה. למרות הקשיים האישיים, החברתיים והתרבותיים-אובייקטיביים, כרם יצר ללא הפסק עבודות וידאו מופלאות וניסח שפה מקורית משלו המתכתבת עם עבודות וידאו קאנוניות של אמנים מרכזיים כמו ביל וויולה, ברוס נאומן ואחרים.

יחד עם כל זאת הקפיד על צילום ישיר המאפשר הצצה לתוך חייו הפרטיים שלו ושל משפחתו בתור ערבי ישראלי המתמודד עם שפה ותרבות זרה.

אני משוכנע בכישרון החצוף של כרם להפוך לשחקן מרכזי בזירה האמנותית הצעירה. ללא צל של ספק התרבות הישראלית תתבשם מעשייתו עוד שנים רבות.

מתן שטאובר

בוגר המחלקה לתקשורת חזותית , בן 26, גדל בצור יגאל וגר בתל אביב.

האתר של שטאובר

על העבודה:

היסטוגרפי

מנחה: רונאל מור 

אתר העבודה של שטאובר - היסטוגרפי

סרטון שמציג את העבודה

שטאובר אפיין, עיצב, מיתג ותיכנת אתר פעיל ברשת המושתת על מאגרי המידע של ויקיפדיה ומציג את ההיסטוריה בתצוגה גרפית וויזואלית, לפי שנים, נושאים, תכיפות, ועוד.

"היסטוגרפי״ הוא ציר זמן אינטראקטיבי המתפרס על פני 14 מיליארד שנות היסטוריה - מן המפץ הגדול ועד 2015. האתר שואב אירועים היסטורים מוויקפדיה ומתעדכן מדי יום באירועים חדשים שתועדו. הממשק מאפשר בחינה של שנים ועשורים בודדים או של אלפי ומליוני שנים. הצופה יכול לבחור לצפות במגוון האירועים הרחב שקרה בתקופה מסויימת או להתמקד באירוע מסוים.

כך לדוגמא ניתן להתבונן במאה השנים האחרונות בחתך של מלחמות או זכויות נשים ולהשוות ביניהם. התצוגה הגרפית מנגישה את המידע תוך שהיא מייצרת חוויה של גילוי ושיטוט ובה בעת מספקת נתונים כמותיים ואיכותיים על המידע באתר.

השפעה – השראה

אני חושב שג'וזף ברוקמן השפיע עליי, במיוחד כשהתחלתי לעצב. ממנו למדתי הרבה מהיסודות.

החלום שלי

הייתי רוצה שיום אחד יהיה לי מוצר כלשהו משלי, כזה שאני לא נפרד ממנו בסוף השלב של העיצוב.

העצה הכי טובה שקיבלתי

אמא שלי תמיד נזפה בי שבאלגן בחדר זה באלגן בראש. היום אני תמיד מסדר את החדר לפני שאני מתחיל לעבוד.

איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים

בתל אביב כנראה, בתקווה עושה פרויקטים מעניינים.

ראש המחלקה לתקשורת חזותית – פרופ' עדי שטרן – על הבחירה:

פרויקט הגמר של מתן שטאובר מציג פתרון מבריק ויוצא דופן לאתגר עיצובי מרתק. כיצד להנגיש מידע היסטורי באופן חזותי? ציר הזמן (time-line) הוא מוסכמה מוכרת ושימושית. עם זאת, כיצד ניתן ליצור ציר זמן המכיל את כל ההיסטוריה?

מתן יצר פרויקט המפגין באופן מושלם את כלל היכולות והמיומנויות הנדרשות במחלקה לתקשורת חזותית: הוא אפיין את הבעיה, הציע פתרונות ממשקיים יוצאים מגדר הרגיל, יצר מערכת נוחה ומזמינה לשימוש, עיצב את המידע באופן מרהיב ומושך, ובסופו של התהליך אף תיכנת את המוצר בעצמו. 

מיכל הרדה

בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בת 36, גדלה ומתגוררת בירושלים.

תיק העבודות של הרדה

על העבודה:

קן

מנחה: ערן ארליך

הקן – פסל רחב ממדים אשר תופס כמעט את כל חלל התצוגה של הרדה. הפסל גדל לתוך חלל החדר מתוך חיפוש אחר ההצבה שלו. 

בתחילה הרדה פיסלה אלמנטים ארוכים מזכוכית אשר נועדו לבניית קן בשזירה, כפי שציפור בונה קן, כאשר ביקשה ליצור לו פודיום על מנת להציגו עלה רעיון העץ. העץ נבנה בבסיסו מקרשי בנין ולאט לאט התווספו שאריות של רהיטים וחפצים ביתיים אשר לוקטו מביתה, מחברים וממכולות של בתים בשיפוצים. העץ גדל, התעצה, העבודה על העץ הייתה דומה לקינון ביתי, אירגון וסדר שצמח תוך כדי הפעולה. ענפי העץ הסתעפו מעלה לקירות החדר, לתקרה, לצינורות המיזוג ונוצרו בתוך העץ סצינות ביתיות, תמונות של חיים, כמו למשל מגבת על כיסא במטבח, כביסה על החבל, צרור של כבלים ליד מיטה, כיור עם מים זורמים.

השפעה – השראה

איתמר המרמן.

החלום שלי

להתפרנס מאמנות.

העצה הכי טובה שקיבלתי

לשים לב לנשימה.

איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים

אינני יודעת.

ראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית – ד"ר ערן ארליך– על הבחירה:

בחרתי בפרויקט של מיכל בגלל הכוח האמנותי שהוא מייצג, התבונה הרבה, תשומת הלב לפרטים, חירות נפשית, תעוזה והתמסרות טוטאלית. 

מוריה אלינסון

בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה, בת 24, במקור משוהם, מתגוררת בירושלים.

עמוד האינסטגרם של אלינסון

על העבודה:

בד בבד (one piece)

מנחה: תמרה יובל ג'ונס

קולקציה של 5 מערכות לבוש - שמלה עשויה אורגנזה, חצאית וחולצה עשויות בד, מכנסיים וחולצה עשויים מבדים, מעיל עשוי לבד ומעיל עשוי עור ומתחתיו שמלה משיפון משי.

הפרויקט נוצר בהשראת תמונות מיקרוסקופיות של אורגניזמים, החוקרות לעומק את המבנים האורגנים בטבע, כשהמשותף לכולם הוא שהם נוצרים מתא אחד שמכפיל את עצמו.

המתמטיקה המושלמת של הטבע והאסתטיקה המרהיבה וההרמונית שהיא יוצרת ריתקו אותי, והיוו את מקור ההשראה לעיצוב הבגדים - בטכניקה, בטקסטורות, בצורות ובצבעים.

פריטי הלבוש  מיוצרים בטכניקת טקסטיל מודולרי, במארג של חתיכות המחוברות זו לזו בצורה חכמה וללא תפרים. כל בגד מורכב בבסיסו מיחידה אחת שפיתחתי, המתחברת אל עצמה, וכך יוצרת טקסטיל חדש באמצעותו אני מעצבת ומפסלת את הבגדים.

פיסת הבד המשוכפלת יוצרת שפה צורנית ייחודית המתכתבת עם המחזוריות המתמטית שמקורה בטבע. הטכניקה של חיבור החתיכות יוצרת עולם קראפט חדש, המשלב בתוכו עבודת יד מחושבת ומוקפדת, המבוססת על שימוש בטכנולוגיות מתקדמות של חיתוך לייזר.

חומרים: לבד (צמר), עור, שיפון משי, קטיפה, אורגנזה, בדים סינתטיים.

טכניקה: חיתוך לייזר, טקסטיל מודולרי בחיבור ידני, פיתוח גזרות, דיגום חופשי, תפירה, צביעה ידנית.

השפעה – השראה

שואבת השראה מהפיתוחים הטקסטילים של אייריס ואן הרפן ומפיתוחי הגזרות של בלנסיאגה.

החלום שלי

להמשיך ליצור אופנה בשילוב קראפט, בקולקציות ready to wear.

העצה הכי טובה שקיבלתי

לא לפחד לטעות, ככה קורים הדברים הכי טובים.

איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים

עם מותג אופנה תחת השם שלי.

ראש המחלקה לצורפות ואופנה – גב' תמרה יובל ג'ונס – על הבחירה:

מוריה היתה לאורך ארבע שנות לימודיה סטודנטית מצטיינת. פרויקט הגמר שלה זכה לשבחים והתפעלות מכל מי שצפה בו. בנוסף, הפרויקט שלה מבטא בצורה הטובה ביותר את מהות ואופי הלימודים במחלקה לצורפות ואופנה - שימוש בטכניקות קראפט מסורתיות עם טכנולוגיות מתקדמות. פרטי הלבוש שמוריה יצרה מורכבים כולם מעבודת יד כמעט סיזיפית של מארג פיסות בד ועור חתוכות בלייזר ומחוברות ללא תפר. מוריה לא יצרה יריעות טקסטיל , היא יצרה את הגזרה של הבגד בתלת מימד מסביב לגוף תוך כדי חיבור החלקיקים לכדי בגד מרשים ומושלם.

אליאס ואכים

בוגר המחלקה לאמנות, בן 24, במקור מתרשיחא, גר בירושלים.

על העבודה:

Sweet

מנחה: אלי פטל

בעבודתו הנוכחית בתערוכת הסיום של המחלקה הוא מציג מעין רטרוספקטיבה לעבודות שיצר במחלקה ובעיר ניו יורק. ציור, פיסול, הדפסה ותיעוד של מיצגים הנוגעים בשאלה המגדרית, בגבולות, במדיום ובגופניות.

לדוגמה - תיעוד שיחה עם משטרת הגבולות של ישראל עת עלה למטוס כגבר וירד כאשה, הפעלת קהל במופע דראג המשחזרת כמו במשחק ילדים את המילה כיבוש-איחתילאל, הדפסות צילומי "סלפי" מהן נחתכו סממנים נשיים מהופעתו, מבחר שמלות מטופלות אותן לבש במשך זמן הלימודים ובעבודותיו, סדרת הדפסים השאובה מאחד המופעים - המעמתת גבריות בעלת סממנים דתיים עם מגדריות מעורפלת, עבודת וידאו בה הוא קורא שיר של מחמוד דרוויש, "תרשום אני ערבי" עם תעודת זהות כחולה הנשמטת מידיו.

ואקים מעלה שאלות מהותיות בין זהות מינית ומגדר לבין השאלה העולה מיחסים בין ישראלים לפלסטינים ובין יהודים לערבים באיזור. הוא שם את הסיטואציה הבימתית - מאחורי הקלעים ועל הבמה - כזירת התנגשות בין האותנטי למדומיין, בין הפיתוי לדחיה ובין הביקורתי לפמיליארי.

השפעה - השראה

אמנית שמאוד השפיעה עלי וגם תומכת בעבודתי היא רנה בשארה.

החלום שלי

לפרוץ כל גבול אפשרי. עם חשיבה יצירתית אין גבולות ואת זה צריך תמיד לזכור. עם זאת בעולם המציאות יש הרבה גבולות ואלה לא רק שאפשר אלא חייבים לפרוץ אותם ולא רק לבנות.

העצה הכי טובה שקיבלתי

הצלחה של אמנית אינה נמדדת בכמה אנשים שומעים עליה, כי אם כמה יצירתה מושכת ומשנה חשיבה של אנשים, יותר מכל דבר אחר.

איפה תהיה בעוד 10 שנים

רואה את עצמי חי ליד גדר ההפרדה כדי לזכור זאת ולדאוג להזכיר זאת לעולם שאני חי באפרטהייד. אם לא תהיה גדר, אז אחיה בבית קטן ביער, רחוק ככל האפשרי מבני אנוש, ופנוי ליצירה אמנותית נטו.

ראש המחלקה לאמנות – מר אלי פטל – על הבחירה:

הבחירה שלי באליאס ואקים כאחת העבודות המשמעותיות בתערוכת סוף השנה של המחלקה לאמנות בבצלאל נסמכת על התואם העולה בין חווית החיים שלו כאזרח לבין מהלכיו כאמן(ית) פרפורמנס ומיצב.

העבודה של אליאס פורעת את הצופה המקומי מאיזור הנוחות שלו ומקדמת דיון פוליטי (כחלק מהמיצגים עצמם) מנקודת מצב אישית ואמנותית.

נאסר חטאב

בוגר מחלקה לצילום, בן 24, מירושלים-בית צפאפ. 

עמוד הפייסבוק של חטאב

על העבודה:

מנחים: ד"ר דור גז ורמי מימון

TRAVELER’S PRAYER

מיצב צילום ווידיאו. נאסר חטאב הצטרף במשך כשנה לחבורת אופנוענים פלסטינים מבית צפאפא שבירושלים, היוצאת מדי סוף שבוע למסע אופנועים ברחבי הארץ ובמשך השבוע עסוקה בטיפול וטיפוח כלי הרכב. נאסר לוקח חלק בפעילות הקבוצה וחווה איתם יחד את מה שהם מתארים כתחושת חופש ושחרור אמיתיים, שבמסגרתה אין גבולות למהירות, והיא דרך אולטימטיבית לפורקן משגרת היומיום.

הפרוייקט מורכב מתצלומי סטילס המציגים את תשוקם הבלתי נילאת של האופנוענים להשקיע את כל זמנם, מרצם וכספם בתחביב שלהם. התיעוד מציג יותר מכל את האחווה המיוחדת שהצליחו ליצור חברי הקבוצה סביב העיסוק באופנועים. בנוסף, העבודה מצביעה כיצד תחביב זה מהווה מרחב להגדרת זהות גברית עכשווית, אל מול זהות גברית מסורתית, כמו גם, על האופן בו משפיעה תרבות הראווה והצריכה על עיצוב תדמיתו של הגבר סביב העיסוק בספורט קיצוני, הכרוך אף בסיכון חיים.

השפעה – השראה

אני שואב השראה מעולם הצילום ברשתות חברתיות ומגזינים של כלי רכב. את העבודה התחלתי מתצלום שראיתי באינסטגרם. 

החלום שלי

אני מקווה שיום אחד אציג תערוכות ברחבי העולם, שינדדו בין מרכזי תרבות ומוזיאונים ויעסקו בנושאים בהם התמקדתי כסטודנט במחלקה לצילום בבצלאל.

העצה הכי טובה שקיבלתי

אמירה שמלווה אותי היא אמירה מסרט המרדף לאושר בכיכובו של וויל סמית: "אם יש לך חלום אתה צריך להגן עליו אל תיתן לאנשים לא מצליחים לתסכל אותך. לכן אם תרצה משהו תשיג אותו". 

איפה תהיה בעוד 10 שנים:

אשמור את התשובה לעצמי.

ראש המחלקה לצילום – ד"ר דור גז – על הבחירה:

עבודותו של נאסר חטאב מתייחסת למיקומה הגיאופוליטי של בצלאל בירושלים. במהלך ארבע שנות לימוד נאסר התמקצע בשדה הצילום והמדיה העכשווית על גווניהם השונים ופיתח חשיבה ביקורתית ויכולת התבוננות אנליטית. מתוך הבנה כי משמעותו של הצילום נקבעת במסגרת התרבות שבה הוא נוצר, הפרויקט שלו עוסק באופן מובהק בזירה החברתית המרובדת בה אנו חיים במזרח התיכון. 

בעת בה שדה הצילום הבינלאומי מגלה רגישות גוברת להקשרים לוקאליים הפוטנציאל ליצור ולחדש בתחום התרבות החזותית טמון בניצול מרבי של יתרונותיו הדינאמיים של המקום והעבודות של נאסר מציעות תנופת עשייה מירושלים. 

בועז דקל

בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, בן 26, במקור מאבן יהודה, גר בירושלים.

אתר הפרויקט של דקל

האתר האישי של דקל

עמוד הפייסבוק של דקל

על העבודה:

ALEPH1 - רמקולים מודפסים בתלת מימד (הוגש לפטנט)

מנחה: דורי רגב

תחום הרמקולים הוא ברובו שמרני ומסורתי, שמתחדש בקצב איטי יחסית. טכנולוגית ההדפסה התלת-ממדית, שהופכת מיום ליום לנגישה ורלוונטית יותר לעולם מוצרי הצריכה, מביאה עמה יכולות חדשות לעולם העיצוב והייצור הן בתחום הצורני והן בתחום החומרי. גיאומטריות וקונפיגורציות של חומרים שלא ניתן לייצר בשיטות המוכרות, הופכות לזמינות.

הודות לגיאומטריה הייחודית (self-intersecting surfaces) ובהתבססות על מדידות וסימולציות אקוסטיות, הרמקולים המודפסים עוצבו כך שיוכלו להפיק צליל פתוח, חד ונקי ללא כל שימוש בחומרי ספיגה אקוסטיים בתוך הקבינות.

הרמקולים עושים שימוש מירבי בגל הקול שיוצא מצידה האחורי של הממברנה על מנת להעצים את המוסיקה, מבלי שזה יתערב ויפריע לגל שיוצא מלפנים. הקבינות - המורכבות ממספר שכבות וריבוי חומרים - מודפסות במכה אחת, ועליהן מורכבים יתר הרכיבים על מנת להשלים את המוצר. 

בשיתוף פעולה עם שתי חברות מובילות בתחומן (חברת הרמקולים הישראלית Morel וחברת ההדפסות התלת ממדיות Stratasys, שרכשה את Objet הישראלית) נרתמו גיאומטריות חדשניות ושילובי חומרים ייחודיים כדי לנסות ולהציע פתרונות עכשוויים לאתגרים הישנים המעסיקים את תעשיית הרמקולים כולה.

השפעה - השראה

זה אולי יישמע נדוש אבל בתהליך העיצוב אני תמיד מדמיין מה יהיו תגובות המרצים מבצלאל. מה דורי (רגב) יגיד על הפיתול הזה? האם (טל) אלישע ישלח אותי לטפל שוב במפגש בין החומרים? זה מספיק פורץ דרך בשביל ערן (לדרמן)? ואיזו מטאפורה זה יצית אצל (חיים) פרנס הפעם?

החלום שלי

לעולם לא להשתעמם ולעזוב את המקום הזה במצב טוב יותר ממה שקיבלתי אותו.

העצה הכי טובה שקיבלתי בחיים

אף אחד לא יודע כלום לגבי שום דבר אף פעם. זה כמובן לא מדויק, אבל זו עצה טובה מאוד.

איפה תמצאו אותי בעוד 10 שנים

בחצי הדרך למקום בו אהיה בעוד 20 שנים.

ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי – מר חיים פרנס – על הבחירה:

הפרויקט נבחר כמצטיין לייצג את המחלקה בשל מקוריותו היקפו והעניין הרב שהוא מייצר בדיון האקדמי המחלקתי, מדובר בפרוייקט הלוכד את רוח הזמן ואת מגמת החשיבות המתגברת של המעצב בהובלת חדשנות ומחקר וניהול תהליכי פיתוח. בעז השכיל לרתום את נסיונו כמוזיקאי ואת השכלתו הרחבה וליזום פרוייקט מדוייק וצלול המסתמן כהתקדמות המצאתית.

• בצלאל