בתחילת חודש ינואר התפרסמו בעיתון 'לה מונד' הצרפתי דבריה של רונית מטלון, מהסופרות החשובות והבולטות בישראל, ופרופסור באוניברסיטת חיפה. "אנחנו חיים היום במשטר אפרטהייד", היא אמרה, "אני מפחדת שנאבד את זהותנו הדמוקרטית, ואני לא היחידה". עם פרסום הראיון הוצתה בישראל שערורייה. מטלון העיזה להגיד את המילה אפרטהייד, המילה שאין לומר, כאילו אמרה המן הרשע בשעת קריאת המגילה וכל יושבי בית הכנסת נענעו ברעשניהם.

הזעזוע הצדקני והאלים, המבקש להשתיק את הקולות, אכן מצליח לגרום לאנשים לפחד לדבר. אך לא כך מטלון. "זה פשוט כל כך מצחיק", היא מספרת על התגובות שבהן נתקלה, "נגיד שאני פוגשת מישהו באוניברסיטה. קודם כל יש על פניו הבעת תדהמה על זה שאני חיה. העיניים נקרעות לרווחה. 'מה שלומך?', הוא שואל בקול חלש, בחשש, 'את בסדר?' זה מטורף".

ואת בסדר?

"אני בסדר גמור. עשיתי פעולה פוליטית מפוכחת, ידעתי מה אני עושה. זה לא היה ראיון על ספר, זה היה ראיון פוליטי לחלוטין, ללא כסות של יחסי ציבור".

הופתעת מהמתקפה עלייך?

"ציפיתי ליותר גרוע. אני חייבת להגיד שעשיתי את הראיון הזה כקריאת תיגר קודם כל כלפי עצמי, כי הבחנתי בשנה האחרונה בפחד שלי לדבר. הפחד שלי הכי הפחיד אותי, ולא רק הפחד שלי, אלא גם הפחד שזיהיתי אצל אנשים שקרובים אליי. השאלה הגדולה היא האם מקום נהיה פחות ופחות שלך מרגע שאתה מפחד. אני לא חושבת שהפחד הוא רק פוביה של השמאל המייבב, זה פחד אמיתי. התראיינתי כדי לחרוץ לשון לפחד שלי, שהבהיל אותי יותר מכל הסכינאים בעולם. הפחד הוא סימן רע, סימן מאוד רע". 

בינתיים חטפת מהלומות כבדות.

"חטפתי זה קצת מוגזם. בואי נגיד שאיש לא החמיץ הזדמנות לנזוף בי, ולהוכיח אותי על פניי. במילים אחרות, נקראתי לחדר המנהל. וזה מצד התקשורת. משהו רע ומדאיג עובר על התקשורת, בעיקר האלקטרונית. יש מראית עין של שאלות, מראית עין של ראיון עיתונאי, אבל הרוח הכללית של השיח נושבת כביכול מלשכת ראש הממשלה, אין בזה הרבה עיתונות. בוודאי לא עיתונות שחוקרת ובודקת ומוודאת עובדות".

למה את מתכוונת?

"כשאני נשאלת, למשל, 'אז איך את מרגישה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?', או 'מה דעתך על הדעה שנתת את הראיון כדי לפרסם את עצמך ולהגביר את המכירות של ספרייך?', אותה 'דעה', כביכול, היא מופרכת לגמרי. מי רוכש ומי מתעניין בספרות ישראלית בצרפת? נראה לי שבעיקר הקהל היהודי. לא רק הוא, כמובן, אבל המיית הלב כלפי ישראל בוודאי שמוליכה להתעניינות שברובה היא סנטימנטלית כלפי ספרות ישראלית. מהבחינה הזו, הדעות שביטאתי הזיקו אולי לתפוצה ולמוניטין של ספריי, ולאו דווקא הועילו.  

"לפעמים יש לי הרגשה שהעיתונות האלקטרונית, וגם חלק מעיתונות הפרינט, היא מין מג'ימיקס ענק שחוסר מקצועיות, רשלנות, פחד מהממונים, רצון להיות פופולרי וצנזורה פוליטית פנימית, מתרוצצים בתוכו ונגרסים למין מחית כזו, שלא ברור אם היא מתקתקה או מרירה. עצוב".

כי אחרת אנחנו בוגדים.

"המונח 'בגידה' מאוד חביב על השלטון וגרורותיו בימים אלה. כשמחפשים בוגדים בלהיטות כזו, זה קודם כל מעיד על תחושת כישלון עצומה. אני יודעת זאת, כי אני מכורה לסרטי פשע ומאפיה: כשהפעולה נכשלת מחפשים את הבוגד, את החפרפרת. לתפישתי, לא העמדות שלי הן הבגידה, אלא בדיוק להיפך. אני תופשת את העמדות האלה כביטוי של שייכות עצומה לרעיון הדמוקרטי, למיטב של המחשבה הביקורתית בתרבות הישראלית וביהדות בכלל. לפי תפישתי, השלטון הוא זה שבוגד במורשת הביקורתית האדירה של היהדות, ולא אני". 

לחיות בחדר חושך

היא נמנעת מכל רשת חברתית - לא פייסבוק, לא טוויטר, לא אינסטגרם. בכלל, היא מתעבת ישיבה מול מסך. "קודם כל, זה מתוך בהלה עמוקה ושורשית מהטכנולוגיה, ושנאה מסוימת כלפיה. עד היום אני לא יודעת להעביר קטעים בתוכנת וורד, ופשוט מוחקת ומקלידה מחדש. אני מאוד אוהבת להקליד שוב ושוב, כי להרגשתי זה מועיל לכתיבה. "אני לא סובלת לשבת מול המחשב שלא בשביל הכתיבה. אני יושבת מולו רק כשאני כותבת או עונה על מיילים. אני כמעט ולא גולשת באינטרנט, אלא אם אני מחפשת משהו ביד 2". 

יש עולם שלם שמתרחש שם ברשתות.

"אני יודעת, הגיעה לאוזניי השמועה. רק שהתרבות הדיגיטלית הזאת די דוחה אותי ולא מתאימה לי, אני אדם פרטי. כשמגיעות אליי שמועות על מה שקורה שם, אני מתחלחלת. לא אכפת לי להיות דינוזאור, אני יודעת שאני דינוזאור ואני גם אומרת דברים של דינוזאורים, אבל האופציה היא או להיות דינוזאור או להיות פתטי, אז אני מעדיפה את הדינוזאור. לפחות הוא קצת מטיל אימה, כמו רכבת שדים בלונה פארק".

הכתבה פורסמה במקור באתר גלובס. 

עוד בגלובס: