ד"ר איתי חרל"פ מודע לכך שהתואר שלו נחשב ליוצא דופן גם במסגרת המחקר האמנותי באקדמיה. "כשאני אומר לאנשים שאני דוקטור לטלוויזיה, הם שואלים: 'לקולנוע?', ואני אומר שוב 'טלוויזיה', והם מנסים שוב: 'תקשורת?'. הרעיון שאפשר להיות ד"ר לטלוויזיה מצחיק אנשים. אם הייתי אומר שאני ד"ר לקולנוע, לספרות או לתיאטרון אף אחד לא היה צוחק. ד"ר לטלוויזיה זה קורע אנשים מצחוק אף שבעיניי כרגע זו האמנות הכי טובה שיש".

את מה שהוא חושב על האמנות הזו, שבה עוסק חרל"פ בן ה-42 במשך שנים כמרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללה האקדמית ספיר, הוא יפרסם בקרוב בספר חדש בשם "הטלוויזיה שאחרי: טראומה וקורבנות בדרמה הישראלית", שעתיד לצאת בסוף השנה בהוצאת רסלינג ובסיוע מימון גולשים. שם הספר מלמד על היחס החדש כלפי הטלוויזיה שמוצא חרל"פ בציבור.

"אנחנו נמצאים בעידן בו אנשים אומרים שאין להם טלוויזיה בבית, ואז מסתבר שהם עסוקים בלהוריד סדרות", אומר חרל"פ. "זה חלק ממה שאני מתכוון אליו ב'הטלוויזיה שאחרי', שהיא מאוד שונה מהטלוויזיה שאנחנו גדלנו עליה, היא פוסט טלוויזיה - שמתייחסת גם לפוסט טראומה וגם לפוסט ציונות. זאת גם הסיבה שמאוד קשה להוציא ספרים אקדמיים על טלוויזיה - יש כל מיני מכרזים ותהליכים מאוד ארוכים. למעשה לא יצא עד היום ספר על התכנים של הטלוויזיה הישראלית. בארה"ב לדוגמה, על כל סדרה מוציאים ספרים עוד לפני שהיא יורדת מהמסך, על כל סדרה יש ספר אקדמי עם מקבץ מאמרים, ובישראל אפילו אין ספר יסוד. בפסטיבל ירושלים הכניסו השנה בפעם הראשונה הקרנות של סדרות טלוויזיה, ולא במקרה".

למה דווקא עכשיו?

"יש לכך הרבה סיבות, אבל מספיק שתשווה בין הסדרות שזוכות כל שנה בפרס האמי לסרטים שזוכים באוסקר ותבין שהסדרות הרבה יותר טובות. לקולנוע העכשווי יש נטייה להתמקד המון בוויזואליה, לעיתים גם על חשבון הנרטיב, והטלוויזיה מצליחה לספר סיפור הרבה יותר מורכב".

איתי חרל"פ (צילום: אריאל אבישר, איתי חרל"פ)
איתי חרל"פ | צילום: אריאל אבישר, איתי חרל"פ

"'זגורי אימפריה' היא לא שיעור בהיסטוריה"

ב"הטלוויזיה שאחרי" טוען חרל"פ שהדרמה הישראלית החדשה מעלה שאלות קשות ביותר לגבי החברה הישראלית, ומספקת להן תשובות קשות לא פחות. במרכז התיאוריה עומדות שלוש סדרות ישראליות מצליחות ומוערכות ששודרו ב-HOT בעשור האחרון: "פרשת השבוע" של רני בלייר וענת אסולין; "נבלות" של דרור סבו; ו"בטיפול" של חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן, שזכתה לעיבוד אמריקאי ב-HBO ושמוצגת כנקודת המפנה של הטלוויזיה הישראלית. "אני מגדיר את 2005, שבה עלו במקביל 'בטיפול' וה-VOD בישראל, כשנה שבה התחילה 'הטלוויזיה שאחרי'. אני מתייחס אליה כפוסט-טלוויזיה לא בגלל שמדובר בעידן של פוסט-ציונות, אלא בעיקר בהתייחסות שלנו לפוסט-טראומה. זה עידן בו נכנסו כל מיני תפיסות על הציונות, בין היתר כאלה שטוענות שאנחנו לא תמיד הקורבנות. למשל בכיבוש - לפעמים אנחנו אלה שגורמים את הטראומה. וזה בין היתר חידוש במה שסדרה כמו 'בטיפול' נוגעת בו".

אתה חוזר הרבה בספר על המונח "פוסט טראומה". אתה חושב שאנחנו עם בפוסט טראומה?

"קח לדוגמה את הסדרה 'פצועים בראש' (דרמת המתח שיצרו גיא עמיר וחנן סביון ל-HOT – ב"ב). מה זה בעצם פצוע בראש? זהו אדם שנמצא בפוסט-טראומה. גם בסדרה 'אופוריה' יש עיסוק בפוסט-טראומה, וגם בסדרה 'נבלות'. המון סדרות עוסקות בחוויה הסובייקטיבית של אנשים שעברו טראומה, וזה חוזר שוב ל'טלוויזיה שאחרי', הטלוויזיה שאחרי הטראומה".

סדרה אחרת שחרל"פ עוסק בה רבות היא "זגורי אימפריה" של מאור זגורי, אף היא של HOT, המגוללת את סיפורה של משפחת זגורי הבאר-שבעית שמנסה להסיר קללה שרובצת על המשפחה מאז מות סב המשפחה. "התרגזו על 'זגורי אימפריה', אמרו 'מה זה? עוד פעם הייצוג המזרחי?'. כשאתה נלחם כל הזמן על ייצוג חיובי, בסוף אתה לא עושה אמנות. אתה עושה מניפסט".

השרה רגב, מתוך הסרטון שצילמה (צילום: צילום מסך)
"מדובר באישה עם תפיסה פשיסטית שלא מבינה מה זה תרבות". מירי רגב | צילום: צילום מסך

הרבה צופים כעסו על זגורי, טענו שהוא מגחיך את דמות המזרחי, ראו בסדרה חזרה אחורה ונפגעו במיוחד מכך שהיא נוצרה על ידי מזרחי.

"'זגורי אימפריה' היא לא שיעור בהיסטוריה, ולכן היא חייבת להיות צועקת ובועטת ומגוחכת. היה לי ויכוח עם חברה על אחד הפרקים בסדרה בו מופיע השיר 'החול יזכור' בהקשר של יום השואה, והיא נורא כעסה כי זה בכלל שיר שמשמיעים ביום הזיכרון לחללי צה"ל. לדעתי, טלוויזיה לא יכולה לדייק. 'זגורי' היא לא תחליף לוועדת ביטון, והיא גם לא הסיבה לוועדה. אני מאמין ששתיהן הן תוצאה של התהליכים שהתרחשו גם למעלה, באקדמיה וגם למטה, אצל העם. הדיבור המזרחי האחר הוא משהו שקיים כרגע בציבור. זה שילוב של אנשים שאין להם מה להפסיד כי לקחו להם את הכל, ושל אנשי אקדמיה, כמוני, שנותנים לזה פתאום מקום. אני כגבר אשכנזי שלא סבל מאפליה, קיבלתי את כל התודעה המזרחית שלי באקדמיה".

אחת הסדרות הבולטות שהביאו למסך ייצוג של משפחה מזרחית היא "בת ים - ניו יורק" שיצרו יוסי מדמוני ודוד אופק. בשונה מ"זגורי אימפריה" הייצוג המזרחי שם הרבה יותר 'נקי' ונמנע מקונפליקטים. מאיפה נובע השינוי הזה לדעתך?

"סדרות כמו 'בת ים - ניו יורק' או 'פלורנטין' לצורך העניין, נוצרו בתקופה ששמה את האינדיבידואליזם, או את צרכי הפרט במרכז, בלי לנסות לערער על הערכים הבסיסיים של הציונות. בכל זאת, הן שודרו בערוץ מסחרי שלא יכול להרשות לעצמו להרגיז. 'זגורי' כבר נוצרה בתקופה אחרת, בתקופה בה לטלוויזיה לא רק מותר להרגיז, אלא כדאי שהיא תרגיז כדי למשוך תשומת לב. 'פלורנטין' לא מתנגחת עם האידיאולוגיה הציונית. היא אומרת, 'גם לי יש מקום כאן כהומו'. 'זגורי' מגיעה בתקופה של המון גישות ביקורתיות, והיא מאוד ביקורתית כלפי הציונות. אם 'בטיפול' עסוקה בביקורת על הגבריות הישראלית, ו'נבלות' ו'פרשת השבוע' מבקרות את הניסיון להסרת האחריות של כולנו מהכיבוש, 'זגורי' מבקרת את השיח העדתי. היא לא אומרת שהמזרחיים יותר טובים או פחות טובים, היא מדברת על מחיקה תרבותית. להגיד 'יש נישואי תערובת וזה כבר לא רלוונטי' זה לא תשובה מספקת אם בבית הספר מלמדים רק תרבות אשכנזית. התשובה היא ללמד ולתקצב את שתי התרבויות".

"חלק מההתקפות על מירי רגב הן גזעניות"

לכל השיח העדתי הזה אי אפשר שלא להכניס את שרת התרבות מירי רגב, שנושאת את דגל המאבק. "מצד אחד היא מהללת את התרבות המזרחית", אומר חרל"פ, "כשמהצד שני היא מבקשת מהפלסטינים לא לבכות את האבל שלהם. היא מוחקת את התרבות הערבית, היא לא מבינה שהאלימות שהיא מפעילה כלפי האמנות הפלסטינית זו אלימות שהפעילו כלפי המזרחים, וזה פשוט עצוב מאוד".

אבל גם בציבור הרחב יש הפרדה ברורה בין מזרחים לערבים, ואפשר לראות את זה גם בטלוויזיה – למשל, בסצנה ב"אהבה זה כואב" שבה דנה מודן לא מבינה למה ההורים של אסי כהן נעלבים כשהיא קוראת להם 'ערבים' בגלל שהם הגיעו ממדינות ערב.

"מה שהמזרחים למדו מהפלסטינים זה תחרות של קורבנות - ככל שאתה קרבן יותר גדול ככה מגיע לך יותר - ולכן לדעתי כעת מדגישים את העניין של השואה המזרחית. מה שבאמת חשוב לי זה שכל השיח האליטיסטי והאקדמי הזה נכנס לתרבות הפופולרית, וזה מה שמרתק".

חלק מהדברים שאתה כותב עליהם הם אותם הדברים שמירי רגב מלינה עליהם. אולי יש כאן באמת אפליה וההתקפות כלפיה לא הוגנות?

"מירי רגב זה נושא מאוד מורכב. אני חושב שחלק מההתקפות עליה הן התקפות גזעניות. אם פעם שר תרבות היה אומר שהוא לא מכיר את ארז ביטון או לא מכיר סרט ערבי מפורסם, אף אחד לא היה מתקיף אותו. הביקורת על כך שהיא לא תרבותית זו ביקורת שאני לא מקבל. יחד עם זאת, מדובר באישה עם תפיסה נורא פשיסטית שלא מבינה מה זה תרבות. זה בסדר לא להכיר את צ'כוב וזה בסדר לא להכיר את טרנטינו, אני אפילו מבין מצב בו מישהו לא מכיר משהו והוא מתחמק מזה. גם אותי כמרצה לקולנוע לפעמים מתקילים בסרט שהייתי חייב לראות ולא ראיתי, ולוקח לי כמה שניות להודות. אך המצב שבו היא לא מבינה שתרבות אמורה לבקר, שתרבות אמורה לא להיות מגויסת למען המדינה, וכל מכתבי הנאמנות שלה - אלה הדברים המקוממים. מה שקורה הוא שההתקפות הלא לגיטימיות כלפיה בעצם רק מחזקות אותה".

אין תמונה
התשובה לקיפוח העדתי היא ללמד את שתי התרבויות. מאור זגורי

אתה מסכים עם הטענה שהיא משתמשת בפילוג התרבותי לטובתה?

"אני חושב שמירי רגב מנצלת את האליטיזם האשכנזי הקיים בשביל להפיץ את הפשיזם שלה. יש הרבה גידי אורשרים. גם כשכתבתי על 'זגורי' באתר 'העוקץ' אנשים רק ראו את המילה 'מזרחי' וכתבו שאני לא מבין בטלוויזיה ושאני כותב באופן אמוציונלי. אנשים בכלל לא קראו את מה שכתבתי - עיקר הדברים בכלל לא היה המזרחיות. אגב, אחד הכותבים שביקר אותי היה גידי אורשר. אנשים לא בקיאים בהיסטוריה, הם לא יודעים שג'אז נחשב לאורך שנים לז'אנר מוזיקלי נחות כי הוא היה מזוהה שנים רבות עם השחורים, אום כולתום לא נחשבה והיום פתאום כל יאפי שומע אותה. אנשים באופן אובייקטיבי מאמינים שיש אמנות רעה ואמנות טובה, והם לא קולטים שזה עניין של טעם ושל גיאוגרפיה ושל הגמוניה".

כשהכל פוליטי, אתה מרגיש שכחוקר וכמרצה אתה יכול להתבטא בחופשיות בלי שמישהו יגיד שאתה גבר לבן אז מה אתה מבין?

"השיעורים שלי, וגם הספר, מאוד פוליטיים. בכל פעם שאני כותב על צופים/ות זה בלשון נקבה, זו החלטה שקיבלתי. יש לי קורס אותו אני מתחיל בציטוט שאומר שסטודנטים מפחדים להביע דעה בשיעורים. אני לא יכול ללמד טלוויזיה, ובעיקר טלוויזיה ישראלית, באופן שהוא לא פוליטי. התפקיד של הסטודנטים הוא להתנגד, צריך לדעת להתנגד. לעתים רחוקות קורה לי שסטודנט יוצא בכעס מהשיעור. בכל שנה אני מקבל תלונות בסקרי הוראה שאני מדבר יותר מדי על הומואים, פמיניזם ושמאלנים. מצד שני, אני מקבל הרבה תגובות על כך שהקורסים שלי הם לא רק על טלוויזיה, אלא על החיים. זה משהו שאני מאוד אוהב בתרבות פופולרית. אני חושב שסדרה כמו 'זגורי' עושה הרבה יותר מכל סרט אמנותי של גודאר".

אתה יכול לזהות תהליכים חברתיים מתוך מה שמשודר כרגע בטלוויזיה שלנו?

"אני לא כל כך מתעסק בסיבה ותוצאה, אני חושב שהטלוויזיה היא התוצאה של התהליכים, אין פה ביצה ותרנגולת. צריך להבין שמי שמייצר טלוויזיה זאת אליטה מסוימת. בוא נהיה כנים - גם מאור זגורי הוא סוג של אליטה מזרחית, והעמדות שהוא משקף בסדרה שלו הם לא תמיד המובן מאליו. זה לא 'סברי מרנן'. הוא מציג עמדות מאוד מסוימות. לא סתם מזרחיים התעצבנו על הסצנה שבה בבר לא עומד ביום השואה - רוב המזרחיים שתדבר איתם חושבים שיום השואה הוא יום של כל הציבור הישראלי. אני סוטה לרגע מהדרמה והולך לריאליטי - יש סצנה מטורפת בסדרה 'בוס בהסוואה' של עובדת ממוצא הודית שהחלום שלה הוא לנסוע לפולין ולבקר במחנות ההשמדה, וזה גם הפרס שהיא מקבלת בסופו של דבר מהבוס. רוב המזרחיים אימצו את הנרטיב האשכנזי שבו כולנו ניצולי שואה".

גם ד"ר לטלוויזיה רואה ריאליטי

חרל"פ הוא לא רק חוקר טלוויזיה, אלא גם צרכן מושבע שלה. "אני כמעט לא רואה טלוויזיה במה שנקרא צפייה ליניארית", הוא מספר. "גם כשהייתי צופה בריאליטי, הייתי מקליט מראש ומעביר פרסומות. אני לא אדם שבוהה בטלוויזיה, אני לא מעביר ערוצים בטלוויזיה, אני לא מכיר את זה. אני מתעב את זה שיושבים בסלון והטלוויזיה פתוחה, כי כשהטלוויזיה פתוחה אני עליה, אין עם מי לדבר. היום הטלוויזיה שלי היא כמעט כמו הספרים שאני קורא".

הצופה הצעיר הממוצע היום – בעיקר בארה"ב, אבל גם בישראל - כבר לא רואה טלוויזיה שבנויה לפי לוח שידורים. הוא מוריד את הסדרות שהוא רוצה ורואה אותן כשנוח לו. יש כמובן גם חברות כמו נטפליקס, הולו, סינמקס ועוד שמשחררות עונות שלמות של סדרות בבת אחת. אתה חושב שזה שינה את הדרך בה יוצרים כותבים היום טלוויזיה?

"הטלוויזיה השתנתה מאוד מאז ה-VOD והממיר המקליט וההורדות. היוצרים של 'משחקי הכס' יכולים לסבך אותך מכאן ועד להודעה חדשה כי הם יודעים שאפשר ללכת לאתר של 'משחקי הכס', לבדוק איזה בית עומד מול איזה בית, ולראות שוב את הפרק. דייויד סיימון, היוצר של 'טרמה', אמר שהוא לא צריך לעשות פרק הקדמה על ג'אז בניו אורלינס - מי שרוצה, שייכנס לגוגל ויקרא. מהבחינה הזאת היוצרים היום יודעים שהקהל שלהם הרבה יותר מתוחכם, הרבה יותר אקטיבי. אחרי כל פרק של 'משחקי הכס' אנשים נכנסים לפורומים ומנחשים מה יקרה. בעונה האחרונה של  'שרלוק' הכניסו לתסריט טוקבקים שצופים כתבו על העונות הקודמות. הטלוויזיה הישראלית עוד לא לגמרי שם. אין אתרים עשירים על סדרות טלוויזיה כמו שיש בארה"ב. היה קצת עם 'חטופים', שלה היה את אחד האתרים היותר מושקעים".

אתה חושב שאנחנו בדרך לשם?

"אנחנו אף פעם לא נהיה שם מבחינה תקציבית, כי השוק מאוד קטן. יש לנו מזל גדול שמוכרים סדרות ישראליות לחו"ל. הטלוויזיה הישראלית בינתיים הולכת ומשתפרת מבחינת הדרמה - גם איכותית, גם כמותית. סדרות כמו 'בתולות', 'פאודה', 'שטיסל', 'התסריטאי'. 'כפולים' הייתה לטעמי סדרת מתח מצוינת. אלה דברים שלא היו כאן קודם".

אתה מדבר על דרמות. ד"ר לטלוויזיה רואה רק סוגה עילית, או שיש לך גם גילטי פלז'ר?

"באותה מידה שאני יכול לבחור לקרוא ספר זבל, אני יכול לבחור לראות גם תכנית פחות 'איכותית'. בעונה הראשונה של 'היפה והחנון' התמוגגתי מכל פרק, עד שזה הפך להיות 'הפרחה והחנון' ואיבד את החן. אז כן - כמו שאני יכול לקרוא ספר של רם אורן (למרות שאני בוחר שלא), אני יכול לראות 'היפה והחנון'".

אתה מסכים עם הטענה שעושים כאן יותר מידי ריאליטי?

"הבעיה שלי היא לא עם הריאליטי עצמו, אלא עם הכמות. אם היו תכניות ריאליטי פעמיים בשבוע זה היה סבבה. לא תשמע אותי אומר שריאליטי ואופרות סבון זה נורא. אני חושב שאי אפשר להבין את 'משחקי הכס' בלי לראות אופרות סבון וריאליטי. כל הדרמות האיכותיות, כמו 'הסופרנוס', נשענות בעצם על אופרות סבון, על 'שושלת' ועל 'דאלאס'".

אין תמונה
"אי אפשר להבין את 'משחקי הכס' בלי לראות אופרות סבון וריאלטי"

מה מעצבן אותך בשיח סביב טלוויזיה?

"אחד הדברים שאני הכי מתעב הוא שכשיש סדרת טלוויזיה טובה אומרים שהיא טובה כמו הסרט או כמו הספר. אני פשוט מתעב את זה! סדרת טלוויזיה טובה לא כי היא קולנועית - היא טובה כי היא טלוויזיונית. אפילו 'פארגו', שנורא מזכירה ויזואלית את הסרט עליו היא נשענת, טובה כי היא בונה סיפור כמו שטלוויזיה בונה סיפור. יש דברים שקולנוע לא יכול לעשות. הקולנוע לא יכול לפתח דמויות כמו הטלוויזיה".

הסדרה שנשכחה

חרל"פ פירסם במהלך השנים מאמרים רבים בכתבי עת בארץ ובעולם, וספרו "TV Drama in Israel: Identities in post television culture" עומד להתפרסם בקרוב בהוצאת Bloomsbury. את "הטלוויזיה שאחרי" הוא מוציא בעזרת אתר מימון ההמונים "מימונה", שם כבר גייס למעלה מ-12 אלף שקלים. "ההוצאות לא מממנות את כל עלות הספר ויש סכום שהסופר נדרש להביא מכיסו", מסביר חרל"פ. "אבל האמת היא שאת פרויקט הגיוס החלטתי להקים לא רק מתוך צורך כלכלי - הייתי יכול להדק קצת יותר את החגורה ולממן את מה שנותר בעצמי - אלא גם מתוך צורך לחשוף את העבודה שלי באופן רחב יותר, הן לחברים קרובים ורחוקים, הן לקולגות, והן לחובבי טלוויזיה שלא יודעים שאפשר גם לכתוב עליה ברצינות ומתוך אהבה אמיתית. כמי שחוקר תרבות פופולרית אני רואה ערך גדול בחשיפה. לא ערך עליון, ולא ערך שמאלץ אותי לוותר על עקרונות אחרים כמו אמת פנימית, אבל בהחלט ערך שמניע את עבודת המחקר וההוראה שלי".

איתי חרל"פ  (צילום: יעל צור, איתי חרל"פ)
"מחקר הטלוויזיה בישראל עדיין לא מפותח מספיק". איתי חרל"פ | צילום: יעל צור, איתי חרל"פ

יש לך יומרה שהספר שלך יצליח לשנות משהו בדרך בה אנחנו מסתכלים על דרמה ישראלית?

"לצערי הרב, מחקר הטלוויזיה בישראל עדיין לא מפותח מספיק, בעיקר המחקר הטקסטואלי – זה שמנתח את התכניות לא כרעות או טובות, אלא כיצירות אמנות בעלות בחירות אסתטיות. בזמן שעל הקולנוע הישראלי יצאו כבר לא מעט ספרי מחקר, הטלוויזיה הישראלית נותרה תחום ללא מסורת מחקרית רצינית. ובהתחשב בכך שמדובר באחת מהאמנויות החשובות של השנים האחרונות, ואולי החשובה שבהן, זה מצב שמאוד מעציב אותי כחוקר טלוויזיה. אחת המטרות שלי בספר היא להפוך את היצירה הטלוויזיונית הישראלית בכלל, ואת שלוש הדרמות שאני מנתח בפרט, לחלק בלתי נפרד מקורפוס יצירות האמנות בישראל, כפי שהקולנוע הישראלי נתפס כיום.

"מתוך שלוש הסדרות שאני מנתח, הסדרה שהייתי רוצה להחיות מחדש, לפחות בשיח הישראלי, היא הסדרה 'פרשת השבוע'. נראה שבזמן ש'בטיפול' ו'נבלות' הן סדרות שרבים בישראל מכירים, גם אם לא ראו, 'פרשת השבוע' נשכחה לחלוטין. וזאת אחת הסדרות הטובות והמורכבות ביותר שנעשו כאן, סדרה שזכתה בפרס הדרמה הטובה ביותר, ובזמנו נבחרה ע"י מבקרי הטלוויזיה לאחת הדרמות הטובות ביותר. אם הספר יצליח להחזיר את הסדרה למקום הראוי לה - ויותר מזה, אם HOT תחזיר את הסדרה ל-VOD - מבחינתי עשיתי את שלי".