עונת התרבות הירושלמית חוזרת זו הפעם השישית, הפעם במתכונת שונה בהחלט - חלק אחד שהכרנו, פסטיבל מקודשת, נמתח הפעם על פני שלושה שבועות, והופך כך את העונה לפסטיבל אחד, מרוכז ומהודק, שאוצר את המציאות ואת העיר לעבודות אמנות ומנסה להאיר את היופי והטוב הנובעים ממנה.
לא מעט דברים נדחסים אל תוך שלושת השבועות הללו, הנה הם:
שבע הצעות להמסת גבולות: מסעות דוקו-תיאטרליים מרחיבי תודעה בעקבות האנשים שממסים גבולות בירושלים. בין 4 ל-23 בספטמבר, בכל פעם בשנה אחרת, יצא מסע אינטימי בעיר, ברגל, במיניבוס או ברכבת הקלה, ובו תכירו אנשים יוצאי דופן, שפועלים כדי להשפיע על המציאות ולנתץ מוסכמות.
אמן: הוא בית תפילה משותף לכל המאמינים, בית ארעי שבו ייפגשו (11-4 בספטמבר) בני שלוש הדתות המרכזיות בירושלים, אנשי אמונה ומובילי קהילות, לתפילות משותפות ולשיחות מרחיבות דעת ולב.
מוזיקה מקודשת: אירועי המוזיקה חוצי הגבולות (23-17 בספטמבר) ייערכו במגדל דוד, ימקא וגן מיטשל. הפעם יקחו חלק, בין השאר, רביד כחלני וסונה ג'ובארטה, זהר פרסקו, סלדה ופום-בם, הקוואלי-פלמנקו, יסמין לוי, נביא האתיו-ג'אז מולאטואסטטקה, כהן הקצב האפריקאי באבא מאל מסנגל ולהקת מיסטי אין רוטס הבריטית.
מעגל שירה משותפת: בגן מיטשל (17 בספטמבר), בהובלת יוצרים כמיקי גבריאלוב, אביהו מדינה, שי בן צור, לובנאה סלאמה, יעל דקלבאום, רחלה ואחרים.
מציון תצא חורשה: שיירת עצים תנוע אל כיכר ציון (23-4 בספטמבר) ותיצור חלל דינמי ופתוח בלב הכיכר שבה תוזמנו להצטרף לריקוד, שיחה, שירה וגם משחק.
עירהור: שש שעות של ניסויים במציאות אחרת (ה' 15.9) במכון ון ליר, שבו יתאספו שלל אנשי רוח מקומיים ובינלואמיים וינסו לפרק את המציאות ולהרכיב אותה מחדש.
על החיים ועל המוות: מופע רדיו בימתי בכנסייה הסקוטית (15-5 בספטמבר).
וידויים: ערב בימקא (18-11 בספטמבר) שהוא בין תיאטרון לטקס שבמרכזו הקראה משותפת של ארכיון וידויים גדול, לא מעט אלכוהול וגם מזון.
הדים: חוויית סאונד לילית במורד הוואדי ב-8 בספטמבר ביער ירושלים.
"הייתי בטוח שאני ליברל"
לרגל הקדושה הממשמשת תפסנו את המנהל האמנותי של עונת התרבות, איתי מאוטנר, 43, לשיחה.
אי אפשר שלא לשים לב שעונת התרבות השנה הרבה יותר רצינית, פחות קלילה ו"מגניבה". אני מבינה שזה מכוון אבל אתה לא חושש שזה פחות קומוניקטיבי? שפחות אנשים יגיעו?
"לא בטוח שאני חותם במאה אחוז על הנחת היסוד שלך בשאלה. מאחר שלאורך כל השנים שפעלנו תמיד היינו מחויבים לירושלים, תמיד יכולת לפגוש יצירות יותר 'רציניות' וכאלה שיותר 'מגניבות'. בעונה הקודמת, לדוגמה, עסקנו בכובד ראש ובאומץ לא מבוטל בהר הבית, אני חושב שהיינו גוף התרבות היחיד עד אז שנגע באבן הרותחת הזו, בכפר הפלסטיני הנטוש ליפתא, ונכנסנו לביקור בבית חרדי, לצד לילה סוער במוזיאון ישראל והופעות של מוזיקאים בחו"ל. השנה אנחנו עדיין שומרים על אותה תרכובת ייחודית, עם נטייה לפעול בצורה רחבה יותר במרחב הציבורי ולגעת ביותר קהלים. אני לא חושב שהעונה הזו פחות מגניבה, אם עוד מותר להשתמש במילה הזו, להפך. אני פשוט חושב שהמגניבות שלה השנה נובעת מזה שהיא מתעסקת בדברים מורכבים וחשובים ועושה את זה בעזרת אמנות עדכנית ו – בעיני – משובחת".
האם אתה לא מרגיש שאתם מטיפים למשוכנעים גם ככה? לאנשים פתוחים ומקבלים ונאורים?
"בואי נתעכב רגע על ההגדרה שלך – 'אנשים פתוחים ומקבלים ונאורים'. אני עברתי תהליך מדהים עם עצמי בשנתיים האחרונות. לאורך כל חיי הייתי בטוח שאני מאלה, שאני אפמ"נ (אנשים פתוחים, מקבלים, נאורים). חשבתי שקיבלתי את החינוך הכי ליברלי שאפשר. שהמילים הללו חקוקות על לוח לבי ואני מניף את דגל השוויון ונאורות בגאווה. אבל - וכאן מגיע אבל גדול - גיליתי שהליברליות והפתיחות והנאורות שלי תמיד היו מופנות לאן שקל לי, לאן שנוח. שגם לי, הליברל, תמיד היו סקטורים שלמים שצבעתי בצבע אחיד. שאותם, כסקטור, מעולם לא קיבלתי. ההפך הוא הנכון - ראיתי בהם את האשמים לכל הבעיות שלי ושל המדינה שלנו. ההתעוררות הזו היא חלק מסדרת החינוך שירושלים יכולה להעביר אותך, אם רק תסכים. התעוררות שהבהירה לי שהליברליות שלי הייתה רק בעירבון מוגבל. שהייתי ליברל חד צדדי ולמעשה קבוצות שלמות שבאתי אליהן בטענות, חרדים, דתיים, מתנחלים וכו', זכו לקבל ממני, תודעתית והתנהגותית, יחס מזלזל ואדנותי למרות שמעולם לא פגשתי אותם פיזית. הכרתי רק את הייצוג שלהם, את הקליפה החיצונית.
"היום, אחרי די הרבה מפגשים ונוכחות במקומות שחשבתי שמעולם לא אהיה בהם, אני מקווה שאני יודע להפריד את האדם מהכסות שלו. אני עדיין יכול לנהל ויכוח אידיאולוגי גדול עם מתנחל, כמו שהוא יכול להתווכח ויכוח גדול עם הייצוג החיצוני שלי כחילוני, אבל לא בזה תמה השיחה. לא בזה נגמר הדיאלוג. אולי, בעצם, משם הוא רק מתחיל".
האם עונת התרבות נחשבת להצלחה עד כה?
"כן, העונה שלנו נחשבת הצלחה במדדים שלה. המטרה שלשמה היא הוקמה והמטרה שלשמה היא עדיין פועלת היא להציע זווית נוספת להתבוננות על העיר. על קשייה ומכאוביה, כמו גם על יופייה ונשגבותה. הכתבה הזו, שמצטרפת לעוד מאות רבות, עשרות האלפים שפוקדים אותנו לאורך השנים והעובדה שאנחנו כבר קיימים לא מעט זמן וממשיכים להתקיים הם חלק מההוכחות שהעונה נחשבת כסיפור הצלחה. הכוחות סביבנו בעיר, שגם הם עושים עבודה נפלאה, יוצרים סיפור מורכב ומעניין על העיר המרתקת ביותר בעולם".
איך אתם מתכוונים להביא את הקהל שבאמת צריך להכיר את מה שאתם רוצים להראות? את הקהל השונא, המקוטב? למה שאדם שחי היום בירושלים ופוחד להידקר בעיר העתיקה יבוא לראות את זה?
"הפעילות שלנו היא רק חלק מתוך מכלול. לא חייבים פיזית להיות בה בשביל להבין את המסר שאנחנו מנסים להעביר. בין השאר, ואנחנו גאים בזה, ההשקעה שאנחנו עושים בשיווק ובפרסום היא הרבה יותר גדולה מאשר אם רק היינו רוצים למכור כרטיסים. אנחנו כאן בשביל לספר סיפור. להציע דרך נוספת להתבונן על המציאות. האמצעי הראשי שלנו הן היצירות שאנחנו יוצרים, מנוע העזר שלנו הוא הפרסום והדהוד השיח שאנחנו מנסים ליצור. לאורך כל שנות הפעילות שלנו ביקרו כאן למעלה מ-150 עיתונאים מחו"ל שבאו לדבר לא על עונת התרבות אלא על ירושלים. על הייחוד שלה, על דברים שלא עולים בקנה אחד בעולם עם התפיסה הגלובלית והחד ערכית של מה היא ירושלים.
"ולגבי הפחד מדקירה בעיר העתיקה, אז ברור שיש פחד ויש מתח ויש סכנה, רק שלצד כל אלה תמיד תמיד תמיד יש גם מציאות אחרת. מציאות שפורחת בירושלים ומהווה קונטרה ענקית לאלימות, לגזענות ולשנאה. מציאות שמבקשת לחבר ולמצוא את הטוב המשותף ולא לטפטף מחלוקות והפרדות כל הזמן. אנחנו כאן, בין השאר, בשביל להדהד את הקולות הללו. קולות שלצערי לא מגיעים לכותרות הראשיות של העיתונות ולא למבזקי החדשות באינטרנט. קולות מרגשים, אמיצים, פורצי דרך, שירושלים היא היא המעבדה בשבילם. את יודעת מה? קולות שאם לא היו בוקעים מכאן, גם בעוצמות נמוכות, מבחינתי לפחות היה אפשר לסגור את הבאסטה".
למה בוטלו "נקודת מגע" ועוד אירועים שחזרו על עצמם עד כה כחלק מעונת התרבות? היה נדמה שהלילה במכון ון ליר ינסה להחליף אותה.
"'נקודת מגע', כמו גם 'פסטיבל בבית', כמו 'מתחת להר', 'החזית' ועוד פסטיבלים שיצרנו, לא נוכחים השנה בעונה. זו הייתה החלטה שהגיעה מתוך הבנה עמוקה שהשנה אנחנו צריכים לפעול אחרת, צריכים לזוז קדימה, צריכים להיות קשובים לקולות המתחדשים שמסביב, למצב התרבות בעיר, לכותרות העיתונות המדממות, לאנרגיה ברחוב הירושלמי.
"הבנו שהתפקיד שלנו העמיק ושעלינו לפעול בגזרות אחרות. בין השאר בגלל זה נוצר הפרויקט 'מציון תצא חורשה' בכיכר ציון, שהוא אחד הניסיונות היותר חדשניים שלנו, ושל קבוצת מוסללה כמובן ועוד עשרות רבים בעיר, ליצור מציאות אחרת בכיכר השסועה. זו הפעם הראשונה שאנחנו לא באים עם תוכנית אמנותית סגורה ומוכנה היטב, אלא יוצרים את החורשה על הגלגלים בכיכר ומשאירים לחוכמת ההמון להחליט איזה תכנים יהיו בה ומה יקרה בתוך החורשה. זו החלטה מודעת של כולנו. היה לנו הרבה יותר קל לבנות במה קטנה בתוך החורשה, לסגור ליין אפ מוזיקלי (ועוד) שיפנה אל רבים, אבל החלטנו, כולנו, אחרת: לבנות את החורשה ולהמתין בצד ולראות מה יקרה. אנחנו די סמוכים ובטוחים שהכוחות היצירתיים והחברתיים בעיר כבר יהפכו את החורשה הזו לגן עדן פורח.
"ולגבי 'עירהור' במכון ון ליר - הוא לא מחליף את 'נקודת מגע', ובכלל שום דבר אינו מחליף את מה שהיה. 'עירהור' הוא חלק גדול וחשוב מהרעיון שניצב מאחורי 'מקודשת' - הוא מפגש על של מוחות ויוצרים פורצי דרך שפשוט חושבים אחרת. אנשים שלא מוכנים לקבל את המציאות כמו שהיא. אנשים שפועלים בשלל צורות ודרכים כדי ליצור מציאות אחרת ולשנות את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על המציאות באופן אוטומטי. אנשים שמערערים על הנחות היסוד הכי בסיסיות של הקיום שלנו כאן. זו למעשה ועידת הפסגה של האנשים הללו, של רעיונות אחרים, של שבירת הפרדיגמות, של יציאה מאזור הנוחות והוא קורה במעוז האינטלקטואליות המקומית. אנחנו מאושרים מהערב הזה ומצפים לו מאוד".
אתה מרגיש שינוי בעיר? יותר פחד? שנאה? פילוג?
"ירושלים תמיד נמצאת בשינוי. זה אחד הדברים הכי יפים בה. מצד אחד כן, מרגישים - לא תמיד, אבל בחלק מהימים - צבעים שחורים וקשים יותר. זו מציאות שאינה ייחודית לירושלים והיא פושה ברוב חלקי הארץ וברוב הרשתות החברתיות. השיח נהיה אלים, קיצוני ומפולג יותר. עם זאת, באותו זמן בדיוק, מתקיימת גם מציאות נוספת, מקבילה לחלוטין. מציאות שבה נוצרות קואליציות שבעבר לא האמנו שיכולות להתקיים. קואליציות שמדלגות מעל ההגדרות הבנאליות של ערבי יהודי, חרדי חילוני, גבר אישה ומנסות להיפגש במשותף - בעובדה הכי בסיסית שכולנו, קודם כל, בני אדם. כלומר הרבה לפני שאני גבר, אשכנזי, חילוני, אבא וכו', אני בן אדם, ובתור בן אדם יש לי אחריות לשאר בני האדם בעולם. אנחנו נולדים עם ההבנה הזו, ולאורך החיים שלנו למדים הפרדות. תיוגים ומחנות. אבל האמת היא שאין באמת מחנות. שאין אני נגד מישהו אחר והוא נגדי, אלא יש כאן מערכת שחייבת חייבת חייבת להבין שהיא מערכת אחת. שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד בתוך המערכת הזו ולחימה היא לא יותר מאשר ירי בתוך הנגמ"ש. אנחנו בעצם יורים בעצמנו. ולכן לצד השיח המתלהם, יש כל הזמן שיח אחר. בירושלים השיח הזה מתקדם מאוד ובהרבה מאוד פעמים הוא לא רק שיח - הוא המציאות עצמה. אני ממליץ לכולנו לבוא ולראות את המציאות הזו בעיניים וללמוד ממנה".
האם משרד התרבות תומך בפסטיבל? היית מצפה שיתמוך? מה דעתך על המדיניות של מירי רגב להתערב בתכנים של תרבות ואמנות?
"משרד התרבות לא תומך בנו. אני חייב להגיד שבאופן אישי הרבה יותר נוח לי עם זה. ממסד תמיד יפעל כמו ממסד ואילו הארגונים החברתיים הקטנים, האמנים העצמאיים, היוצרים החדשניים תמיד יהיו כמה צעדים קדימה. בין השאר זה חלק מהתפקיד שלהם ושלנו.
"את מירי רגב מעולם לא פגשתי ואני מכיר אותה בעיקר מהייצוג התקשורתי שלה ומסדרת פעולות שהיא עושה. אני תומך לחלוטין ברענון ההגמוניה התרבותית המקומית ואני חושב שהיא עושה צעד אמיץ בזה. אני מתנגד לחלוטין להתערבות בתכנים ובעיקר אני מתנגד בכל רמ"ח איבריי לשיח מפלג ומפריד. שיח, שממשיך שיח בעייתי שהיה עוד לפניה, שתולה את האשמה באחר. הפעם אלה השמאלנים והאשכנזים על הכוונת, בעבר היו אלה אחרים. כל שיח שמפלג הוא רע. כל שיח שמטיל את האשמה על צד אחד הוא רע. שיח שמכבד את ההבדלים בינינו, שמוקיר את הייחוד של כל סקטור אבל שמבין שכולנו יחד בסירה הזו הוא שיח חשוב ומקדם. בשיח כזה, בין שהוא בא מימין או משמאל, מגבר או מאישה, מחילוני או מחרדי - אני תומך.
"ואגב, החלום הגדול ביותר שלי הוא שאיילה הבת שלי בת הארבע וחצי, תגדל למציאות שלא מבדילה בין מזרחי לאשכנזי ובין חילוני לדתי ובין יהודי לערבי. כחברה אנחנו עוד רחוקים משם, אבל אם נביט, בזכוכית מגדלת, על הצעדים החיובים שכן עשינו לעומת טעויות העבר, אני חושב שיש סיבה לאופטימיות".
אתה יודע מה דעתו של ניר ברקת על הפסטיבל?
"עם ראש העיר יצא לי לדבר פעמיים-שלוש לאורך שבע וחצי השנים האחרונות. אני חושב שהוא בעד, אבל את מוזמנת לשאול אותו".
איך עובדים על הפסטיבל במהלך השנה?
"חלק גדול מהעבודה על העונה הוא בלמידה של העיר עצמה. אנחנו וצוותים שלנו נמצאים המון ברחוב, בשטח, במקומות שבהם העיר מתקיימת, ומנסים להסתכל על הכל במבט אמנותי. מנסים לחלץ משם דברים שיכולים להיות התחלה של תהליך יצירתי. יש לנו אפילו מישהי מתוך המערכת שחלק מהגדרת התפקיד שלה הוא 'גשושית' - ללכת ולהכיר מקרוב מה שקורה.
"חוץ מזה אנחנו נפגשים המון עם יוצרים מכל מיני תחומים. מקשיבים. לומדים. מעירים. מדברים ויחד מנסים ליצור שלד רעיוני שיחזיק את כל כבודת היצירות שנעלה בעונה עצמה. מאחר שרוב הדברים שאנחנו מציגים בעונה הם הפקות מקור, אז המון זמן מההכנה לעונה מתקיים בסטודיות, בחדרי חזרות, בחללי תנועה מתוך ניסיון למצוא שפה אמנותית ייחודית. אין ספק שהיה לנו קל יותר פשוט להביא דברים מעולים מחו"ל ולהציגם בעיר, אבל זו לא המטרה שלנו - המטרה שלנו היא לספר את הסיפור הייחודי של העיר, ולכן רוב התכנים שתראי אצלנו נובעים מכאן. מהעיר. מירושלים".
אם היית יכול ללכת רק לאירוע אחד מכל הפסטיבל – לאיזה היית הולך?
"לא פייר. לא עונה! ובכל זאת המלצה גורפת - כנסו לאתר, שוטטו קצת, תראו מה מההיצע הרב נוגע בכם ופשוט תבואו - אנחנו מבטיחים לכם חוויה מיוחדת וחד פעמית".