בסוף השבוע שעבר ישבתי עם חבר על בירה. הוא, פרנואיד פוליטי גדול גם בעיני עצמו, ניסה לשכנע אותי שישראל נמצאת על הדרך המהירה לנתק סופית את קשריה עם המערב ולהפוך לפודל הקטן והנרצע של רוסיה. מילים גדולות כמו "אוליגרכים", "דיקטטורה" ו"וסילי איבנוב" נזרקו לאוויר. מה שהוא לא ידע זה שהוא מתפרץ לדלת פתוחה. לא כי אני מאמין בתיאוריה שהציג, אלא כי ערב קודם לכן רצו הגורל והעורך ושלחו אותי להיכל התרבות בתל אביב כדי לצפות במופע עם הפוטנציאל המשעשע משהו (כך לפחות קיוויתי) של "מקהלת הצבא האדום". מה שלא ידעתי אז זה שהחוויה הזו - שעתיים וחצי בסך הכל - תגרום לחזון האימים שיחלוק עמי חברי המוטרד בלילה שאחרי להישמע באוזניי כצלצול פעמונים. או יותר נכון, כפריטות בללייקה.

אל תתנו לשם המשפחה הארוך שלי להטעות אתכם. אני לא רוסי. זאת אומרת, אני גם לא בדיוק תימני (אף שלאחרונה גיליתי זווית עיראקית שנויה במחלוקת שגרמה לי לנסות להיפתח יותר לחריף), אבל השם הוא שארית מאבות אבותיי שהיו בכלל פולנים, ואילו הוריי הינם ילידי הארץ, כך שלא מדובר במפגש עם סביבה שאני מכיר. את זה אי אפשר להגיד על שאר המבקרים באירוע. בפרפראזה על משפט מסוים של ראש ממשלה מסוים במערכת בחירות מסוימת, ניתן לומר כי מגזר מסוים נהר בהמוניו להיכל התרבות, וכי עובר אורח אקראי עלול היה להתבלבל לרגע ולחשוב שלא בכיכר הבימה מדובר, כי אם בזאת האדומה (לפחות עד שהיה מסתובב ורואה את חבורת הטראנסים השכונתית מרימה בבית קפה "לנדוור" הסמוך).

מקהלת הצבא האדום בהופעה, נובמבר 2015 (צילום: אלירן אביטל)
ארה"ב אאוט, רוסיה אין | צילום: אלירן אביטל

בשבחי החינוך הדיקטטורי

אני מודה שלפני הכניסה לאולם התכוננתי בעיקר לצחוק על מופע הפולקלור חסר המודעות בו אני עומד לצפות. אלא שהבידור הגיע יותר מוקדם משציפיתי: עוד לפני שהנגנים עלו, דן כנר בכבודו ובעצמו עלה על הבמה כדי להנחות את הערב. דיבורו מלא הפאתוס של האיש וה-ר' המתגלגלת, בשילוב הטקסט המספר על סיבוב ההופעות של המקהלה בסימן 70 שנה לניצחון על הנאצים, כאילו העתיקו את היושבים באולם אל תוך שידור ארכיוני של ערוץ 1 שאתה נופל אליו ב-2 בלילה, ערני מכדי לישון ועייף מכדי לקום אל השלט.

משם זה רק השתפר. כשכנר הציג את התזמורת והמקהלה, אשר עלו אל הבמה לרקע מחיאות הכפיים של הקהל, המקום נראה יותר כמו סצנה מפרודיה לא מוצלחת במיוחד על סרטי המלחמה הקרה. חיככתי ידי בהנאה כאילו אני עומד לצפות בסרטון חדש של מיכל צפיר; הכל היה מוכן לחוויה המגוחכת לה ציפיתי כשהסכמתי ללכת, כזו שוודאי תספק לי מספיק חומרים לסטטוס מבודח בפייסבוק ועוד 2-3 דאחקות באינסטגרם. אולם בעוד אני חושב על הפילטר הנכון, הקהל השתתק, התזמורת החלה לנגן, המקהלה פתחת את פיה – ואני חטפתי סטירה מצלצלת שתשנה לעד את האופן בו אני מסתכל על כרוב כבוש.

אבל לפני הסטירה, הנה כמה קטעים שהעתקתי מוויקיפדיה ומהקומוניקט ושיניתי קצת כדי שזה לא ייראה בדיוק אותו דבר: "מקהלת הצבא האדום", או "מקהלת אלכסנדרוב" (על שם המנהל המוזיקלי הראשון של הלהקה) הוקמה ב-1928, מה שהופך אותה בחישוב מהיר לבת 87 שנים. בעבר שימשה כמקהלת צבא ברית המועצות, אבל מאז עברו הרבה מים בים השחור (זה לא היה בקומוניקט) וכיום היא מתפקדת כלהקה מסחרית לכל דבר. זה הביקור החמישי שלה בישראל, הפעם במסגרת סיבוב הופעות העולמי של 2015, ובגלגולה הנוכחי היא מורכבת מ-100 חברים: סולנים, מקהלה, תזמורת ולהקת מחול (שבניגוד לשלוש הקבוצות הראשונות, כוללת בתוכה גם נשים).

ובכן, בחזרה לסטירה. אנסח זאת כך: לנגן, לשיר ולרקוד הינן פעולות אנושיות; מה שהלך על הבמה – לא. זה התחיל, כאמור, בנגני התזמורת, שהמילה "וירטואוזים" תהיה קטנה עליהם; המשיך במקהלה, שעוצמתה הקולקטיבית מעוררת דחף בלתי מוסבר להרים רובה ולהסתער על גרמני; התקדם לרקדנים, שיכולותיהן הטכניות כנראה שמורות רק לצאצאים של משטר דיקטטורי; והגיע לשיא עם הסולנים – סוללה מתחלפת של גברים בחליפות צבא מרשימות, שקולותיהם היו המסמר האחרון בארון הציניות שלי.

מקהלת הצבא האדום בהופעה, נובמבר 2015 (צילום: יאיר ניקוליבסקי)
איפה קטיושקה? | צילום: יאיר ניקוליבסקי

מיטב להיטי המפלגה הקומוניסטית

וזה לא שלא היה על מה לצחוק. אלוהים – סליחה, יוזף סטאלין – יודע שהיה, אם רק הייתי רוצה: ריקודים שמשלבים מלחמות סייף מוגזמות, ג'סטות אובר דרמטיות של מפיקי הקולות למיניהם, ומעל הכל – קטעי ארכיון סובייטים ממלחמת העולם השנייה שהוקרנו בשחור לבן על שני מסכים גדולי יריעה וגרמו לי להרגיש גאווה במשהו שלא היה לי שום קשר אליו. אבל החיזיון הזה, שכאילו הועתק והודבק היישר מסנט פטרסבורג של שנות ה-50, ביטל את כל היכולות הביקורתיות שחשבתי שפיתחתי לאורך השנים. אם רוצים ללכת קצת רחוק יותר, אפשר לומר שהוא אף הסביר לי הרבה יותר טוב מכל שיעורי ההיסטוריה בתיכון את כוחו המפתה של משטר טוטליטארי על עוצמתו המשכרת. בכל זאת, בסך הכל שרו "קלינקה" מולי – ואני כבר ראיתי איך אני יוצא מהאולם בריצה, מדלג מעל קרליבך/רוטשילד, מתגייס, נשלח לחזית הקפואה ומת עם חיוך בהגנה על אמא רוסיה.

ולא הייתי היחיד. פניהם של כל היושבים מצדדיי, מאחוריי ומלפניי קרנו מאושר. רובם הפכו את האירוע בחלקים מסוימים לשירה בציבור של ממש. אי אפשר להאשים אותם; המקהלה ביצעה את מיטב הלהיטים, וגרמה אפילו לאבי לרקוע ברגליו ולשאול אותי בהתנשאות הורית קלה לפני כל שיר: "את זה אתה מכיר?". כן אבא, אני מכיר, ועכשיו אפילו אוהב.

מקהלת הצבא האדום בהופעה, נובמבר 2015 (צילום: אלירן אביטל)
זזים כמו טרוצקי | צילום: אלירן אביטל

ובכל זאת, כמה שאלות הציקו לי בזמן הצפייה. למשל, האם יש ממש בטענות המפגינים שעמדו בחוץ בדבר מעורבותו של אחד הסולנים במאפיה הרוסית, או כמה מהגברים על הבמה נאלצים להסתיר את נטייתם המינית שאינה חוקית במולדתם. ובעיקר: האם החיוך של מקהלת הצבא האדום רק נראה מזויף ועצוב, או שהוא באמת כזה?

כל השאלות האלה נעלמו כשהמקהלה הפתיעה פתאום עם ביצוע בעברית ל"ירושלים של זהב". הפאתוס של המופע התאחד בהרמוניה לאומית עם הפאתוס של העם היהודי, והמוזיקה השכיחה את כל העניינים חסרי החשיבות האלה. בכל זאת, מה זה קצת דיכוי אזרחים לעומת כל ההוד והפאר של הבמה? אני כבר מוכן להפוך לפודל של פוטין.