מאנגלית: שירלי אגוזי

"להתראות, יקירי".

"להתראות, אהובתי".

אליכס מרטין ניצבה שעונה מעל השער הכפרי הקטן והביטה בדמותו המתרחקת של בעלה שהלך לאורך הדרך בכיוון הכפר.

עד מהרה הוא פנה מעבר לעיקול ונעלם מן העין, אך אליכס נשארה באותה התנוחה, מחליקה בהיסח הדעת תלתל שיער בצבע חום עמוק שהתבדר על פניה, עיניה נשואות למרחקים וחולמניות.

אליכס מרטין לא הייתה יפהפייה, וליתר דיוק, אפילו לא יפה. ואולם פניה, פני אישה שימי צעירותה הראשונים מאחוריה, הוארו והתרככו כל כך, עד שחבריה מימים עברו, מימי העבודה במשרד, היו מתקשים לזהותה. מיס אליכס קינג הייתה אישה צעירה רזה ועניינית, יעילה, קצרת-רוח מעט בגינוניה, וניכר שהיא בעלת-כישורים ומעשית.

אליכס סיימה את לימודיה בבית-ספר נוקשה. במשך חמש-עשרה שנה, מגיל שמונה-עשרה ועד שמלאו לה שלושים ושלוש, פרנסה את עצמה (ובמשך שבע שנים גם אֵם חולה) בעבודתה ככתבנית קצרנות. מאבק הקיום הוא שהקשיח את התווים הרכים של פני הנערה שלה.

הייתה אמנם פרשת אהבים – סוג של פרשה – דיק וינדיפורד, פקיד במשרד שבו עבדה. אליכס, שבתוך לבה הייתה גם הייתה אישה, ידעה תמיד, לכאורה בלי לדעת, שהיא יקרה לו. כלפי חוץ הם היו חברים ותו לא. מתוך משכורתו הדלה נאלץ דיק לממן את לימודיו של אח צעיר. לעת עתה, הוא לא יכול היה לחשוב על נישואים.

ואז, לפתע פתאום, באה לבחורה גאולה מחיי העמל של היומיום, באופן הבלתי צפוי ביותר. דודנית רחוקה מתה והותירה את כספה לאליכס – כמה אלפי לירות שטרלינג, שדי היה בהם להכניס מאתיים ליש"ט לשנה. לדידה של אליכס פירוש הדבר היה חירות, חיים, עצמאות. עתה לא יאלצו עוד היא ודיק לחכות.

עם זאת, כשראתה את העתיד לנגד עיניה הכירה אליכס בוודאות חלקית בלבד בזה שביום מן הימים תהיה אשתו של דיק. הם היו יקרים זה לזה, כך הייתה מנסחת זאת, אבל שניהם היו אנשים הגיוניים. יש זמן בשפע, אין צורך להיחפז בדבר. כך חלפו להן השנים.

ואולם דיק הגיב באופן בלתי-צפוי. הוא מימיו לא דיבר ישירות על אהבתו לאליכס, ועתה נראה עוד פחות מעוניין לעשות זאת מאי פעם. הוא התחמק ממנה, ונעשה קודר ועגמומי. אליכס הבינה במהירות את האמת. היא הפכה לאישה בעלת-אמצעים. עדינות וגאווה ניצבו בדרכו של דיק להציע לה נישואים. הדבר לא פגם בחיבתה אליו והיא אפילו שקלה בינה לבינה ליזום בעצמה את הצעד הראשון, ואז ניחת עליה הבלתי צפוי בשנית.

היא פגשה את ג'רלד מרטין בביתה של חברה. הוא התאהב בה עד טירוף ובתוך שבוע הם היו מאורסים. אליכס, שמאז ומעולם החשיבה את עצמה ל"מי שאיננה מן המתאהבות", נסחפה עד מעל לראש.

בבלי דעת מצאה את הדרך לעורר את אהובה לשעבר. דיק וינדיפורד בא אליה מגמגם מרוב חימה וזעם.

"האיש הוא זר גמור מבחינתך! את לא יודעת עליו דבר וחצי דבר!"

"אני יודעת שאני אוהבת אותו."

"איך את יכולה לדעת דבר כזה – בתוך שבוע?"

"לא לכולם דרושות אחת עשרה שנה להבין שהם מאוהבים במישהי!" קראה אליכס בזעם.

פניו החווירו.

"את יקרה לי מהיום שהכרתי אותך. חשבתי שגם אני יקר לך".

אליכס דיברה ביושר.

"גם אני חשבתי כך", התוודתה, "אבל זה היה מפני שלא ידעתי מהי אהבה".

אז התפרץ דיק שוב. תחינות, הפצרות, אפילו איומים. איומים כלפי הגבר שתפס את מקומו. אליכס השתאתה לראות את הר הגעש ששכן מתחת לחיצוניות המדודה של האיש שחשבה שהיא מכירה טוב כל כך.

מחשבותיה נדדו לשיחה ההיא עכשיו, בבוקר שטוף השמש הזה, כשנשענה מעל שער הבקתה. היא הייתה נשואה זה חודש, והיא הייתה מאושרת כמו באידיליה. עם זאת, בהעדרו הרגעי של הבעל שהיה כל עולמה, צביטה של חרדה פלשה לתוך אושרה המושלם, והסיבה לחרדה זו הייתה דיק וינדיפורד.

שלוש פעמים מאז נישאה חלמה את אותו החלום. הסביבה הייתה שונה, אבל העובדות העיקריות היו תמיד זהות. היא ראתה את בעלה מוטל מת ואת דיק וינדיפורד ניצב מעליו, והיא ידעה בבהירות ובוודאות גמורה כי ידו היא שהנחיתה את המכה הגורלית.

ואולם, נורא ככל שהיה הדבר, היה דבר נורא מזה – כלומר, נורא עם היקיצה, משום שבתוך החלום הוא נדמה טבעי לגמרי ובלתי נמנע. היא, אליכס מרטין, שמחה על שבעלה מת – היא הושיטה ידיים אסירות תודה אל הרוצח, לפעמים הודתה לו. החלום הסתיים תמיד באותו אופן עצמו, כשהיא אחוזה בזרועותיו של דיק וינדיפורד.

 

היא לא גילתה לבעלה את דבר החלום הזה, אבל בחשאי הוא הטריד את מנוחתה יותר ממה שרצתה להודות. האם הייתה זו אזהרה – אזהרה מפני דיק וינדיפורד?

אליכס ניעורה ממחשבותיה בעקבות צלצול חד של הטלפון מתוך הבית. היא נכנסה לבקתה והרימה את השפופרת. לפתע התנודדה, ושלחה יד אחת להיתמך בקיר.

"מי אמרת מדבר?"

"אליכס, מה קרה לקול שלך? לא הייתי מזהה אותו. זה דיק".

"אה!", אמרה אליכס. "אה! איפה אתה...?"

"ב'פונדק הסיירים' – זה השם, לא? או שאולי את אפילו לא יודעת על קיומו של הפאב המקומי בכפר שלך? אני בחופשה, קצת דיג. יש לך התנגדות שאבקר אצלכם, שני אנשים טובים שכמותכם, הערב, אחרי הארוחה?"

"לא", אמרה אליכס בחריפות. "אסור לך לבוא".

הייתה שתיקה, וקולו של דיק, בשינוי קל שבקלים, דיבר שוב.

"אני מבקש את סליחתך", אמר ברשמיות. "ברור שלא אפריע לך..."

אליכס קטעה אותו בחופזה. מובן שהתנהגותה תיראה בעיניו חריגה. היא אכן הייתה חריגה. עצביה היו בוודאי מרוטים כליל.

"רק התכוונתי שאנחנו... עסוקים הערב", הסבירה בנסותה לשוות לקולה נימה טבעית ככל האפשר. "תרצה... תרצה לבוא לארוחה מחר בערב?"

אבל דיק השגיח ככל הנראה בהעדר החיבה שבקולה.

"רוב תודות", אמר, באותו קול רשמי. "אבל אני עשוי להמשיך בדרכי בכל רגע. תלוי אם אחד מחבריי יבוא או לא. שלום, אליכס". הוא השתהה, ואז הוסיף במהירות, בנימה שונה: "כל טוב לך, יקירתי".

אליכס הניחה את השפופרת על כנה בתחושת הקלה.

"אסור לו לבוא לכאן", שבה ואמרה לעצמה. "אסור לו לבוא לכאן. אוי! איזו טיפשה אני! להכניס את עצמי בכוח הדמיון למצב שכזה. ובכל זאת, אני שמחה שהוא לא בא".

היא חטפה מגבעת קש כפרית מן השולחן ויצאה שוב לגינה, משתהה כדי להתבונן בשם שהיה חרוט על המרפסת הקדמית: "בקתת פילומלה".

"זה לא שם מוגזם?" אמרה פעם לג'רלד לפני שנישאו. הוא צחק.

"קוקנית קטנה שכמותך", הוא אמר בחיבה. " אני סבור שמימייך לא שמעת את שירת הזמיר. אני שמח שלא שמעת. זמירים צריכים לשורר רק לאוהבים. נשמע אותם יחד בליל קיץ ליד ביתנו שלנו".

וכשנזכרה כיצד אמנם שמעו אותם - אליכס, שעמדה במבואת ביתה, הסמיקה באושר.

ג'רלד הוא שמצא את בקתת פילומלה. הוא בא אל אליכס מתפקע מהרגשות. הוא מצא את המקום בשבילם, בהא הידיעה... ייחודי ... אבן יקרה ... הזדמנות של פעם בחיים. וכשאליכס ראתה אותה, גם היא נשבתה בקסמה. אמת, המיקום היה מבודד למדי – הם היו מרוחקים יותר משלושה קילומטרים מהכפר הקרוב ביותר – אבל הבקתה עצמה הייתה מקסימה כל כך, בחזות "העולם הישן" שלה, ובנוחות חדרי האמבט המצוינים שלה, מערכת המים החמים, החשמל והטלפון, שהיא הלכה שבי אחריה בו ברגע. ואז קרתה תקלה. הבעלים, שהבקתה הייתה לגחמה שלו, סירב להשכירה. הוא היה מוכן אך ורק למכור אותה.

לג'רלד מרטין, אף על פי שהיה בעל הכנסה טובה, אסור היה לגעת בהון שלו. הוא היה מסוגל לגייס אלף ליש"ט לכל היותר. הבעלים ביקש שלושת אלפים. אך אליכס, שהייתה נחושה להשיג אותה, נחלצה לעזרה. כספה שלה ניתן למימוש בנקל, מאחר שהיה מושקע באגרות חוב. היא יכלה לתרום מחצית ממנו לטובת רכישת הבית. הם בחרו אפוא בבקתת פילומלה. אמנם משרתים לא התלהבו מהבידוד והריחוק – כרגע לא היו להם משרתים כלל – ואולם אליכס, שהייתה רעבה לחיי בית, נהנתה הנאה מלאה מבישול ארוחות קטנות וטעימות ומהטיפול בבית.

בגינה, שהייתה מלאה פרחים מרהיבים, טיפל איש זקן מהכפר שבא פעמיים בשבוע.

כשפנתה מאחורי פינת הבית הופתעה אליכס לראות את אותו הגנן הזקן טורח מעל ערוגות הפרחים. היא הופתעה מפני שימי העבודה שלו היו ימי שני ושישי, והיום היה יום רביעי.

"ג'ורג', מה אתה עושה כאן?" שאלה כשפסעה לקראתו.

הזקן הזדקף בצחקוק ונגע בתיתורתו של כובע ישן.

"חשבתי לעצמי שתהיי מופתעת, גברת. אבל זה הולך ככה. יש חגיגה אצל בעל האחוזה ביום שישי, ואמרתי לעצמי, אמרתי, שלא האדון ולא הגברת הטובה שלו לא יכעסו אם אני יבוא פעם אחת ביום רביעי במקום יום שישי".

"זה בסדר גמור", אמרה אליכס. "אני מקווה שתיהנה בחגיגה".

"זה מה שאני יעשה", אמר ג'ורג' בפשטות. "זה טוב למלא ת'בטן ולדעת שלא אתה משלם בעד זה. בעל האחוזה תמיד מכין ארוחה כמו שצריך בשביל האיכרים שלו. ואז חשבתי גם, גברת, שאם כבר, אז אראה אותך לפני שאת נוסעת כדי לדעת מה את רוצה לשתול בערוגות הארוכות. את בטח לא יודעת מתי את חוזרת, גברת?"

"אבל אני לא נוסעת".

ג'ורג' תלה בה את מבטו.

"אבל את לא נוסעת ללונדון מחר?"

"לא. מה הכניס לך את הרעיון הזה לראש?"

ג'ורג' משך בראשו מעל לכתפו.

"פגשתי את האדון בכפר אתמול. הוא אמר שאתם נוסעים ללונדון מחר, ושלא בטוח מתי אתם חוזרים".

"שטויות", אמרה אליכס בצחוק, "בטח לא הבנת אותו נכון".

בכל זאת, היא תהתה מהו הדבר שיכול היה ג'רלד לומר,  שהביא את הזקן לידי טעות מוזרה שכזאת. לנסוע ללונדון? היא לא רצתה לנסוע ללונדון יותר לעולם.

"אני שונאת את לונדון", היא אמרה במפתיע ובנוקשות.

"אה", אמר ג'ורג' בנינוחות. "בטח טעיתי, איכשוּ, אבל הוא אמר את זה די ברור, ככה אני חושב. אני שמח שאתם נשארים פה. אני לא מחזיק מהנסיעות האלה כל הזמן, ואני לא מחזיק מלונ'ון בכלל. אני אף פ'ם לא היה לי צורך לנסוע לשם. יותר מדי מכוניות – זאת הבעיה היום. ברגע שאנשים יש להם מכונית, הם לא מצליחים להישאר באותו מקום. מיסטר איימס – שהיה לו ת'בית הזה – בנאדם נחמד ורגוע הוא היה עד שהוא קנה את הדבר הזה. בקושי חודש הייתה לו ת'מכונית, והוא פירסם את הבית למכירה. והוא הוציא עליו הרבה כסף, עם ברזים בכל החדרים, ומנורות חשמל וכל זה. 'אתה לא תראה את הכסף שלך בחזרה בחיים', אמרתי לו. 'לא כל אחד יהיה לו את האופנה הזאת כמו שלך, להתרחץ בכל חדר בבית, כמו שאומרים. 'אבל ג'ורג', הוא אומר לי, 'אני אקבל כל פרוטה מהאלפיים לירות תמורת הבית הזה'. ובאמת ככה היה".

"הוא קיבל שלושת אלפים", אמרה אליכס בחיוך.

"אלפיים", חזר ג'ורג' ואמר. "כולם דיברו אז על הסכום שהוא מבקש. ואמרו שזה סכום גבוה מאוד".

"זה באמת היה שלושת אלפים", אמרה אליכס.

"בחורות אף פעם לא מבינות במספרים", אמר ג'ורג', בלי שהשתכנע. "את לא תגידי לי שמר איימס היה לו את האומץ לעמוד מולך, ולהגיד שלושת אלפים בחוצפנות, בקול רם".

"הוא לא אמר את זה לי", אמרה אליכס. "הוא אמר את זה לבעלי".

ג'ורג' נרכן שוב אל ערוגת הפרחים שלו.

"המחיר היה אלפיים", הוא אמר בעיקשות.

 

אליכס לא טרחה להתווכח איתו. היא עברה לאחת הערוגות המרוחקות יותר והחלה לקטוף מלוא הזרוע פרחים.

כשנעה עם הזר הריחני שלה לעבר הבית, הבחינה אליכס בחפץ קטן וכהה שהציץ מבין כמה עלים באחת הערוגות. היא התכופפה והרימה אותו, וזיהתה את יומן הכיס של בעלה. הוא נשמט, כנראה, מכיסו כשעישב בערוגה.

היא פתחה אותו ועיינה ברשימות בשמץ של בדיחות הדעת. כמעט מתחילת חיי הנישואים שלהם הבחינה שג'רלד האימפולסיבי והרגשן הפגין סגולות לא טיפוסיות של סדר ושיטתיות. הוא הקפיד מאוד בעניין שעות הארוחה, ותמיד תכנן את יומו מראש בלוח זמנים מדויק.

כשעלעלה ביומן, הייתה משועשעת כשהבחינה ברשומה בתאריך 4 במאי.

"להתחתן עם אליכס, כנסיית סנט פיטר, 14:30".

"טיפשון מגודל", מלמלה אליכס לעצמה והפכה את העמודים. לפתע פתאום הפסיקה.

"יום חמישי, 18 ביוני... הרי זה היום".

במקום המיועד ליום זה נכתב בכתב ידו המסודר של ג'רלד "9 בערב", ותו לא. מה תכנן ג'רלד ל-9 בערב? אליכס תהתה בינה לבינה. היא חייכה לעצמה כשהבינה שאילו היה זה סיפור, כמו אלה שקראה לעתים קרובות כל כך, היה היומן מזמן לה  בלי כל ספק גילוי מרעיש כלשהו. היה מופיע בו בוודאות שם של אישה אחרת. היא עלעלה בין הדפים בעצלתיים. היו בו תאריכים, פגישות, התייחסויות סתומות לעסקאות, אבל שם של אישה אחת בלבד – שמה שלה.

ועם זאת כשהחליקה את היומן לכיסה ונכנסה עם הפרחים אל הבית, השגיחה בתחושת אי-נוחות סתומה. המלים ההן של דיק וינדיפורד חזרו אליה ממש כאילו עמד לידה וחזר עליהן: "האיש הוא זר גמור מבחינתך. את לא יודעת עליו דבר וחצי דבר".

זה היה נכון.  מה היא ידעה עליו. אחרי ככלות הכול ג'רלד היה בן ארבעים. בארבעים שנה בטח היו לו נשים בחייו...

אליכס התנערה בקוצר רוח. אל לה להיכנע למחשבות האלה. היה לה עניין דחוף יותר לענות בו. האם תאמר או לא תאמר לבעלה שדיק וינדיפורד צלצל אליה?

יש להביא בחשבון את האפשרות שג'רלד כבר נתקל בו בכפר. אבל במקרה זה הוא בוודאי יציין זאת מיד כשיחזור והעניינים לא יהיו עוד בידיה. ואם לא – מה? אליכס הכירה ברצונה הברור שלא לומר דבר על כך.

אם תאמר לו, אין ספק שיציע להזמין את דיק וינדיפורד לבקתת פילומלה. או אז יהיה עליה להסביר שדיק הציע את הדבר בעצמו, ושהיא בדתה מלבה תירוץ כדי למנוע ממנו לבוא. וכשישאל אותה מדוע עשתה כן, מה תוכל לומר? לספר לו על החלום שלה? אבל הוא יצחק – או גרוע מזה, יראה שהיא מייחסת לדבר חשיבות שהוא איננו מייחס לו.

בסופו של דבר, במידה רבה של בושה, החליטה אליכס שלא לומר דבר. זה היה הסוד הראשון ששמרה מפני בעלה, וההכרה בכך גרמה לה אי נוחות.

 

כששמעה את ג'רלד חוזר מהכפר זמן קצר לפני ארוחת הצהריים, מיהרה למטבח והעמידה פנים שהיא טורחת על הבישול כדי להסוות את הבלבול שלה.

מיד היה ברור שג'רלד לא ראה את דיק וינדיפורד. אליכס הרגישה הקלה ומבוכה בעת ובעונה אחת. אין ספק שהייתה מחויבת עתה למדיניות של הסתרה.

רק לאחר ארוחת הערב הפשוטה שלהם, כשהיו ישובים בסלון שקורות עץ אלון מתוחות בתקרתו, וחלונותיו פתוחים לרווחה כדי להכניס את אוויר הלילה המתוק המבושם בניחוח פרחי המנתוּר הסגולים והלבנים שצמחו בחוץ, רק אז נזכרה אליכס ביומן הכיס.

"הנה לך משהו שהשקית בו את הפרחים", אמרה, והשליכה אותו אל חיקו.

"הפלתי אותו בערוגה?"

"כן; אני יודעת עכשיו את כל הסודות שלך".

"לא אשם", אמר ג'רלד, מניד את ראשו לשלילה.

"מה בדבר הפגישה שלך לשעה תשע הערב?"

"אה! זה..." הוא נראה מבוהל לרגע, ואז חייך כאילו משהו שעשע אותו במיוחד. "זו פגישה עם בחורה נחמדה במיוחד, אליכס. יש לה שיער חום ועיניים כחולות והיא דומה לך במיוחד".

"אני לא מבינה", אמרה אליכס בכובד-ראש מעושה. "אתה מתחמק מהשאלה".

"לא, לא נכון. לאמיתו של דבר זו תזכורת לכך שאני צריך לפתח כמה נגטיבים הערב, ואני רוצה שתעזרי לי".

ג'רלד מרטין היה צלם נלהב. הייתה לו מצלמה מיושנת במקצת, אך בעלת עדשה משובחת, והוא פיתח צילומים בעצמו במרתף קטן שהתקין בו ציוד לחדר חושך.

"וזה חייב להיעשות בתשע בערב בדיוק", אמרה אליכס בקנטרנות.

ג'רלד נראה כעוס מעט.

"ילדתי היקרה", אמר בשמץ של רוגז, "תמיד צריך לתכנן דבר לזמן מסוים. אז מצליחים לעשות את העבודה כמו שצריך".

אליכס ישבה רגע או שניים בשתיקה והביטה בבעלה נח בכורסתו ומעשן, ראשו הכהה מוטל לאחור והתווים החדים של פניו המגולחים למשעי מצטיירים על הרקע הקודר. ולפתע פתאום, ממקור בלתי ידוע, הציף אותה גל של חרדה, עד כדי כך שמילטה קריאה לפני שעלה בידה לעצור בעצמה. "אוי! ג'רלד, אילו רק ידעתי עליך יותר".

בעלה הפנה אליה פרצוף נדהם.

"אבל אליכס יקירתי, את אכן יודעת עלי הכול. סיפרתי לך על ילדותי בנורתמברלנד, על חיי בדרום אפריקה, ועל עשר השנים האחרונות בקנדה שהנחילו לי הצלחה".

"אוי, עסקים!"

ג'רלד צחק פתאום.

"אני יודע למה כוונתך – פרשיות אהבים. אתן הנשים כולכן אותו הדבר. הדבר היחיד שמעניין אתכן הוא היסוד האישי".

אליכס הרגישה איך גרונה ניחר שעה שמלמלה בצורה לא ברורה: "נו, אבל בטח היו... פרשיות אהבים. זאת אומרת... אילו רק ידעתי..."

שוב השתררה שתיקה לרגע או שניים. ג'רלד מרטין הקדיר את מצחו, ארשת של היסוס על פניו.

כשדיבר, היה זה בכובד ראש, בלי זכר למנהגו המתלוצץ שלפני כן.

"את סבורה שיש בזה מן התבונה, אליכס – העניין הזה של חדרו של כחול הזקן? היו נשים בחיי, כן. אינני מכחיש זאת. לא היית מאמינה לי אילו הכחשתי זאת. אבל אני יכול להישבע לך בהן צדק שלאף אחת מהן לא הייתה חשיבות בעיני".

בקולו היה צליל של כנות שהרגיע את אשתו המאזינה.

"מרוצה, אליכס?" שאל, בחיוך. ואז הסתכל עליה בצל של סקרנות.

"מה הפנה את מחשבותייך לנושאים הלא נעימים הללו דווקא הלילה מכל הלילות? מעולם לא הזכרת אותם קודם לכן".

אליכס קמה והחלה להתהלך בחדר באי שקט.

"אה, אני לא יודעת, הייתי עצבנית כל היום".

"זה מוזר", אמר ג'רלד בקול מהוסה, כאילו דיבר לעצמו. "זה מוזר מאוד".

"מדוע זה מוזר?"

"הו, ילדה יקרה שלי, אל תשתלחי בי כך. אמרתי שזה מוזר רק מפני שבדרך כלל את מתוקה ושלווה כל כך".

אליכס חייכה חיוך מאולץ.

"הכול קשר עליי היום קשר להרגיז אותי", התוודתה. "אפילו ג'ורג' הזקן הכניס לעצמו לראש רעיון מגוחך שאנחנו נוסעים ללונדון. הוא אמר שאתה אמרת לו את זה".

"איפה ראית אותו?" שאל ג'רלד חדות.

"הוא בא לעבוד היום במקום ביום שישי".

"אידיוט זקן ארור", אמר ג'רלד בזעם.

אליכס לטשה מבט בהפתעה. פרצופו של בעלה התעוות מרוב זעם. מימיה לא ראתה אותו מרוגז כל כך. כשראה את השתאותה התאמץ ג'רלד להשיב לידיו את השליטה העצמית.

"נו, הוא באמת אידיוט זקן ארור", הוא מיחה.

"מה אמרת שגרם לו לחשוב כך?"

"אני? אני לא אמרתי כלום. בטח לא... אה, כן, נזכרתי. השמעתי איזו בדיחה קלושה על 'נוסעים ללונדון על הבוקר' והוא בטח התייחס לזה ברצינות. או שאולי הוא לא שמע טוב. העמדת אותו על טעותו, כמובן?"

הוא חיכה בקוצר רוח לתשובתה.

"כמובן, אבל הוא מסוג הזקנים שאם הם מכניסים לעצמם משהו לראש – נו, זה כבר לא כל כך קל להוציא את זה משם".

אז סיפרה לו על התעקשותו של הגנן על הסכום שביקש הבעלים הקודמים על הבקתה.

ג'רלד שתק רגע או שניים, ואז אמר לאטו:

"איימס היה מוכן לקבל אלפיים במזומן ואת האלף הנוספים כמשכנתה. זה מקור הטעות, אני מתאר לעצמי".

"קרוב לוודאי", הסכימה אליכס.

אז נשאה את מבטה אל השעון והצביעה לעברו באצבע קונדסית.

"כדאי שניגש לעניין, ג'רלד. חמש דקות איחור בלוח הזמנים".

חיוך משונה מאוד התפשט על פניו של ג'רלד מרטין.

"שיניתי את דעתי", אמר בשקט. "הערב לא אתעסק בצילום".

דעתה של אישה היא דבר משונה. כשעלתה אליכס על יצועה באותו יום חמישי בלילה, נחה דעתה והתיישבה עליה. אושרה שהתערער לרגע חזר והשתרר, וידו הייתה על העליונה כמקודם.

ואולם, בערב יום המחרת הבינה שכוחות עלומים חותרים תחתיו. דיק וינדיפורד לא צלצל שוב. עם זאת, היא חשה בדבר-מה שהניחה כי הוא פועל יוצא של השפעתו. שוב ושוב חזרו על עצמן המילים האלה שלו. "האיש הוא זר גמור. אינך יודעת עליו דבר וחצי דבר". ועמן חזר זכר פניו של בעלה, שנחרתו בבירור במוחה כשאמר: "את סבורה שיש בזה מן התבונה, אליכס. העניין הזה של חדרו של כחול הזקן?" מדוע אמר זאת?

הייתה בהן אזהרה – רמז לאיום. כאילו אמר למעשה: "טוב תעשי אם לא תחטטי בחיי, אליכס. את עלולה לספוג הלם אם תעשי זאת". אמת, כמה דקות לאחר מכן הוא נשבע שלא הייתה אישה בחייו שהייתה חשובה לו, אבל אליכס ניסתה לשווא לשחזר את תחושת הכנות שעלתה אז מדבריו: האם לא הייתה לו ברירה אלא להישבע על כך?

ביום שישי בבוקר שכנעה את עצמה אליכס שאכן הייתה אישה בחייו של ג'רלד – חדרו של כחול-הזקן שהוא שקד להסתיר מפניה. קנאתה, שניעורה בעצלתיים, השתוללה עכשיו. האם עמד לפגוש אישה באותו ערב, בתשע? האם הסיפור שלו על צילומים שיש לפתח היה שקר שהומצא לצורכי הרגע?

לפני שלושה ימים הייתה יכולה להישבע שהיא מכירה את בעלה לפני ולפנים. עתה נדמה היה לה שהוא אדם זר שהיא איננה יודעת עליו דבר. היא נזכרה בכעסו הבלתי סביר כלפי ג'ורג' הזקן, שחרג כל כך מהמזג הטוב של הליכותיו הרגילות. דבר פעוט, אולי, אך הוא הראה לה שהיא אינה מכירה באמת את האיש שהוא בעלה.

הם נזקקו לכמה דברים קטנים מן הכפר כדי לעבור את סוף השבוע. בצהריים הציעה אליכס ללכת להביא אותם, בזמן שג'רלד ישאר בגינה, אך להפתעתה הוא התנגד בתוקף והתעקש שיילך בעצמו ואילו היא תישאר בבית. אליכס נאלצה לוותר, אך התעקשותו הפתיעה והדאיגה אותה. מדוע היה להוט כל כך למנוע בעדה מללכת לכפר?

לפתע פתאום צץ הסבר שהבהיר את העניין כולו. האם לא ייתכן הדבר, שאף על פי שלא גילה לה, ג'רלד אכן נתקל בדיק וינדיפורד? קנאתה שלה, שהייתה רדומה לגמרי בזמן שנישאו, התפתחה רק לאחר מכן. האם לא ייתכן שאצל ג'רלד קרה אותו הדבר עצמו? האם לא ייתכן שהוא להוט למנוע בעדה מלהיפגש שוב עם דיק וינדיפורד?  ההסבר הזה עלה יפה כל כך עם העובדות, והרגיע כל כך את דעתה המוטרדת של אליכס, עד שאימצה אותו בהתלהבות.

ואולם מששעת התה הגיעה וחלפה לה, היא נעשתה חסרת מנוחה ואחוזת אי שקט. היא נאבקה בפיתוי שתקף אותה מרגע שג'רלד יצא. לבסוף, משהרגיעה את מצפונה בָּוודאות שהחדר אכן זקוק לניקוי יסודי, עלתה אל חדר ההלבשה של בעלה. היא לקחה איתה מברשת אבק כדי לשמור על החזות של עיסוק במלאכות הבית.

"אילו רק הייתי בטוחה" חזרה ואמרה לעצמה. "אילו רק יכולתי להיות בטוחה".

לשווא אמרה לעצמה שכל דבר שהיה יכול להסגיר אותו הושמד בוודאי לפני שנים. כנגד זה טענה שגברים דווקא שומרים לפעמים את הראיה המרשיעה ביותר מתוך סנטימנטליות מוגזמת.

בסופו של דבר אליכס נכנעה. בלחיים בוערות מבושה בגלל מעשיה, היא חיטטה בנשימה נעתקת בצרורות של מכתבים ומסמכים, שפכה את תוכנן של המגירות, אפילו סרקה את הכיסים בבגדי בעלה. רק שתי מגירות חמקו ממנה - המגירה התחתונה בשידת המגירות והמגירה הימנית הקטנה של שולחן הכתיבה היו שתיהן נעולות. ואולם אליכס כבר הייתה מעל ומעבר לכל תחושת בושה. בתוך אחת מהמגירות האלה היא הייתה משוכנעת שתמצא עדויות לאישה הדמיונית ההיא שהשתלטה עליה.

היא נזכרה שג'רלד השאיר את המפתחות שלו מונחים כלאחר יד על השידה למטה. היא הביאה אותם וניסתה אותם בזה אחר זה. המפתח השלישי התאים למגירת שולחן הכתיבה. אליכס שלפה אותה בלהיטות. היו בה פנקס המחאות וארנק מלא ודחוס בשטרות, ובקצה האחורי שלה היה צרור מכתבים קשור בפיסת סרט.

בנשימה לא יציבה התירה אליכס את הסרט. או אז הציף סומק עז ולוהט את פניה, והיא שמטה את המכתבים בחזרה למגירה, סגרה ונעלה אותה. שכן המכתבים היו מכתביה שלה, שכתבה לג'רלד מרטין לפני שנישאו.

היא פנתה עתה לשידת המגירות, יותר מתוך רצון להרגיש שלא הותירה אבן לא הפוכה מאשר מתוך ציפייה למצוא את מה שחיפשה.

לרוגזתה, אף מפתח בצרור המפתחות של ג'רלד לא התאים למגירה שבנדון. אליכס נכנסה בעקשנות לחדרים האחרים והביאה עמה מבחר של מפתחות. לשביעות רצונה, המפתח של מלתחת החדר הנוסף התאים גם לשידת המגירות. היא שחררה את מנעול המגירה ופתחה אותה. אלא שלא היה בתוכה דבר מלבד גליל גזירי עיתונים שכבר היו מלוכלכים ודהויים מרוב שנים.

אליכס פלטה אנחת רווחה. למרות זאת הציצה בגזירי העיתון, מתוך סקרנות לדעת מהו הנושא שעניין את ג'רלד כל כך עד שטרח לשמור את הגליל המאובק. הם היו כמעט כולם עיתונים אמריקאים מלפני כשבע שנים, שעסקו בשובל עלילותיו של הנוכל והביגמיסט הידוע לשמצה, צ'רלס לֶמֵייטְר. למייטר נחשד שחיסל את הנשים שנפלו קורבן למזימותיו. שלד נתגלה מתחת לרצפתו של בית ששכר, ורוב הנשים ש"נשא אותן לאישה" נעלמו כלא היו.

הוא התגונן מפני ההאשמות במיומנות מושלמת, בעזרת כמה מעורכי הדין המוכשרים ביותר בארצות הברית. פסק הדין הסקוטי "לא הוכח" היה מיטיב אולי לתאר את המקרה. בהעדר הוכחה, הוא נמצא "חף מפשע" באשמת רצח, אם כי נידון לתקופת מאסר ארוכה בגין ההאשמות האחרות שהוגשו נגדו.

אליכס נזכרה בסערה שהמקרה עורר בשעתו, וגם בשערורייה שקמה בעקבות בריחתו של למייטר כשלוש שנים לאחר מכן. הוא אף פעם לא נתפס. אישיותו של האיש וההשפעה היוצאת דופן שהייתה לו על נשים נדונו בהרחבה בעיתונים האנגלים אז, לצד תיאור רגשנותו בבית המשפט, מחאותיו הנלהבות, וההתמוטטויות הגופניות שלו אחת לזמן מה, בגלל לבו החלש, אם כי ההדיוטות ייחסו אותן לכישוריו התיאטרליים.

הייתה תמונה שלו באחד הגזירים שהחזיקה אליכס, והיא התעמקה בה במידה של עניין – ג'נטלמן מזוקן ומלומד למראה.

את מי הזכירו לה הפנים? לפתע, בהלם, הבינה שזהו ג'רלד עצמו. העיניים והגבות דמו לו מאוד. אולי הייתה לו סיבה לשמור את הגזירים. עיניה המשיכו אל הפסקה שלצד התמונה. תאריכים מסוימים נרשמו ביומן הכיס של הנאשם, ונטען שהיו אלה התאריכים שבהם חיסל את קורבנותיו. לאחר מכן העידה אישה וזיהתה בוודאות את האסיר לפי שומה שהייתה לו על פרק ידו השמאלי, ממש מתחת לכף יד שמאל.

אליכס שמטה את העיתונים מתוך יד רועדת, והתנודדה על עומדה. על פרק ידו השמאלית, ממש מתחת לכף היד, הייתה לג'רלד צלקת קטנה...

 

החדר הסתחרר סביבה. אחר כך נראה לה הדבר משונה, שקפצה בבת אחת לכלל ודאות מוחלטת. ג'רלד מרטין הוא צ'ארלס למייטר! היא ידעה זאת וקיבלה זאת כהרף עין. רסיסים מפורדים הסתחררו במחשבתה, כמו פיסות של חידת תצרף המתיישבות במקומן.

הכסף ששולם תמורת הבית – כספה... כספה שלה בלבד; אגרות החוב שהפקידה למשמורת בידיו. אפילו החלום שלה הופיע במשמעותו האמיתית. עמוק בלבה פחד האני הלא-מודע שלה מפני ג'רלד מרטין וייחל להימלט ממנו. והאני הזה פנה בבקשת עזרה אל דיק וינדיפורד. גם משום כך הייתה מסוגלת לקבל את האמת בקלות רבה כל כך, בלי ספק והיסוס. היא נועדה להיות עוד אחת מקורבנותיו של למייטר. אולי בקרוב מאוד...

זעקה קטנה התמלטה מפיה כשנזכרה במשהו. יום רביעי, תשע בערב. המרתף, עם המרצפות שניתנות להרמה בקלות רבה כל כך! פעם אחת הוא כבר קבר את אחת מקורבנותיו במרתף. הכל תוכנן ליום רביעי בלילה. אבל לכתוב הכל מראש בצורה שיטתית כל כך – טירוף! לא, זה הגיוני. ג'רלד תמיד ציין לעצמו את הפגישות שלו – רצח, לדידו, היה הצעה עסקית כמו כל הצעה עסקית אחרת.

אבל מה הציל אותה? מהו הדבר שהציל אותה? האם התחרט ברגע האחרון? לא... כהרף עין צצה בראשה התשובה. ג'ורג' הזקן.

היא הבינה עתה את כעסו הבלתי נשלט של בעלה. אין ספק שהוא הכין את הקרקע כשסיפר לכולם שהם נוסעים ללונדון למחרת אותו יום. אולם אז הגיע ג'ורג' לעבודה באורח בלתי צפוי, ציין באוזניה את לונדון, והיא סתרה את הסיפור. מסוכן מדי לחסל אותה באותו ערב עצמו, במקרה שג'ורג' הזקן יחזור על הסיפור. אבל איזו היחלצות! אלמלא הזכירה במקרה את הזוטה הזאת... אליכס התחלחלה.

ואז נשארה בלי ניע כאילו הפכה לאבן. היא שמעה את חריקת השער הפונה אל הכביש. בעלה חזר.

לרגע עמדה אליכס כמאובנת, ואז התגנבה על קצות אצבעותיה לחלון והציצה החוצה בחסות הווילון.

כן, זה היה בעלה. הוא חייך לעצמו וזמזם מנגינה קטנה. בידו החזיק חפץ שכמעט עצר מלכת את לבה של הנערה המבועתת. זו הייתה את חפירה חדשה לגמרי.

אליכס קפצה לכלל ידיעה ברורה שלידתה בחוש.  זה עומד לקרות הלילה...

אבל היה עוד סיכוי. ג'רלד המשיך לזמזם את מנגינתו הקטנה והלך אל מאחורי הבית.

בלי להסס לרגע, היא רצה במדרגות למטה ואל מחוץ לבקתה. אבל בדיוק כשיצאה מן הדלת, הגיע בעלה מסביב, מצדו האחר של הבית.

"שלום לך", אמר. "לאן את רצה בחיפזון כזה?"

אליכס התאמצה נואשות להיראות רגועה ולהתנהג כרגיל. הסיכוי שלה נעלם לפי שעה, אבל אם תישמר שלא לעורר את חשדו, יצוץ הסיכוי שוב אחר כך. אולי אפילו עכשיו...

"התכוונתי לצאת להליכה עד קצה המשעול ובחזרה", היא אמרה, בקול שנשמע באוזניה חלוש וחסר ודאות.

"טוב", אמר ג'רלד. "אבוא איתך".

"לא ... בבקשה, ג'רלד. אני ...עצבנית, כואב לי הראש ... אני מעדיפה ללכת לבדי".

הוא התבונן בה בתשומת לב. היא דימתה לראות נצנוץ של חשד בעינו.

"מה קרה לך, אליכס? את חיוורת... רועדת".

"שום דבר". היא אילצה את עצמה להיות נמרצת, חייכנית. "יש לי כאב ראש, זה הכל. הליכה תעשה לי טוב".

"טוב, אין טעם להגיד שאת לא רוצה אותי", הצהיר ג'רלד בצחוקו הקליל. "אני בא בין אם את רוצה ובין אם לא".

היא לא העזה להמשיך ולהתנגד. אם הוא יחשוד שהיא  יודעת...

במאמץ הצליחה לשוות לעצמה משהו מהתנהגותה הרגילה. ואולם, הציקה לה תחושה שהוא מתבונן בה בחשדנות אחת לזמן מה, כאילו אינו מרוצה לגמרי. היא הרגישה שחשדותיו לא שככו לגמרי.

כשחזרו הביתה התעקש שתשכב לנוח, והביא מעט מי קולון כדי לסוך את רקותיה. הוא היה, כתמיד, הבעל המסור, אך אליכס הרגישה חסרת אונים, כאילו ידיה ורגליה אסורות במלכודת.

הוא לא עזב אותה לנפשה לרגע. הוא הלך איתה למטבח ועזר לה להביא את המנות הקרות הפשוטות שכבר הכינה מראש. ארוחת הערב חנקה את גרונה, אך היא אילצה את עצמה לאכול, ואפילו להיראות עליזה וטבעית. היא ידעה שהיא נלחמת על חייה. היא הייתה לבדה עם האיש הזה, קילומטרים ממי שיכול להושיט עזרה, נתונה לחלוטין לחסדיו. הסיכוי היחיד שלה היה לשכך את חשדותיו עד כדי כך שיסכים להניח אותה לבדה לכמה רגעים – מספיק כדי שתוכל להגיע לטלפון במבואה ולהזעיק עזרה. זו הייתה תקוותה היחידה עכשיו.

תקווה רגעית הציפה אותה כשנזכרה איך זנח את תכניתו קודם לכן. אולי תספר לו שדיק וינדיפורד מגיע הערב לבקר אותם?

המלים רטטו על שפתיה – ואז דחתה אותן במהירות. האיש הזה לא ייעצר פעם נוספת. מתחת לחזותו השלווה היו נחישות והתעלות-הרוח שעוררו בה בחילה. היא רק תזרז את הפשע. הוא ירצח אותה בו במקום, ויצלצל ברוגע לדיק וינדיפורד כשבפיו מעשייה על כך שהם נאלצו לנסוע במפתיע. הו! לו רק היה דיק וינדיפורד מגיע לביתם הערב. אם דיק...

רעיון פתאומי הבריק במוחה. היא ליכסנה מבט מהיר אל בעלה כאילו חששה שמא יקרא את מחשבותיה. עם היווצרותה של תכנית התחזק אומץ ליבה. התנהגותה נעשתה טבעית כל כך, שהיא השתאתה על עצמה.

היא הכינה את הקפה והוציאה אותו אל המרפסת הקדמית, שם ישבו לעתים קרובות בערבים יפים.

"דרך אגב", אמר ג'ורג' פתאום, "נעשה את הצילומים האלה אחר כך".

אליכס הרגישה צמרמורת בגופה, אבל השיבה כלאחר יד, "אתה לא יכול להסתדר לבד? אני די עייפה הערב".

"זה לא ייקח הרבה זמן". הוא חייך לעצמו. "ואני יכול להבטיח לך שלא תהיי עייפה אחר כך".

המלים שעשעו אותו, כמדומה. אליכס התחלחלה. זה היה הרגע להוציא אל הפועל את תוכניתה, עכשיו או לעולם לא.

היא קמה על רגליה.

"אני רק הולכת לטלפן לקצב", הכריזה כלאחר יד. "אל תטרח לזוז".

"לקצב? בשעה כזאת בלילה?"

"החנות שלו סגורה, זה ברור, טיפשון. אבל הוא נמצא בבית. ומחר שבת, ואני רוצה שהוא יביא לי כמה נתחי עגל מוקדם בבוקר, לפני שמישהו אחר יחטוף אותם ממנו. הזקן היקר יעשה כל דבר בשבילי".

היא מיהרה אל תוך הבית וסגרה את הדלת מאחוריה. היא שמעה את ג'רלד אומר, "אל תסגרי את הדלת", ומיהרה להשיב בקלילות. "זה שומר מפני העש. אני שונאת עש. אתה פוחד שאתנה אהבים עם הקצב, טיפשון?"

ברגע שנכנסה חטפה את השפופרת וביקשה את מספר הטלפון של "פונדק הסיירים". קישרו אותה מיד.

"מר וינדיפורד? הוא עוד שם? אפשר לדבר איתו?"

לבה הלם בהולם מבחיל. הדלת נפתחה ובעלה נכנס למבואה.

"אנא לך מכאן, ג'רלד", אמרה בכעס. "אני שונאת שמאזינים לי כשאני בטלפון".

הוא רק צחק והשליך את עצמו על כורסה.

"את בטוחה שאת באמת מטלפנת לקצב?" הוא חקר.

אליכס הייתה נואשת. תוכניתה נכשלה. בעוד רגע ייגש דיק וינדיפורד לטלפון. האם כדאי לה לסכן הכל ולזעוק לעזרה?

ואז, בעודה מהדקת ומשחררת חליפות את הזיז הקטן בשפופרת, שמאפשר לקול להישמע או לא להישמע בעבר השני, הבריקה תכנית אחרת במוחה.

"זה יהיה קשה", חשבה. "פירוש הדבר לשמור על קור רוח, ולחשוב על המלים הנכונות, ולא להיכשל בדיבורי לרגע, אבל אני מאמינה שאני מסוגלת לעשות את זה. אני חייבת לעשות את זה".

ובאותו רגע עצמו היא שמעה את קולו של דיק וינדיפורד מעברו האחר של קו הטלפון.

אליכס נשמה נשימה עמוקה. אחר כך לחצה בנחישות על הזיז ודיברה.

"מדברת גברת מרטין, מבקתת פילומלה. בוא בבקשה (היא הרפתה מהזיז) מחר בבוקר עם שישה נתחי עגל יפים (היא הידקה את הזיז שוב) זה חשוב מאוד (היא הרפתה מהזיז) רוב תודות, מר הקסוורתי: אני מקווה שלא אכפת לך שאני מטלפנת בשעה כל כך מאוחרת, אבל נתחי העגל האלה הם באמת עניין של (היא הידקה שוב את הזיז) חיים ומוות (היא הרפתה). בסדר גמור – מחר בבוקר – (היא הידקה שוב) מה שיותר מהר".

היא הניחה את השפופרת על כנה והסתובבה פנים אל פנים מול בעלה, מתנשמת בכבדות.

"אז ככה את מדברת עם הקצב, מה?" אמר ג'רלד.

"זה המגע הנשי", אמרה אליכס בקלילות.

היא בעבעה מרוב התרגשות. הוא לא חשד בדבר. דיק, אפילו אם לא הבין, בוודאי יבוא.

היא עברה אל הסלון והדליקה את האור החשמלי. ג'רלד הלך בעקבותיה.

"את נראית חדורת מרץ עכשיו", אמר והביט בה בסקרנות.

"כן", אמרה אליכס. "כאב הראש שלי עבר".

היא התיישבה בכורסתה הרגילה וחייכה אל בעלה, שעה ששקע בכורסתו שלו ממולה. היא ניצלה. השעה הייתה רק שמונה וחמש דקות. דיק יגיע הרבה לפני תשע.

"לא התלהבתי מהקפה שנתת לי", התלונן ג'רלד. "הוא היה מריר מאוד".

"זה סוג חדש שניסיתי. לא נשתמש בו יותר אם הוא לא מוצא חן בעיניך, יקירי".

אליכס לקחה עבודת רקמה והחלה לרקום. ג'רלד קרא כמה עמודים בספר שלו. אחר כך הציץ בשעון והשליך את הספר.

"שמונה וחצי. הגיע הזמן לרדת למרתף ולהתחיל בעבודה".

התפירה נשמטה מבין אצבעותיה של אליכס.

"אוי, עוד לא. בוא נחכה עד תשע".

"לא, ילדתי – שמונה וחצי. זו השעה שקבעתי. תוכלי ללכת לישון עוד יותר מוקדם".

"אבל אני מעדיפה לחכות עד תשע".

"את יודעת שאם אני קובע שעה, אני תמיד דבק בה. בואי, אליכס. אני לא מתכוון לחכות עוד דקה אחת".

אליכס נשאה אליו את מבטה ובעל-כורחה הרגישה גל של אימה שוטף אותה. המסכה הורמה. ידיו של ג'רלד התעוותו; עיניו זרחו בהתרגשות; הוא העביר שוב ושוב את לשונו על שפתיו היבשות. הוא לא טרח יותר להסתיר את התרגשותו.

אליכס חשבה בלבה: "זה נכון... רוחו כבר קצרה... הוא כמו מטורף".

הוא ניגש אליה בפסיעות רחבות וטלטל אותה אל רגליה ביד האוחזת בכתפה.

"בואי, ילדתי – או שאסחב אותך לשם".

נימת קולו הייתה עליזה, אבל מאחוריה הייתה אכזריות שזעזעה אותה. במאמץ עליון היא ניתקה את עצמה מאחיזתו ונצמדה אל הקיר מכווצת מרוב פחד. היא הייתה חסרת אונים. היא לא יכלה להימלט – היא לא יכלה לעשות דבר – והוא התקדם לעברה.

"עכשיו, אליכס..."

"לא, לא".

היא צווחה, ידיה מושטות באין אונים כדי להדוף אותו.

"ג'רלד, עצור, יש לי משהו לספר לך, משהו להתוודות עליו..."

הוא אכן עצר.

"להתוודות?" אמר בסקרנות.

"כן, להתוודות". היא המשיכה לדבר מתוך ייאוש, מבקשת לאחוז עוד בתשומת לבו שהופנתה אליה.

ארשת בוז השתלטה על פניו. הכישוף נשבר.

"מאהב לשעבר, אני מניח", אמר בלעג.

"לא", אמרה אליכס. "משהו אחר. אתה תקרא לזה, אני משערת... כן, אתה תקרא לזה פשע".

ובו ברגע ראתה שנגעה בנימה הנכונה. שוב הופנתה תשומת לבו, נדרכה. כשראתה זאת, שב אליה אומץ לבה. היא הרגישה שחזרה לשלוט במצב.

"מוטב שתחזור לשבת", אמרה בשקט.

היא עצמה חצתה את החדר אל הכורסה שישבה בה קודם והתיישבה. היא אפילו התכופפה להרים את הרקמה שלה. ואולם, מאחורי החזות השלווה שלה היא חשבה והמציאה בקדחתנות. שכן הסיפור שבדתה מלבה צריך לרתק אותו עד שתגיע עזרה.

"סיפרתי לך", אמרה, "שהייתי כתבנית קצרנות במשך חמש עשרה שנה. זה לא היה נכון לחלוטין. היו שתי הפוגות. האחת חלה כשהייתי בת עשרים ושתיים. פגשתי גבר, גבר מבוגר עם קצת רכוש. הוא התאהב בי וביקש ממני להינשא לו. אני הסכמתי". היא השתהתה. "שכנעתי אותו שיבטח את חייו לטובתי".

היא ראתה עניין ער צץ לפתע בפניו של בעלה, והמשיכה בביטחון מחודש.

"בזמן המלחמה עבדתי תקופת מה בבית מרקחת של בית חולים. שם הייתי ממונה על טיפול בכל מיני סמים ורעלים. כן, רעלים".

היא עצרה מתוך הרהור. הוא התעניין עכשיו בהתלהבות, לא היה בזה כל ספק. רוצח, חזקה עליו שיתעניין ברצח. היא הימרה על כך, והצליחה. היא הגניבה מבט אל השעון. השעה הייתה עשרים וחמש דקות לתשע.

"יש סוג אחד של רעל – זו אבקה לבנה. קורט ממנה פירושו מוות. אתה מבין משהו ברעלים, אולי?"

היא הציגה את השאלה בחרדת מה. אם הוא מבין ברעלים, יהיה עליה להיזהר.

"לא", אמר ג'רלד, "אני מבין בהם מעט מאוד".

היא נשמה נשימת הקלה.

שמעת על סולנום, כמובן? זה סם שפועל במידה רבה באותו אופן, אבל הוא בלתי ניתן לאיתור. כל רופא ייתן אישור למוות מהתקף לב. גנבתי כמות קטנה של הסם הזה ושמרתי אותו לצדי".

היא השתהתה, אוזרת כוחות.

"המשיכי", אמר ג'רלד.

"לא, אני פוחדת. אני לא מסוגלת לספר לך. בפעם אחרת".

"עכשיו", הוא אמר בקוצר רוח. "אני רוצה לשמוע".

"היינו נשואים חודש. הייתי טובה מאוד אל בעלי הקשיש, טובת-לב ומסורה. הוא דיבר בשבחי באוזני כל השכנים. כולם ידעו איזו רעיה מסורה אני. תמיד הכנתי את הקפה שלו בעצמי בכל ערב וערב. ערב אחד, כשהיינו יחד לבדנו, שמתי קמצוץ של האלקלואיד הקטלני הזה בספל שלו..."

אליכס השהתה, והשחילה בזהירות את החוט במחט שלה. היא, שמעודה לא הופיעה על במה, לא נפלה ברגע הזה ביכולותיה מהשחקנית הדגולה בעולם. היא ממש חייתה את תפקיד המרעילה קרת-הרוח.

"זה היה שליו מאוד. ישבתי והתבוננתי בו. פעם אחת הוא גנח לרגע וביקש אוויר. פתחתי את החלון. אחר כך אמר שהוא לא מסוגל לזוז מכיסאו. עד מהרה הוא מת".

היא עצרה וחייכה. השעה הייתה רבע לתשע. הם בוודאי יגיעו בקרוב.

"כמה" שאל ג'רלד, "היו תשלומי הביטוח?"

"כאלפיים לירות שטרלינג. הימרתי בהן, והפסדתי. חזרתי לעבודה במשרד. אבל לא היה בדעתי להישאר שם זמן רב. אחר כך פגשתי גבר אחר. במשרד המשכתי להחזיק בשם נעוריי. הוא לא ידע שכבר הייתי נשואה. הוא היה גבר צעיר ממני, נאה למדי, די מסודר מבחינה כספית. נישאנו בשקט בסאסקס. הוא לא רצה לבטח את חייו, אבל מובן שהוא כתב צוואה על שמי. גם הוא אהב שאני מכינה לו את הקפה בעצמי, בדיוק כמו בעלי הקודם".

אליכס חייכה בהרהור, והוסיפה בפשטות, "אני מכינה קפה מצוין".

אחר כך המשיכה בדבריה.

"היו לי כמה חברים בכפר שגרנו בו. הם הצטערו מאוד בצערי לאחר שבעלי מת במפתיע מהתקף לב ערב אחד לאחר הארוחה. לא ממש חיבבתי את הרופא. אני לא חושבת שהוא חשד בי, אבל הוא בהחלט היה מופתע ממותו הפתאומי של בעלי. אינני יודעת בדיוק מדוע חזרתי שוב לעבודה במשרד. מתוך הרגל, אני משערת. בעלי השני השאיר ארבעת אלפים לירות שטרלינג בערך. לא הימרתי בהן הפעם. השקעתי אותן. אז, אתה מבין..."

ואולם היא הופרעה בדבריה. ג'רלד מרטין, פניו מוצפים דם, נחנק למחצה, הצביע לעומתה באצבע רועדת.

"הקפה – אלוהים אדירים! הקפה!"

היא לטשה אליו את מבטה.

"אני מבין עכשיו מדוע הוא היה מר. שטן שכמוך! חזרת לתעלולים שלך!"

ידיו לפתו את מסעדי הכורסה שלו. הוא היה מוכן לזנק עליה.

"הרעלת אותי".

אליכס נסוגה מפניו אל האח. עכשיו, מבועתת, היא הניעה את שפתיה כדי להכחיש – ואז השתהתה. בעוד רגע הוא יזנק עליה. היא אזרה את כל כוחותיה. מבטה אחז במבטו ביציבות, בשכנוע.  "כן", אמרה, "הרעלתי אותך. הרעל כבר פועל. ברגע זה אתה לא מסוגל לזוז מכורסתך... אתה לא מסוגל לזוז..."

אם רק תוכל לעכב אותו שלוש – אפילו דקות ספורות...

אה! מה זה? צעדים על הכביש. חריקת השער. צעדים על השביל בחוץ. הדלת החיצונית נפתחת.

"אתה לא מסוגל לזוז", היא אמרה שוב.

ואז חמקה על פניו ונמלטה מן החדר, ונפלה, מעולפת למחצה, בזרועותיו של דיק וינדיפורד.

"אל אלוהים! אליכס!" הוא קרא.

אז פנה אל האיש שאיתו, דמות גבוהה ומוצקה במדי שוטר.

"לך ותראה מה התרחש בחדר ההוא".

הוא הניח את אליכס בזהירות על ספה ורכן מעליה.

"ילדתי הקטנה", מלמל. "ילדתי הקטנה והמסכנה. מה עוללו לך?"

עפעפיה רפרפו ושפתיה רק מלמלו את שמו.

דיק התנער מסערת מחשבותיו כשנגע בו השוטר קלות בזרועו.

"אין שום דבר בחדר ההוא, אדוני, רק אדם יושב בכורסה. נראה כאילו הוא משהו הבהיל אותו נורא, ו..."

"כן?"

"ובכן, אדוני, הוא... מת".

הם נחרדו כששמעו את קולה של אליכס. היא דיברה כאילו בחלום, עיניה עצומות עדיין.

"ועד מהרה", היא אמרה, כמעט כאילו ציטטה מתוך משהו. "הוא מת-".

אגתה כריסטי (צילום: מעבורת)
אגתה כריסטי | צילום: מעבורת

 

שהרה בלאו ממליצה על "בקתת פילומלה"

הסיפור הקצר והמתוחכם הזה הוא בעיני אחד משיאי יצירתה של אגתה כריסטי, דומה ולא דומה לסיפוריה הקצרים האחרים. הוא מתרחש בסביבה האנגלית הכפרית המוכרת, ובמרכזו פושע שמסתיר את פשעו, תושב מקרי שמסייע מבלי משים בגילוי, ובסופו של דבר מושב הסדר הטוב על כנו באמצעות חשיפת הרוצח בידי מי שאמורה היתה להיות קורבנו האחרון. עד כאן, מדובר בסיפור קלאסי של כריסטי, אך מהיבטים רבים "בקתת פילומלה" הוא סיפור חריג, עמוק ורב רבדים.

"הפסיכולוגיה היא החשובה ביותר," אמר פעם הרקול פוארו, הבלש הבלגי הגוץ, וסיפור זה הוא כל כולו פסיכולוגיה ותת-מודע של המקומות הפרטיים ביותר בנפש האנושית.

גיבורי הסיפור הם אליכס וג'רלד מרטין, זוג הטרי שאך זה נישא ועבר להתגורר בבקתת חמודות, אך כבר בראשית הקשר מתגנבים פנימה הסודות והצללים. הסיפור נפתח בחלומה של אליכס, השמחה במות בעלה, וממשיך באפלה המתהדקת והולכת סביב שניהם. אך מיהו האפל האמיתי מבין השניים? הרוצח או קורבנו? מי זה שמפעיל מניפולציה במערכת הזוגית? ומי זה שמכיר את "חציו השני" טוב יותר? לכאורה, מדובר בסיפור פשע, אך בעיני זהו סיפור בעל משמעויות פסיכולוגיות מרתקות. סיפורם של בני זוג המתגלים כזרים, והזרות הזו היא מוחלטת, סופית, זרות שמסתיימת במוות.

גם כעת, זמן רב לאחר סיום הקריאה, אני עדיין חשה לכודה בעולם הנפשי שטווה עבורי "בקתת פילומלה". 

 

 

"פרויקט הסיפור הקצר" הוא מיזם ללא מטרות רווח המוקדש לסיפורים קצרים בפורמט דיגיטלי. הסיפורים נבחרים מרחבי העולם ומתרגומים מהשפות השונות לאנגלית, ספרדית ועברית, כולל קבצי אודיו. מייסד: יפתח אלוני. עורכים: יפתח אלוני ומאיה פלדמן, עורך ספרדית: אדם בלומנטל