דצמבר 2016 היה חודש מאתגר לאמנות הפוליטית בישראל. ב-6 בחודש התעוררו תושבי תל אביב למראה פסל מוזהב של בנימין נתניהו שהוצב בכיכר רבין. שבוע מאוחר יותר הופיעה במסדרונות בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים כרזה עם פניו של נתניהו, כשלפניו חבל תלייה והכיתוב "ROPE" (חבל), במעין הומאז' לכרזה המפורסמת מתוך מסע הבחירות של נשיא ארה"ב ברק אובמה.
שתי העבודות עוררו, כצפוי, סערה. פסלו של האמן איתי זלאיט הופל בתוך שעות ספורות על ידי עוברי אורח. שרת התרבות מירי רגב טענה שמדובר ב"אמנות מנותקת, שעגל הזהב היחיד שלה הוא שנאת נתניהו״. הכרזה מבצלאל, שנעשתה על ידי סטודנטית במוסד במסגרת תרגיל בפוטושופ, קוממה אפילו יותר; רגב דרשה משר החינוך נפתלי בנט לעצור את העברת התקציבים לבצלאל; הנשיא ראובן ריבלין כתב בפייסבוק כי "זו חציית קווים ברורה המגיעה להסתה"; והמשטרה עצרה את הסטודנטית לחקירה (ושיחררה אותה כעבור רבע שעה). המקרים האלו הצטרפו למקרים אחרים שאירעו בשנה האחרונה, שהבולט שבהם היה עבודה שהוצגה בתערוכת הבוגרים של בית הספר לאמנות שנקר, ובה הופיעה דמותה של שרת המשפטים איילת שקד בעירום. העבודה עוררה ביקורת רבה, והיוצר שלה, ים עמרני, נאלץ להסתיר את שקד בסרט שחור. פרופ' יולי תמיר, נשיאת שנקר ושרת החינוך לשעבר, אמרה אז כי ראשי המחלקה לא הבחינו בדמותה של שקד. כל המקרים הללו העלו שוב את השאלה בדבר הגבול המעורפל והבעייתי שבין אמנות והסתה – היכן הוא עובר ומתי הוא נחצה.
"הגבולות באמנות מטושטשים וזאת בעיה", מסכים האמן גל וולינץ. "עד לפני עשור הכל היה יותר ברור. מכיוון שאמנות כבר לא מגודרת בתוך חללים מאוד ברורים כמו מוזיאון או גלריה, והיום מתדיינים בה בפייסבוק ובתקשורת - העניין של הקונטקסט הרבה פעמים נעלם״. וולינץ יודע על מה הוא מדבר; הוא יוצר אמנות שנויה במחלוקת (כמו בתערוכה "מתקן 27" בה הציג את יצחק רבין כפדופיל), ולפני שנתיים עמד בעצמו במרכז הדיון הפוליטי-תרבותי כששלוש חמסות עם הכיתובים "אטבח אל יהוד", "דאעש" ו"בדם ואש נפדה את פלסטין" אשר הוצגו בתערוכה במכללת ספיר נגנבו. דני דנון, אז חבר כנסת, שלח מכתב חריף לראש הממכלה בדרישה להסיר את העבודה ה"פרו-פלסטינית".
אנשים רבים ראו בכרזה בבצלאל ובפסל בכיכר רבין חציית קווים אדומים. כאמן, יש לך בכלל קווים אדומים?
״אמנותית, אין לי פרות קדושות. אני מוכן להתעסק בכל. אני כן חושב, שאם הייתי עושה עבודה שמיועדת למרחב ציבורי הייתי לוקח את זה בחשבון. מבחינתי, כשאני בתוך מרחב שהוא בטוח מבחינתי - גלריה, מוזיאון - אז אין לי בעיה, כל דבר אפשרי. כמובן שלא אגיע לביצוע של רצח או אונס, אבל לדבר? אני מוכן לדבר כמעט על הכל. כמובן שיש דברים אבסולוטיים שהם נגד המוסר הכללי. ברגע שאני עושה עבודה שהמפגש של הקהל איתה הוא כשהם נקלעים לסיטואציה מסוימת ולא באו במיוחד לראות אותה, זה אחרת. העבודה של איתי זליאט, לדעתי, הייתה חייבת להיות בכיכר רבין ולא במוזיאון, שם היא הייתה מאבדת מכוחה״.
טרטקובר אשם
בשונה מוולינץ ומאמנים רבים אחרים, האמן פורת סלומון מאמין שגם אמנים כפופים לקווים אדומים, גם אם אין צורך בספר חוקים וכללים מיוחד בו הם יכתבו. "לדעתי אמירה כמו 'לא צריכים לשים קווים אדומים לאמנות' היא מגוחכת", אומר סלומון, תושב ההתנחלות בת עין בגוש עציון. "אמנות היא לא קדושה ואפשר לבוא אליה בטענות כמו אל כל צורת ביטוי אחרת. אמירות כמו 'אמנות מותר לה' או 'אמנות לא צריכה קווים אדומים' הן אמירות שבעצם מעקרות את המשמעות של האמנות. אם אי אפשר לבוא אליה בדרישות אז אין לה גם שום משמעות. אם לאמנות אין כוח אמיתי בעולם, אלה בעצם אמירות שמסירות אחריות. אני חושב שאמן טוב צריך לקחת אחריות על האמנות שהוא מייצר, על המשמעות שלה וגם על התגובות אליה".
מה אתה חושב על עבודות כמו הפסל בכיכר רבין והכרזה בבצלאל?
"בעיניי העבודה של איתי זליאט בכיכר רבין היא עבודה מאוד מעניינת דווקא בגלל הפרפורמנס שהיא חוללה מסביבה. אם היא הייתה מוצגת במוזיאון תל אביב זאת הייתה עבודה שבלונית. באינטרקציה הזאת עם הקהל נוצרה עבודה שיש לה אפקט הרבה יותר מעניין ומורכב מאשר הפסל עצמו והדימוי שלו. לגבי הכרזה, אני חושב שלקחו ילדה בת 18 שעשתה עבודה בשנה א' ללימודים, היא בסך הכל לומדת חודש וחצי בבית ספר לאמנות, ומזה כל המדינה רועשת וגועשת?".
יש נושאים מסוימים שלא היית נוגע בהם?
"המחשבה על הצבת קווים מנחים לאמנות מציבה אותה כמשהו שהוא לא חלק מהמציאות, היא מציבה אותה בנקודה ייחודית שיש לה מרחב מוגן כלשהו. אני לא מסכים עם ההנחה הזאת, אם היא פעולה בעולם, אז האפקטים של העולם חלים גם עליה. אם אתה יורק על מישהו ברחוב או יורק עליו באמנות אז האפקט לא בהכרח יהיה שונה. אני חושב שלאמנים יש אחריות לחנך את הציבור שאמנות דורשת מבט מורכב יותר, החמסות של גל וולינץ הן דוגמה טרגית לדבר הזה - עבודות שבקריאה פשטנית הופכות לסטיקר מגוחך. הבעיה היא שהציבור לא מחונך להבין שאמנות מצריכה מבט אחר, שמזמין קריאה יותר ביקורתית ומורכבת. אבל זאת האחריות של האמנים, בזה אני מאשים אמנים כמו דוד טרטקובר ואחרים שיצרו אמנות 'פלקטית' וגרמו לציבור להתרגל לכך שאמנות היא פלקטית".
ורק האמנים אשמים?
"אני חושב שגורם אחד שמתחמק מהאחריות שלו בסיפור הוא המדיה והתקשורת. חשוב לשאול את השאלה למה התקשורת מתעסקת באמנות רק שהיא מגיעה לכותרות בנסיבות האלה. אני רוצה שהקוראים ישאלו את עצמם למה האמנות נחשפת לתודעה הציבורית רק במקרה של עבודות גרועות שעולות לכותרות. האם למדיה אין את האחריות לחנך את הציבור לקריאה יותר מורכבת של אמנות?".
סלומון נמנע מלהפנות אצבע מאשימה לפוליטיקאים – בניגוד לוולינץ, שמצביע ישירות על מירי רגב. "לצערנו יש לנו שרת תרבות שהיא בורה, לא רק במה שנוגע באמנות פלסטית אלא באמנות בכלל", הוא אומר בעצב. "היא מלכת ה'תשומי' ומכל דבר כזה היא עושה עניין פוליטי ותקשורתי. לצערי אנחנו כאמנים משתפים איתה פעולה, אנחנו נותנים לה דלק לפעול דרך התגובות והגינויים שלנו. יש כאן מקום של בחירה עד כמה אתה משחק לידיים שלה. כרגע אנחנו נמצאים בסיטואציה בה נורא קל לכל אחד להיכנס לספין התורן של מירי רגב ואולי אנחנו לא צריכים לעשות את זה יותר".
ההבדל בין משת"פ לשמש
ד"ר שמעון אוחיון היה בעבר מאותם פוליטיקאים שגינו את החמסות של וולינץ. אוחיון, ח"כ לשעבר מטעם סיעת ישראל ביתנו שניהל גם את מרכז דהאן למורשת יהדות ספרד והמזרח באוניברסיטת בר אילן, כינה את העבודה "הסתה לרצח" וביקש להסירה. "כמובן שאני בעד חופש הביטוי", אומר אוחיון היום, "אבל חשוב לזכור שחופש הביטוי הוא ערך יחסי ולא מוחלט. יש ערכים חשובים ונעלים ממנו, ערכים כמו חירות האדם וכבודו. אם אני פוגע במישהו בגלל חופש הביטוי אני צריך לשקול האם חופש הביטוי נוצל כהלכה. חופש ביטוי הוא חלילה לא חופש שיסוי ולכן במיוחד כאשר יש מחלוקות פוליטיות צריך להיזהר שבעתיים".
יש בכלל אפשרות להחליט על חוקים של מותר ואסור באמנות?
"אני חושב שבתקופה הזאת אנחנו צריכים למצוא קוד מנחה שמצד אחד לא יפגע בחופש הביטוי אך מצד שני לא יפרוץ את הגבולות המקובלים בחברה - אנשים שישבו במועצת העיתונות למשל, כמו השופטת בדימוס דליה דורנר או הפרופסור אסא כשר, שגם נתן לנו קוד אתי בנושאי צבא בעבר. אלה אנשים שלדעתי מתאימה למלאכה הזאת. הגיע הזמן שיהיה לנו קוד כזה לפני שנרד לתהומות. אני לא רוצה לסתום פיות, אני רוצה לאפשר לאנשים להביע את כאבם אבל בלי שיגרמו עוול גדול יותר מזה שנעשה להם".
כשדורנר, שופטת בית המשפט העליון לשעבר ונשיאת מועצת העיתונות, נדרשת לסוגיה, היא מפנה לפסיקת בג"צ "אינדור נגד עיריית ירושלים" מ-2003. "לפני שנים פנה אליי יהודי בשם אינדור שרצה להדביק מודעה על לוחות המודעות בירושלים שאומרת שיוסי שריד הוא משת"פ של ערפאת", מספרת דורנר. "עיריית ירושלים לא הרשתה לו, אז הוא הגיש בג"צ. אני הייתי באותו המקרה ראש ההרכב, והדבר הראשון שעשיתי הוא לשאול את רשויות הביטחון שלנו אם אמירה כזאת עלולה לסכן את שריד, כלומר להזמין שאנשים יפגעו בו. "בתשובתם הם אמרו שלמילה 'משת"פ' יש משמעות של בגידה אבל אם יהיה מדובר במילה 'שמש' או חלופה אחרת, זה יהיה בסדר. בהחלטה קיבלנו את העתירה לפרסם את הכרזה, רק עם תיקון שהוא 'שריד הוא השמש של ערפאת'. גם אמירות שהן פוגעניות ולא נעימות, הן לא אסורות".
מבחן ההסתה
בסופו של דבר, למרות הצהרות הפוליטיקאים, אף אמן שעבודותיו נחשדו בהסתה לא הועמד לדין, ומעטים נחקרו. איתי זלאיט לא זומן לחקירה בעקבות הצבת הפסל בתל אביב, וגורמים במשטרה המעורים בעניינה של הסטודנטית מבצלאל כבר העריכו כי החקירה תסתיים בלא כלום. נטלי כהן וקסברג, שסרטון שפירסמה ביוטיוב ובו היא נראית כשהיא עושה את צרכיה על דגל המדינה, היא מקרה יוצא דופן: היא נעצרה, שהתה במשך יומיים במעצר בית, ונאלצה להימנע מגלישה באינטרנט למשך חודש שלם.
פרופ' מרדכי קרמניצר, מרצה באוניברסיטה העברית וסגן נשיא המכון לחקר הדמוקרטיה, ערך מחקרים רבים בנושא חופש הביטוי במשפט הישראלי, וחיבר (עם הפרופסורים רות גביזון ויואב דותן) את הספר "אקטיביזם שיפוטי: בעד ונגד", הבוחן את התערבותו של בג"צ בנושאים הנוגעים, בין השאר, לחופש הביטוי. לדעת קרמניצר, במדינת ישראל יש מגמה של הגבלות מיותרות על גבולות חופש הביטוי שמציבות בסכנה גם את המשך הפעילות האמנותית. "ברור שהסתה לאלימות לפי החוק זה משהו שונה מהאופן שהציבור משתמש בביטוי 'הסתה'", הוא מסביר. "הרבה פעמים התבטאויות מרגיזות מביאות מישהו מיד לקפוץ ולקרוא 'הסתה'. בעבירה של הסתה לאלימות צריכה להיות בבחינה אובייקטיבית קריאה לעשות מעשה אלימות, הזדהות עם מעשה אלימות או עידוד לעשות מעשה אלימות. במשפט הפלילי, כדי להרשיע מישהו הדברים צריכים להיות חד-משמעיים לרעתו. כלומר אם מבחינה אובייקטיבית של הראיות המיצג או יצירת האמנות או מה שזה לא יהיה, לא עולה מהם באופן חד-משמעי עידוד למעשה אלימות, אז לא עברנו את הרף הראשון".
מהו הרף השני?
"הרף השני הוא שצריכה להיות אפשרות ממשית שההשפעה הזאת על ידי העידוד למעשה אלימות, תביא בפועל למעשה אלימות. אמנם לא נדרש שיתבצע מעשה אלימות, אבל צריך להיות משהו שלפי אופיו ולפי הנסיבות שבהן הוא נעשה יוצר אפשרות ממשית שייעשה מעשה אלימות. הרף השלישי הוא שמי שעושה את המעשה מודע למעשיו, מבין שמה שהוא עושה זה מעשה שמעודד לאלימות".
המקרים האחרונים עוברים את הרף הפלילי לדעתך?
"על פני הדברים וכפי שאני מסתכל על הכרזה שפורסמה, ואני הסתכלתי על המיצג בכללותו, לא רק על התמונה היחידה שפורסמה באמצעי התקשורת, אינני חושב שהמשמעות הסבירה שלו, וודאי לא המשמעות היחידה שלו, היא שהוא מעודד למעשי אלימות".