דברים שגיקים יפנים אוהבים במיוחד: תרבות פופ, להתלבש כמו דמויות שהם מעריצים, הלחמי מילים. כל אלה נפגשים בתחביב המכונה "קוספליי" (שילוב "Costume" ו"Play", משחק תחפושות). בקוספליי, כל יום פורים, ואם יש כנס מד"ב/אנימה/קומיקס זו בכלל חגיגה.
הקונספט של אנשים מחופשים לדמויות בדיוניות שהם מעריצים אינו חדש, אפילו לא בהקשר הגיקי. כבר בתחילת שנות ה-40 כנסי מדע בדיוני כללו מעריצים מחופשים. אבל רק ב-1984 הוענק לקוספליי שמו החדש, על ידי עיתונאי יפני בשם נובויוקי טקהאשי. טקהאשי התרשם מהמתחפשים בכנס Worldcon בלוס אנג'לס, שמתחילת דרכו נחשב למגנט קוספליירים, ונשף המסכות שקיים בשנות ה-40 התגלגל עם השנים לתצוגת תחפושות המכונה Masquerade, מונח שהשתרש ומשמש כנסים נוספים גם היום.
ביפן אימצו את רעיון הקוספליי בחיבה, ועם הזמן גם בארה"ב החלו להופיע ידיעות על התופעה. היום אירוע גיקי בלי תחפושות הוא אירוע עגום ועצוב; כל כנס שמכבד את עצמו ילווה בסיקורים כדוגמת "הקוספליירים הכי טובים של שקר-קון 2016" ויתהדר במסקרייד, בעוד שקוספליירים ייחודיים או משקיענים במיוחד זוכים למעמד של סלבריטאי רשת. אפילו בארץ כבר דואגים שמחוץ להקרנות בכורה גיקיות יסתובבו אנשים בתחפושות.
מי שרוצה להתרשם מהז'אנר, יכול לבקר בימים אלה בתערוכת הקוספליי המוצגת במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה, שם מופיעים צילומיו של הצלם קילט דואיטס שעקב אחרי התופעה. "ביפן התמקד הקוספליי בדרך כלל בדמויות קיימות, והמטרה הייתה להיראות ולהתנהג ככל האפשר כמו הדמות", מספרת אוצרת התערוכה ד"ר אילנה זינגר בליין. "הקוספליירים שאפו להפוך את הדמות הדו-ממדית לתלת-ממדית ולנסוך בה חיים גם על ידי הבעות פנים, מחוות גוף, קולות וחיקוי אופני ההתנהגות. מטרת הקוספלייר להיכנס לנבכי נשמתה של דמות כשם שעושה זאת שחקן תיאטרון, לשחזר סצנות הקשורות בה, או ליצור סצנה שבה הדמות מופיעה בהקשר חדש".
אמנות פרפורמנס שקל להבין
אנשים רבים מתייחסים לקוספליי כאל תופעה ביזארית או תחביב משעשע, אבל העוסקים במלאכה - וגם סתם צופים מהצד - רואים בה הרבה יותר מזה. כפי שאתם אולי זוכרים מפורים, פעולת ההתחפשות לא מסתכמת בלבישת התחפושת. במקרה של הקוספליי, זה מתחיל לא פעם בבחירת הדמות תוך התחשבות בשיקולים שונים - מתקציב, דרך דמיון לדמות ועד "כמה נוח יהיה לי להסתובב בביקיני מוזהב/חצאית נפוחה" - ומשם לעיצוב, רכישת חומרים, תפירה, והשלמת הלוק עם פאה או אביזרים. גם אחרי שהתחפושת מוכנה נותרות שאלות פתוחות: איך הדמות מדברת ומתנהגת? עד כמה אני רוצה להיות נאמן למקור? ואיזו פוזה אאמץ כשיבקשו להצטלם איתי?
בערוץ היוטיוב המעולה "PBS Idea Channel" הקדישו סרטון לשאלה האם קוספליי הוא בעצם סוג של תיאטרון. "חלק נכבד מהקוספליירים 'מופיע' בתור הדמות, מאמץ את המנהגים והגישה שלה", מסבירים באחד הסרטונים. "הפרשנות של קוספליירים על הדמויות מראה לתעשייה איך מעריצים רואים ומפרשים את העבודה שלהם. מה מרגש, או חשוב, או חסר. הקוספליי הוא גם תגובה או ביקורת, יש אנשים שמדמיינים מחדש את המראה או ההיסטוריה של הדמות. יש קוספליירים שמשנים את הגזע או המגדר של הדמויות - לא בהכרח מתוך אג'נדה, אלא כדי ליהנות".
להמציא מחדש את הדמות
בעוד מתחפשים רבים בוחרים מראש דמות שדומה להם או מתאמצים להידמות לה, רבים בוחרים לשנות את הדמות כדי שתידמה להם או למשהו אחר לגמרי. זה יכול להיות סופרמן שחור, האן סולו נשית או BB-8 אנושי; זו יכולה להיות גרסת לוליטה או סטימפאנק (סגנונות אלטרנטיביים המפרשים מחדש לבוש היסטורי) של דמות מסוימת; וזה אפילו יכול להיות מאש-אפ של שתי דמויות שונות.
לא חייבים להגזים
רמת ההשקעה הנדרשת כדי ליצור תחפושת מוצלחת גמישה מאוד. אין שום חובה לדעת לתפור, בטח לא ברמה מקצוענית. רעיון מקורי, יכולת אלתור או דמיון ומחויבות לדמות יאפשרו ליצור קוספליי מהיר וזול יחסית.
הגבול העליון, בינתיים, לא קיים:
תערוכת הקוספליי מוצגת במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה עד ה-1 בינואר 2017, ופתוחה במהלך אוגוסט חינם לילדים ולבני נוער עד גיל 18. פרטים נוספים באתר המוזיאון