האם עולם הספרות הארוטית הוא מפגר ונועד לכסילות שלא יודעות להיכנס לאינטרנט? האם עולם הספרות הארוטית הוא גאוני, ועלינו לקרוא אותו בכלים נשיים ולהבין שזו התגלמות האחווה הנשית? האם הספרים האלו מתחפשים לספרים ארוטיים אבל בעצם מפיצים מסרים מורכבים יותר בכל בית שהם מגיעים אליו? לי אישית לא אכפת. אני קראתי את "שמור עליי" פשוט כי רציתי לקרוא על זיונים.
הספרים של מיה בנקס נראים כמו זיוף מסין לספר ארוטיקה. הם זולים, הם עקומים, אבל הם עובדים. "שמור עליי" הוא הספר הראשון בסדרה החדשה שלה, "בערה איטית". כמו כל הספרים הארוטיים, העטיפה של הספר שחורה, עם ציור של משהו ארוטי עליה – במקרה הזה נוצה ורודה. אני חושבת שבמקום נוצה היה צריך להיות כתוב פה בוורוד בוהק, בפונט של דם מטפטף, "אונס".
וזו ה"עלילה" של "שמור עליי": קיילב (שזה בעברית "כלב", שם שאנחנו לא לקחנו מהתנ"ך והנוצרים כן) חייב להציל את אחותו, שלכודה בין טלפיו של פסיכופת שחטף אותה, ועכשיו הוא אונס אותה באכזריות. היחידה שיכולה לסייע לו היא רמי, בחורה בלי מאפייני אישיות אך עם כוחות-על: בכל פעם שרמי מחזיקה בחפץ של מישהו בסכנה, תודעתה מתאחדת עם תודעתו, והיא יכולה לדעת איפה הוא. אבל לכוח העל יש מחיר כבד – רמי חווה פיזית את מה שחווה הקרבן.
קיילב מתפרץ לבקתת המסתור בה רמי חיה בפחד ותחושת רדיפה, ומכריח אותה להחזיק בחפץ מחפציה של אחותו. כעת הוא צופה ברמי מוטלת על הרצפה, בוכה ומייללת ונאנסת על ידי דמות שקופה. על מנת לא להצטלק נפשית מהקטע הזה נאלצתי לדמיין את הסצנה ב"מת לצעוק", בה טורי מזדיינת עם רוח רפאים.
קיילב מרגיש אשם על שפגע ברמי, אבל הוא היה חייב לעשות את זה למען אחותו. בשלב הזה אנחנו עדים למלל בעובי של טפסי מעבר בנק בעניין הרהוריו המוסריים הבלתי נגמרים. רמת החרמנות בשלב הזה: כשל כלב מסורס. כעבור שנה האשמה של קיילב לא מניחה לו, והוא מוצא את רמי בשנית, ולוקח אותה לבית שלו כדי לטפל בה ולהגן עליה שם ממישהו שרודף אותה. לכולנו ברורה ההקבלה בין מי שרודף אותה לבין קיילב שמציל אותה. שניהם מתוארים כגברים חזקים, יפהפיים ואובססיביים. רמי מתוארת לעומת זאת כאטרייה.
אבל העלילה הבדיונית המופרכת היא לא הג'וס. כולנו יודעות טוב מאד למה אנחנו קוראות את הספרים האלה. כי יש בהם תיאורים של זיונים. כלומר, אין בהם. בכלל.
מאה עמודים על מוסר וסצנת סקס אחת
הבעיה העיקרית עם "שמור עליי" – ואולי זה לא באג אלא פיצ'ר – היא שאחרי כל סצנה מיוחלת של זיונים מגיעים דיבורים אינסופיים על אונס ופוסטראומה. מיה בנקס רוצה לעשות לנו התנייה פבלובית שנתחיל לחשוב על סקס כעל אונס. מיה חמודה, אנחנו נשים ב-2016, זה ככה אצלנו ממילא. תביאי כבר את הסיפורי מין שלך.
אבל מדובר כאמור בספר שבו יש סצנת מין אחת לכל מאה עמודים, וכשאני אומרת סצנת מין אני מתכוונת לקטע באורך עמוד וחצי שזה התוכן שלו: 1. קיילב שם לרמי ידיים בשיער. 2. הם מתנשקים. 3. הוא נוגע לה בבז'ז'ות. 4. הוא נשכב מעליה. 5. היא נוגעת לו בגב. הוא שרירי. 6. הופה! הזקפה שלו נמחצת אל בין ירכיה ומתחככת בארוטיות בבד תחתוניה הדקיק (זה ציטוט) עד שהיא "גומרת". 7. הוא לוחש לה: "יש לך משהו לחיות בשבילו. יש לך אותי".
בקיצור, קראתי מאה עמודים על מוסר ואונס בשביל להגיע לסצנה של מישהו מתחכך במישהי ואז אומר לה משהו רכושני ופסיכוטי. בשביל זה הייתי יכולה לא ללמוד אפילו קרוא וכתוב ולא להיות אדם אורייני אלא פשוט לחיות את החיים של עצמי בת ה-15.
גם אם הצלחת להתעלם מהעובדה שהספר הזה נכתב בדקה וחצי וגורם לך לרצות לחזור לטיפול ולשפוך למיה בנקס דבק מגע על המקלדת, והגעת לסצנות הסקס כדי לדחוף כבר את היד לתחתונים באמצע היום המשרדי המשעמם שלך שגולת הכותרת בו היא הקשר הטרום-מיני הסימביוטי שלך עם הבחורה השנייה ממחלקת שיווק שבכל פעם שאת מדליקה לה סיגריה את יודעת טוב מאוד שזו סובלימציה לנשיקה מאחורי אולם הספורט, את תתאכזבי.
אבל אולי זאת הדרך של מיה בנקס להביא אותך לקרוא בספר הבא. את בחיים לא מקבלת באמת באמת את מה שבאת בשבילו. האירוטיקה אם ככה מתנהלת בין מיה הסופרת לבינך הקוראת. היא משטה בך, מושכת אותך באף, זורקת לך פירורים, ומשאירה אותך מורעבת לספר הבא שלה.
שמור עלי / מאיה בנקס, כנרת זמורה ביתן, סדרת קטיפה, 256 עמודים