בחודשים האחרונים, עם הצלחתה המסחררת של תערוכת הענק של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה, מוזיאון תל אביב הפך ללונה פארק של נקודות, לגן העדן של תמונות האינסטגרם ולמוקד עלייה לרגל מכל רחבי הארץ. זה מראה חריג, מוזיאון צפוף והומה אדם, ועבור המבקר שנהנה לצרוך אמנות בדממה זה אפילו די מעצבן – אבל יש בהתלהבות הכללית והנרחבת הזו מאמנות גם משהו משמח. כך או כך, למוזיאון הגיעה בשבועות האחרונים אמנית בינלאומית מוערכת נוספת, מדוברת הרבה פחות בישראל: אנט מסאז'ה הצרפתייה.
בעוד התערוכה של קוסאמה מככבת על שלטי הענק הן בין כותלי המוזיאון והן ברחבי העיר, התערוכה של מסאז'ה נדחקה לשוליים. יחסי הכוחות האלה באים לידי ביטוי גם באופן חלוקת החללים במוזיאון עצמו: התערוכה של קוסאמה מקיפה את זו של מסאז'ה וממש בולעת אותה פיזית. "אולי עדיף שהתערוכה של אנט הייתה מוצגת אחרי שהתערוכה של יאיוי הייתה מסתיימת", תוהה באוזניי האוצרת מרי שק. "שתי כוהנות כאלה, בו זמנית, זה מייצר חוסר נוחות – לא עבורי אבל עבור האמנית. היא גם לא שתקה – היא אמרה את זה לכל מי שהיה מוכן לדבר איתה על זה. לא שהיא לא התלהבה שהיא מציגה יחד עם קוסאמה, אבל הפריע לה שהשילוט בתל אביב היה כולו של התערוכה של קוסאמה, ושהשילוט לתערוכה שלה עצמה היה מינורי".
בכל מקרה, שק מאמינה שיש להתנגשות הענקיות הזו גם יתרונות – ומקווה שההמונים שמגיעים למוזיאון במטרה לראות את התערוכה של קוסאמה ייסחפו בלהט רגע גם אל תוך הפלאים הנסתרים בתערוכה של מסאז'ה.
ומי שיחליט לבקר בתערוכת היחיד של אנט מסאז'ה, שקיבלה את השם "תשוקה, הפרעה", יבין מהר מאוד שהוא עומד להתבונן באמנות לא שגרתית (ואולי גם זה אנדרסטייטמנט). העיניים יפגשו ארבעה חפצים שתלויים מהתקרה, מתנועעים, נתונים לחסדיהם של המאווררים שמוצבים מתחת להם. בין השאר, תלויה שם בובת עכברוש אפורה גדולה וגם שמלה קלילה, מבד שחור ואדום, שמתבדרת ברוח המלאכותית. "היה לי חשוב שהעבודה הזו תסחוף את הקהל, שזה יעיף אותם – לא משנה לאיזה כיוון", אומרת שק.
והמשימה של שק הושלמה. הילדים הקטנים שהגיעו עם הוריהם למוזיאון מתרגשים ממראה החפצים העפים ומתרוצצים בהתלהבות בחלל; המבוגרים, מצידם, מתבוננים בעבודות בשתיקה, בפליאה, כאילו ראו כעת דבר שלא ראו קודם מעולם. זו אולי הגדולה של מסאז'ה כאמנית: היכולת שלה לקחת דימוי קיים, לפרק אותו או לעשות בו מניפולציה – ולהקנות לו משמעות חדשה. המבקר בתערוכה יצפה, ככל הנראה, לגשת לטקסט האוצרותי שליד כל עבודה במטרה להבין מהי בעצם המשמעות, אבל יגלה מהר מאוד שהוא יצטרך למצוא אותה בעצמו – שכן הטקסטים המלווים את העבודות לא מציינים דבר אודותיהן מלבד פרטים יבשים כמו שם, שנה וחומרי גלם.
הבחירה הזו לא הייתה בחירה מקרית. "תכננו לצרף טקסטים לצד העבודות. עבדנו על הטקסטים במשך שנה, על כל פסיק ונקודה - אבל אנט סירבה שנתלה אותם", מספרת שק. "אולי היא צודקת ואולי לא, שהצופה יחליט. בכל מקרה, כשהיא התחילה להתרעם – אין לי מילה אחרת לזה – פתאום הבנתי אותה. אנט חושבת שהיום אנחנו עוצרים יותר מדי ליד מה שכתוב ולא מספיק מתבוננים באמנות עצמה. היא לא רוצה שאנחנו נגיש את האוכל הישר לפה הצופה".
אחת העבודות שמוצגת בחלל הפתיחה של התערוכה היא עבודה המורכבת מ-17 שמלות, דחוסות ב-17 ארונות שקופים. מעל לכל אחת מהן שתול מסר לא מפוענח, בדמות מילה בצרפתית או ציור אניגמטי. "אם אחד רואה בשמלות האלה זיכרון ילדות, האחר רואה את אמא שלו והשלישי רואה תצוגת אופנה – זה מתאים לה", אומרת שק. החוויה בתערוכה, גם אם היא אכן נטולת הקשרים, מטלטלת וחזקה בפני עצמה - אבל אי אפשר להתכחש לכך שיש מקום להיכרות מעמיקה יותר עם סיפור חייה של האמנית, עם הפרסונה הבועטת שלה ועם התמות שעומדות מאחורי העבודות שלה.
"היא רצתה לעבור לקיבוץ אבל גילתה שצריך לקום בחמש"
מסאז'ה נולדה בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בעיירת המרפא ברק סור מר שליד העיר קאלה. "אביה חלה בשחפת, והדרך היחידה לטפל בזה הייתה בעיירת המרפא שיועדה לחולי שחפת. הוא היה אמור להישאר שם במשך שבעה חודשים, אבל נשאר שם שבע שנים", אומרת שק. "אמא של אנט הגיעה לעיירה לבקר את אחיה, שחלה גם הוא בשחפת. היא נתקלה בו, הוא כנראה היה גבר נאה ומרשים, ואמרו לה שהוא עומד למות. היא אמרה, 'אם הוא יחיה אני אתחתן איתו'", היא מסבירה.
ואכן, השניים התחתנו והביאו לעולם שני ילדים, מסאז'ה ואחיה. "אנט גדלה ליד הים, באמצע המלחמה, כשהסביבה עוד מלאה בפגזים ובשרידי מלחמה. היא זוכרת את הייסורים ואת החיילים", אומרת שק. "כולם בעיירה היו חולים, כולם שכבו. אבל היא לא ראתה בזה דבר רע, זו לא הייתה חוויה טראומטית: היא קינאה, גם היא רצתה להיות מטופלת". בהמשך, חזרו ההורים להתגורר בפריז, אך עקב הידרדרות נוספת במצבו של האב הם שבו לעיירת המרפא.
אביה של מסאז'ה היה ארכיטקט, והוא נהג לקחת אותה איתו לביקורים בקתדרלות ובמוזיאונים. שק מספרת כי "הוא היה אדם נרגן, וכשאנט ראתה שכשהוא מצייר הוא נרגע, והיא התחילה לצייר כי גם היא רצתה להירגע".
נקודת המפנה בחייה של מסאז'ה התרחשה כשהייתה בת עשרים. ללא ידיעתה, שלחה אמה תצלום שצילמה לתחרות צילום שהפרס למנצח בה היה טיול בעולם. כנגד כל הזיכויים זכתה מסאז'ה הצעירה בפרס; יחד עם חברה, היא ביקרה בהונג קונג, הודו, סין ובמדינות נוספות – ביניהן גם ישראל. "היא הגיעה לבאר שבע, תהרגי אותי למה", צוחקת שק. "היא רצתה להתיישב בקיבוץ, אבל אז התברר לה שצריך לקום בחמש בבוקר לעבודות חקלאיות". קיבוציניקית היא כבר לא הייתה, אבל המסעות של מסאז'ה מסביב לגלובוס הקנו לה פרספקטיבה חדשה ומרעננת על החיים. היא גם נסעה לארצות הברית ורכשה לה שם מצלמת קודאק, באמצעותה החלה לתעד ולצלם. "היא ראתה את העולם מקרוב, ואחרת. זה פתח לה את הצ'אקרות, את התיאבון האמנותי".
מסאז'ה נרשמה ללימודים אקדמיים בבית הספר לאמנויות של פריז, שלדברי שק, "שעממו אותה נורא". אבל האמנית מצאה אאוטלט אחר ליצירה – אירועי מאי 1968. הדמויות המרכזיות בה – במיוחד פעילי שמאל, אנשי רוח, אמנים וסטודנטים – היו נחושות לנער את "המשטר הישן" ולהביא לעידן חדש, שמקבל שיטות לימוד חדשות, שחרור מיני ואהבה חופשית. "אנט הייתה מאוד פעילה במהפכה הזו", מספרת שק. "שם היא הביעה, אולי הכי הרבה, את הצורך שלה בפמיניזם ובחופש הביטוי. אנשים הצטלמו שם עירומים וצילמו את החברים שלהם עירומים, לא היה טאבו – להפך. הצד התשוקתי והמיני שלה, שמתבטא גם בתערוכה, צמח במהפכה".
"גם קוסאמה סבלה מיחס כזה, כל הגדולות סבלו מזה"
הפמיניזם של מסאז'ה השתרש כבר בילדותה. אמה, שעבדה יחד עם אביה במשרד הארכיטקטים, לא קיבלה תשלום על עבודתה: באותה תקופה, גברים שהעסיקו את נשותיהם לא הורשו לשלהם להן שכר. אמה של מסאז'ה לא הייתה מרוצה מהתנאים האלה, ונהגה להביע בפני מסאז'ה הקטנה את חוסר שביעות הרצון שלה. "היא מאוד כעסה. היא הייתה אומרת לבת שלה שאישה צריכה להתקיים בזכות עצמה ולהרוויח כסף, ואנחנו מדברות על שנות החמישים והשישים. היא הייתה פמיניסטית בלי לדעת את זה", אומרת שק. "לכן, אנט עומדת על הרגליים בלי להיות תלויה באף אחד. היא תמיד התעקשה על העצמאות שלה".
ההתעקשות הזו זלגה גם לחיי הזוגיות של מסאז'ה עם האמן כריסטיאן בולטנסקי, זוגיות שהחלה עוד בצעירותם של השניים ונמשכה עד למותו בקיץ האחרון, בגיל 76. כשהשניים נפגשו לראשונה, בולטנסקי כבר היה אמן מוערך בעוד מסאז'ה רק החלה את דרכה. ובכל זאת, "היה לה ברור שהיא אף פעם לא תהיה 'אשתו של'", אומרת שק. "הייתה הפרדה מוחלטת בין האמנות שלה לאמנות של בולטנסקי, למרות שהם היו זוג – שלא יגידו חס וחלילה שהיא העתיקה. עדיין, שאלו אותה עשרות פעמים 'מתי את מתחתנת', 'מתי תעשי ילדים' או 'מתי תהיי כבר בנאדם'. גם קוסאמה סבלה מיחס כזה, כל הגדולות סבלו מזה".
"היה לה אתגר: להצליח בעולם הזה בדיוק כמו גברים", אומרת שק, "ואני חושבת שהיא ידעה שהיא צריכה למצוא שפה ייחודית משלה". ואכן, מרדנות מתקיימת, באופן כזה או אחר, בכל אחת ואחת מעבודותיה של האמנית – הן כשבוחנים את שיטות העבודה שלה והן כשבוחנים את התמות שבהן היא מתפלשת ומתוכן היא יוצרת. בעבודתה, משלבת מסאז'ה בין מדיומים שונים ומאחה אותם אלה באלה - צילום, כתיבה, ציור, פיסול ורקמה. באמצעות הטכניקות הייחודיות לה, היא עוסקת - בין השאר - בתשוקות, בפנטזיות, בזהות נשית ובמוות. "לדעתי, דרך הבוטות המינית והפרברטית - האכזרית לעיתים - אנט פילסה לעצמה דרך. מיד ראו שהיא אחרת, שהיא לא עוד אמנית".
אבל בתחילת דרכה, השונות הזו לא עברה חלק בגרונם של הגברים השולטים בזירת האמנות. לא אופי העבודה של מסאז'ה ולא הנושאים בהם היא עסקה היו מקובלים באותה התקופה; פועלה החתרני גרר זעם של ממש כלפיה, ואפילו אלימות פיזית. ב-1974, היא חוותה תקיפה של ממש על הרקע הזה. באותה שנה, הציגה האמנית בביאנלה בפריז ובחרה להביא סדרת תצלומים של גברים לבושים בחליפות, כשההתמקדות היא ברוכסני המכנסיים. "היא אומרת שהיא הייתה בוהה שעות בניסיון להבין מה קורה שם, במכנסיים", מספרת שק.
מנהל הביאנלה לא ראה ביצירה של מסאז'ה יוצאת דופן ומעוררת סקרנות אלא דווקא פוגענית. "הוא סטר לה ומשך אותה בשיער, והגיעה המשטרה. בסוף היא הוציאה את העבודות שלה מהביאנלה", אומרת שק. "היו לה כמה סיפורים כאלה, היא אומרת שהיא סבלה המון מאלימות ומאגרסיה. אבל זה לא ייאש אותה, להפך, היא הבינה שהיא צריכה להמשיך ולא לפחד מכלום. כלום לא עצר אותה".
אף תכתיב חברתי לא עמד בדרכה של מסאז'ה. היא ובולטנסקי מעולם לא הביאו ילדים לעולם, למשל; היא סירבה (ועדיין מסרבת) בתוקף ללבוש שמלות וחצאיות, בשנים בהן נשים נשללה מנשים הזכות להגיע לאירועים רשמיים בחליפת מכנסיים, ויותר מכך – נשללה מהן הזכות לחשוב על האפשרות הזו מלכתחילה. "בביאנלה בוונציה ב-2005, הסביבה שלה ידעה יום לפניה שהיא עומדת לזכות בפרס אריה הזהב. אסור להגיד לאמן לפני שהוא זוכה אבל אמרו לה, 'תלבשי שמלה יפה, אולי תזכי'. והיא אמרה 'לעולם לא אלבש שמלה' והגיעה למעמד קבלת הפרס עם חליפה. גם כשקיבלה פרס מהקיסר היפני אמרו לה שחובה ללבוש שמלה והיא אמרה, 'תשכחו מזה'. לעולם לא תראי אותה עם חצאית".
גם האמנות של מסאז'ה המשיכה וממשיכה לדבר, במידה רבה, מנקודת מבט נשית. רבות מעבודותיה לאורך השנים – חלקן גם מוצגות בתערוכה – עוסקות בחוויה הנשית, על גווניה ומורכבויותיה. כמה מהיצירות שתלויות כעת בתערוכה הם ציורים של המחזור החודשי, מעוטרים במילים " My Bloody Mary". "פחדתי שיקרה כאן מה שקרה במוזיאון רמת גן", מודה שק. "כי, 'איך היא מעזה?'. אבל היא מעזה. זה מה שמגדיר אותה". התעוזה אולי מגדירה את מסאז'ה, אבל התעוזה שלה מתבטאת גם בכך שהיא סולדת מהגדרות, או לפחות – מההתמסרות המוחלטת להגדרה אחת בלבד. "היא לא אוהבת שקוראים לה 'פמיניסטית', היא אומרת שזה מקבע", מסבירה שק. "היא נגד קטגוריות – היא אומרת, 'אני קודם כל אמנית, אישה, אספנית'. היא אוהבת לתת לעצמה הרבה שמות כדי לאתגר את עצמה, לפעמים היא כזו ולפעמים היא כזו, אבל היא לא רוצה להישאר בקונבנציה של שם אחד".
אלכימאית של חומרים
ואכן, מסאז'ה מאפשרת לכמה זהויות להתקיים בתוכה בעת ובעונה אחת. מהצד הראשון היא מינית, נשית ותשוקתית ומהצד השני, יש בה משהו ילדי – שמלווה את היצירות שלה מאז ומתמיד. "היא אספה בובות פרווה ונעליים של ילדים, מהסביבה או מהרחוב או משוק העתיקות. אספנית בלתי נלאית. היא לא הייתה יודעת מה היא תעשה איתם אבל הם תמיד מצאו בסוף את המקום בעבודה שלה. היא כמו אלכימאית של חומרים", מספרת שק.
אחת מעבודותיה המוכרות יותר של מסאז'ה, "הם ואנחנו, אנחנו והם" (שמוצגת גם היא בתערוכת היחיד במוזיאון תל אביב) מייצגת באופן מושלם את היכולת של מסאז'ה ללקט דימויים קיימים, לפרק אותם ולהרכיב אותם מחדש לכדי דבר שלא קיים במציאות. העבודה המרהיבה - עליה מתבונן הצופה מלמטה - מורכבת מפוחלצים אמיתיים שעליהם הולבשו ראשים של בובות פרווה. "היא הופכת את החיות לחיות מחמד", אומרת שק. ההכלאות הללו, שתלויות מהתקרה, מוצבות על מראות שמופנות הישר אל פניו של המתבונן. עוד תלויות מהתקרה גם כפפות שחורות; מאצבעותיהן מזדקרים עפרונות בצורה של צלב או של כלי נשק.
שק מסבירה כיצד התחיל העניין של מסאז'ה בעולם החי. "יום אחד אנט הלכה ברחוב והיא הרגישה משהו מתחת לרגל, והבינה שהיא דרכה על גוויה של דרור. זה הדליק אותה, אז היא הביאה את הדרור לסטודיו ונתנה לו בית, התחילה לטפל בו ולהלביש אותו", מספרת האוצרת. "מאותו הרגע, היחס שלה לחיות השתנה – והיא הבינה שלאנשים ולחיות יש אותה תרבות". בעבודה "הם ואנחנו, אנחנו והם", היא מסבירה, בוחנת מסאז'ה את הדינמיקה בין האדם לבין החיה: "המראות נמצאות למטה כדי שנוכל לשאול את עצמנו מי המפחלץ ומי המפוחלץ. החיות מעלינו, הן צוחקות עלינו".
הפוחלצים מהם מורכבת העבודה כפי שהיא מוצגת בארץ אינם הפוחלצים מהעבודה המקורית. "אסור להביא פוחלצים מחוץ לארץ כי נטען שזה מעודד הריגה", מסבירה שק, ואומרת כי היא והאמנית נאלצו להשתמש בפוחלצים מקומיים שבחרו במוזיאון הטבע שברמת אביב. "זה לקח שנתיים למצוא את הפוחלצים. זה היה מסע בפני עצמו – עד שאת מוצאת את הפוחלצים, עד שאת מוודאת שהם לא רעילים, שהם כשרים ושמותר להציב אותם ליד קהל ולגעת בהם".
אבל העבודה הבולטת ביותר בתערוכה "תשוקה, הפרעה" היא ככל הנראה העבודה "קזינו", שהתהוותה במקור כחלק מטרילוגיית יצירות שהגיעה לביאנלה בוונציה ב-2005 ואף זיכתה את מסאז'ה בפרס "אריה הזהב" היוקרתי. "זכיתי לראות אותה ב-2005 ואני זוכרת שלא יכולתי להירגע מזה", מודה שק. ואפשר להבין אותה: קצת כמו חדרי האינסוף של קוסאמה (מינוס הצפיפות האנושית), "קזינו" מכניס את המבקר לעולם אחר. יריעת בד אדום עצומה נשפכת מתוך דלת קטנה ומתפרשת על פני החלל, עולה ויורדת וגועשת בזכות רוח מסתורית, חושפת באופן חלקי אובייקטים זוהרים ודמויי מדוזות שממקומים תחתיה. מלמעלה, משתלשלים חוטים ועליהם דימויים שחורים ששואבים השראה מהאף של פינוקיו. "העבודה הזו פועמת, היא נושמת. אנחנו נבלעים לתוך העולם הזה", אומרת שק בהתרגשות.
הבד האדום המשיי הזה ששולט על החלל יכול להיות כל מיני דברים: דם ואימה או לחילופין תשוקה, אהבה. במידה רבה, מתכתבת העבודה הזו עם שם התערוכה, "תשוקה, הפרעה". הלך רוח הזה מדהדהד ברבות מיצירותיה של האמנית, שמשדרות בו זמנית סדר ואי סדר, חיים ומוות, שמחה ויגון. "אנט עוסקת בתשוקה ובהפרעה, ואני חושבת שכולנו בנויים ככה – אבל היא מעזה לתת לזה ביטוי. היא אומרת: 'יום בלי תשוקה זה יום של מוות, ביום שלא תהיה לי תשוקה – אני אמות'". זו לא חייבת להיות תשוקה מינית, מחדדת שק; זו יכולה להיות תשוקה לכוס קפה וסיגריה. העיקר שיהיה משהו לקום בשבילו בבוקר.