האמנית איזבלה וולובניק (27) יודעת טוב מאוד כיצד להשתמש במילים, אבל היא מוצאת שרק הציור מאפשר לה לבטא את עצמה באמת: "אני משתמשת בסמלים ובחומרים כשחקנים שבאמצעותם אני בונה את העולמות שלי", היא מספרת בשיחה עם mako. "אני אומרת תילים על תילים של מילים, אבל אני לא יכולה לתאר בדיוק את מה שאני מנסה להעביר בעבודות שלי. אם הייתי יכולה לנסח את זה בקלות על דף, סביר להניח שלא הייתי רושמת את זה; הציור, הפיסול והרישום מאפשרים לי להגיד את מה שאני לא יכולה להגיד כאדם בחברה מתורבתת".
וולובניק, בוגרת המחלקה לאמנות והוראה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, עוד לא הגיעה לגיל שלושים ועבודותיה כבר הוצגו בכמה וכמה גלריות ומוזיאונים בארץ, ביניהם מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון ישראל. בימים אלה מציגה האמנית בתערוכה הקבוצתית "To Be Continued" בגלריה רוזנפלד שבדרום תל אביב, בה היא מיוצגת מאז סוף שנת 2019 ובחלליה הציגה בעבר שתי תערוכות יחיד. בתערוכה הנוכחית, שמתמקדת בסדרות אמנותיות ובמסגרתה כל אחד מהאמנים המשתתפים מציג סדרת יצירות הקשורות זו לזו, מציגה וולובניק ארבעה ציורי פחם מתוך גוף העבודות הרחב יותר "שלוש שריטות ומכתב אהבה", שעוד נמצא בהתהוות.
בעבודות הפחם של וולובניק, כמו גם בעבודות רבות אחרות שלה, מופיעים בין השאר דימויים של נשים בעלות איברים חייתיים ושל חיות שונות, ביניהן כלבות ונחשות. באמצעות העבודות, בוחנת וולובניק את הקשרים שמתקיימים בין דימויים של בעלי חיים לבין דימויים המייצגים נשיות, במרכאות, בתרבויות ובשפות שונות. היא עוסקת בארכיטיפים של נשים פראיות, חייתיות ודמוניות, שנמצאות על התפר שבין חיית מחמד צייתנית לבין חיה רעה, ונשענת על מודלים חזותיים של נשים "קטלניות" כדוגמת הטיפוס המוכר של הפאם פאטאל. דרך הנשים שהיא מציירת, שואפת האמנית להעלות שאלות על היררכיות ועל תשוקות אלימות שמתקיימות בחברה, בתרבות ובנפש. "הציור מהווה עבורי טריטוריה שבה אני יכולה לתהות על יחסי הכוחות שלי אל מול העולם", היא מספרת.
הקשר שבין השפלה לבין עוצמה
כשוולובניק אומרת "יחסי הכוחות", היא מתכוונת בין השאר ליחסי הכוחות שבין האדם לחיה, יחסים בעלי אופי הפכפך ביסודם: "האדם מכניע את הטבע, הוא שולט על הטבע - ומצד שני אפשר להגיד שהטבע הרבה יותר חזק מהאדם, גם אם אנחנו מתכחשים לזה ופוגעים בו", היא אומרת. המשיכה של וולובניק לנושאים האלה לא מגיעה ממקום של ביקורת או האשמה. "אני אמנם רואה את היחסים בין האדם לבין שאר החיות כפצע, שזה כמובן מעציב אותי", היא מבהירה, "אבל העיסוק שלי נובע מתוך אהבה עמוקה שיש לי כלפי בעלי חיים מילדות, ומתוך סקרנות שיש לי כלפי עולם החי וכלפי הייצוגים שלו בשפות מילוליות וחזותיות שונות".
במיוחד, מתעניינת האמנית בייצוגים של בני אדם שתוארו כבעלי מאפיינים של בעלי חיים, ובתפיסות שהובילו לייצוג שלהם ככאלה. "לאורך ההיסטוריה, היו לא מעט ייצוגים של בני אדם שתוארו כבעלי חיים: לעיתים זה היה במטרה לעשות דה-הומניזציה ולמקם את אותם בני אדם כנחותים, ולעיתים זה היה כדי להעצים אותם", אומרת האמנית. דה-הומניזציה מעניינת את וולובניק בגלל הפער שבין השפלה לבין העצמה, ויותר מזה, בגלל הקשר שהיא מזהה בין השפלה לבין עוצמה; "יש מתח בין ייצוג משפיל או מעליב לבין פחד מהמושא של הייצוג הזה, שהוא זה שמייצר את הצורך בהשפלה. אותו הפחד מתייחס באופן סמוי לכוח של המושא שאותו אנחנו מבקשים להשפיל. דה-הומניזציה מאפשרת עמדת כוח אלטרנטיבית", היא מסבירה.
באמנות שלה, וולובניק בוחנת באופן ספציפי את החיבור של עולם החי לנשיות; לא כי זו הזווית היחידה, לדבריה, אלא כי זו הזווית שמעסיקה אותה באופן אישי. בו בזמן היא נשענת על תפיסות וייצוגים של הנשיות כאיזה יסוד שקרוב לטבע, ועל הפמיניזציה של הטבע עצמו. וולובניק תוהה על דימויים כמו "אמא אדמה", "נשים, שק של נחשים", ויותר מכל על הכינוי "כלבה" - שההקשרים השונים שהוא סוחב עליו הם מהבסיסים הבולטים לעבודותיה.
"כלבה היא חיה צייתנית, ומצד שני היא יכולה להרוג בן אדם"
בשלוש השפות שדוברת האמנית - רוסית, עברית ואנגלית - המילה "כלבה" מחזיקה באותן משמעויות. "לקרוא לאישה 'כלבה', נכון שיש בזה יסוד משפיל – כי כלבים הם כפופים לנו, זו חיה צייתנית. ומצד שני אפשר להגיד וואלה, כלבה זו חיה חכמה עם שיניים חדות שיכולה גם להרוג בן אדם אם צריך", אומרת וולובניק. "מצד אחד אני מחזיקה את הכלבה ברצועה, ומצד שני היא מנהלת לי את היום".
וולובניק ממשיכה ואומרת כי "בדרך כלל נשתמש במילה 'כלבה' כלפי אישה שלא עושה את מה שאנחנו מצפים שהיא תעשה, אישה שהיא כביכול רעה או אגואיסטית, אולי מופקרת מינית. מצד שני, אנחנו גם אומרים דברים כמו 'היא הכלבה הקטנה שלי', ואז הכוונה זה שאותה אישה היא שפוטה".
"יש פה כפילות, משהו לא חד משמעי", אומרת האמנית, "ובדיוק המקומות האלה מעניינים אותי: אני, בכל מחיר, רוצה להימנע מאמירות דיכוטומיות". אפשר לומר שבעבודותיה, שמציגות אלמנטים כלביים המוטמעים בדמויות נשיות ודמויות של כלבות בכלל, מבקשת האמנית לנכס מחדש את כינוי הגנאי "כלבה" ולייחס לו משמעויות חיוביות. אבל לדבריה, "ריקליימינג זה לא רק להגיד 'בואו ניקח משהו שלילי ונהפוך אותו לחיובי'". התהליך חייב להיות יותר מורכב מזה; וכשוולובניק חוגגת את הכלבות באשר הן - היא מתעקשת להתבסס על ההיסטוריה והתרבות תוך כדי שהיא עושה זאת.
ההופעה הראשונית של הקללה "בן כלבה" בהיסטוריה, כך מספרת וולובניק, הגיעה עוד במאה הרביעית לספירה ונאמרה בזמנו בהתייחס לאלת הציד דיאנה - שהייתה מיוצגת לא פעם כשהיא מוקפת בכלבים או בתור בעלת ראש כלבי בעצמה. במרכזו של המסע המיסיונרי של הנצרות באותה התקופה עמדה הדה-לגיטימציה לאמונות פגאניות. אותם מיסיונרים נוצרים, ששאפו להטמיע בהמון ספק באשר לקיומה של האלה, פמפמו לציבור את הרעיון לפיו "מי שמאמין באלה דיאנה הוא 'בן כלבה'".
"יש הקשרים שנצברים לאורך ההיסטוריה והריקליימינג מבקש לקלף אותן ולהגיד: רגע, יש סיבה שהושקעו מאמצים כדי להשפיל את המושא הזה – במקרה הזה, את האלה דיאנה, שהייתה מאוד פופולרית", אומרת וולובניק. "אם מישהו הוא מראש חלש ולא מאיים, אנחנו לא נטרח להוכיח עד כמה הוא לא מאיים". במילים אחרות, אם במקור המילה "כלבה" יוחסה לאלה נערצת, יש הצדקה היסטורית לתהליך הריקליימינג שמבקשת וולובניק לעשות. והיא, כידוע, לא הראשונה שביקשה לאמץ לחיקה את המילה "כלבה": היא בעצמה קורצת בעבודותיה לראפריות שפעלו עוד בשנות התשעים, שהחליטו להשתמש במילת הגנאי כמילה מעצימה: הן העידו על עצמן באמצעות אמירות בסגנון "I'm a bad ass bitch", משמע "אני כלבה רעה וחזקה, ואתה לא תגיד לי מה לעשות".
זו בדיוק הגישה שמשדרות הדמויות הפמיות-כלביות בעבודותיה של וולובניק. מצד אחד הן "נשיות" מאוד, פתייניות אפילו, לבושות בבגדים חושפניים או מחזיקות בידיהן מסרקים; מצד שני, המסרקים מקבלים צורה של חרב משוננת, והנשים אוחזות אותם – כמעט לופתות אותם – בכפות ידיים גדולות, חייתיות. בעיניהן מבט שנראה שביכולתו להרוג. "הן לא פראייריות", אומרת וולובניק. "זה לא שהן בהכרח מוכנות או רוצות לתקוף, אלא שאלה דמויות שלא כדאי להתעסק איתן". האמנית מתייחסת בעבודותיה לתבנית של 'היפה והחיה', שקיימת בדימויים שונים בתרבות: "קינג קונג", "פנטום האופרה", "הנוסע השמיני". אבל אצלה, הפרמוט של היפה והחיה הוא אחר. "אני עושה ערבוב: אצלי, לא לגמרי ברור מי היפה ומי החיה. מעניין אותי לחשוב על מצבים בהם הקורבן היא לא בדיוק קורבן והמפלצת היא לא בדיוק מפלצת".
העבודות של וולובניק אמנם מדברות תמות רחבות ונשענות על מובאות היסטוריות ותרבותיות, אבל בכל זאת – הן נובעות בבסיסן מהחוויה האישית שלה. אפשר אפילו לזהות את תווי פניה בחלק מהדמויות הנשיות שהיא מציירת. "חלק מהדמויות בעבודות שלי מבוססות עלי, הן לא בדיוק אני – אבל הן כמו אלטר אגו. כמו הדמויות שלי, יש לי זהויות שונות. כשאני מסתובבת בעולם רואים אותי בכל מיני צורות", היא אומרת. "אני אמנם מדברת בעברית בלי מבטא, אבל רוסית היא שפת האם שלי. אני מקומית, ומצד שני, הזהות שלי בתור בת לעולים השליכה עליי: יש עדיין סטיגמות על רוסיות, אומרים שהן פרוצות. ואני לא אומרת 'איזו מסכנה אני', אני לא מסכנה. זה מעניין אותי, התפקידים והפעולות השונות שמקופלות בתוך האני. העבודות שלי הן לא פורטרטים עצמיים, אני לא אומרת 'תסתכלו עליי, אני, אני": אני לא מאמינה שאני איזה דבר חד פעמי ומרתק, אלא אני מנסה דרכי – מהזווית שלי – להסתכל החוצה, וזו הזירה בה העבודות שלי פוגשות את העולם".
שעות הפתיחה של גלריה רוזנפלד:
ימי שלישי, רביעי וחמישי: 12:00-18:00
שישי: 11:00-14:00
שבת: 11:00-13:00
התערוכה To Be Continued תינעל ב-3.9