עולם האמנות הישראלי, כפי שהוא נראה כיום, שייך לחילונים. ובכל זאת, האמנים הדתיים והחרדים לא מוותרים על המקום שלהם בשדה. מהצד האחד, הם נחושים להוכיח לחילונים שהיצירה שלהם רלוונטית, ומהצד השני, עליהם להוכיח לדתיים שהעיסוק שלהם לגיטימי; אחד מהם הוא הצייר החרדי עטור הפרסים שי אזולאי (51), שפריצתו לתודעה הציבורית הגיעה דווקא אחרי שחזר בתשובה.
ב-13 בספטמבר יחלו בירושלים אירועי פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית, ובמסגרתו יפתח אזולאי את הסטודיו שלו לקהל הרחב – ויעניק הזדמנות להציץ אל תהליכי העבודה שלו. פסטיבל מנופים השנתי, שיתקיים במשך חמישה ימים וערבים, יאפשר לתושבי ירושלים ולמבקרים בה להיחשף לאמנות מקומית בגלריות שונות וברחבי העיר; זו השנה הראשונה, מתוך 14 שנות פעילות של הפסטיבל, שבה יתקיימו במסגרתו גם ביקורי סטודיו – ואזולאי הוא אחד מתוך שמונה אמנים שיארחו את הציבור בחלל העבודה הפרטי שלהם.
"עבור המבקרים, זה כמו להיכנס לג'ונגל", מספר אזולאי בשיחה עם מאקו, ומסביר כי בביקור סטודיו יש אלמנט אינטימי מסוים. "ביקורי סטודיו זה לא דבר שחדש לי, אבל עדיין – הסטודיו זה המקום הפרטי שלך, הבועה שלך". המבקרים שיגיעו במסגרת פסטיבל מנופים יצללו יחד עם האמן לחתך מסוים של עבודותיו: עבודות שעוסקות בריחוף של דמויות. מדובר בסדרת ציורים עליה עובד האמן כבר כמעט 15 שנה. חלקם ציורים חדשים שטרם הוצגו (ולמעשה, ייחשפו לראשונה בביקור הסטודיו); חלקם הוצגו בתערוכות העבר שלו, בין השאר בתערוכת היחיד שלו במוזיאון תל אביב ב-2011.
ביצירה אחת נראות דמויות אנושיות מתעופפות מעל אגם; ביצירה אחרת, למשל נראית דמות מצוירת שמתרוממת מהקנבס ומקבלת חיים משל עצמה. "ב-2008 הדמויות שלי החלו לרחף", מספר אזולאי. "זה ריחוף מהסוג שקורה כשאתה מגיע למקום שהוא כל כך מרגש, שאתה מרגיש כאילו אתה על סמים: אתה מאבד את המשקל שלך". לדבריו, "ציור זה דבר כל כך סטטי וכבד, ופתאום, כשהדמות מרחפת – זה הופך את הציור למשהו שהוא לא ציור, אלא חוויה רגשית ומיסטית. ואחת ההצלחות הגדולות הכי גדולות של ציור היא כשאתה שוכח שהוא ציור".
חזרתי בתשובה, ואז הגיעה הפריצה הגדולה
שי אזולאי נולד בקריית שמונה ב-1971. כשהיה בן שמונה, עקב הקטיושות שנורו ללא הרף על קריית שמונה, עברה המשפחה לעיר ערד, שם בילה אזולאי את נעוריו. בשנות בית הספר טרם הביע אזולאי עניין בעולם האמנות, וגם לא בצבא, כששירת כצנחן; הזיקה הראשונית שלו לציור הגיעה בטיול שלו למזרח, אחרי השחרור. "נסעתי למזרח, התמסטלתי, עשיתי את כל הדברים שקיימים במהלך הזה – ושם החלטתי להיות צייר", הוא מספר. "הסתובבתי תמיד עם ספר סקיצות וכל מיני ניירות, ותמיד הייתי עושה רישומים. לא מתוך ידע, אלא פשוט נותן לראש וליד לרוץ. עשיתי איזה רישום ופתאום היה רגע כזה, כמו רגע נשב, שהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
אף אחד מבני המשפחה הגרעינית של אזולאי לא עוסק באמנות; אחיו הוא השחקן גולן אזולאי, וסבתו הייתה ציירת – אבל את הזיקה ליצירה הוא לא קיבל מהבית. "אני כמו צמח חדש בערוגה", הוא צוחק. כשחזר לארץ אחרי הטיול הגדול, החליט אזולאי למנף את העניין המתגבר שלו בתחום ולהירשם ללימודים בבצלאל. "הייתי ילד שבא מערד, מהפריפריה, לא ידעתי כלום והכל היה לי חדש", הוא אומר. למרות שהיה שונה בנוף, אזולאי הרגיש בטוח בבצלאל – אבל ההכרה, בשלב זה של חייו, עוד לא הגיעה לפתחו.
בין התואר הראשון לשני, בשנת 2006 לערך, החלו אזולאי ואשתו – שהייתה גם היא חילונית בעברה – את תהליך החזרה בתשובה. "אשתי הייתה גרה בראש פינה, והיא באה עם כל מיני מעשיות של הרבי נחמן והבעל שם טוב; ברגע שנגעתי בזה – הרגשתי שכל החוטים מתחברים לי", מספר האמן. "זה היה רגע ממש חזק. וגם, את יודעת, בבצלאל מוליכים אותך לדרך מסוימת ולשפה מסוימת, ופתאום הרגשתי שיש לי איזה משהו אחר להיאחז בו. וחזרתי לצייר כמו שציירתי בתשוקה הזו של ההתחלה – מתוך סיפור, מתוך דמיון, ומתוך השראה". באותה התקופה, אזולאי בחר שלא להנכיח את החזרה בתשובה באופן הלבוש שלו. "הייתי דתי עם כיפה שקופה, עם ציציות בתוך המכנסיים", הוא אומר, "דתי נסתר". אזולאי התחיל את לימודי התואר השני בבצלאל כשהוא אב לשני ילדים, וכשהשלישי בדרך – והרגיש שאם ברגע זה הוא לא יהפוך לצייר מוכר, זה כבר לא יקרה אף פעם. "אמרתי, אם זה לא קורה עכשיו – אני לא יכול". אבל אז, פתאום, הגיעה הפריצה הגדולה.
אזולאי זכה אז בפרס על שם אסנת מוזס לאמן צעיר, ומאוחר יותר גם לפרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות. הוא הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בבית האמנים בירושלים ב-2007, ובהמשך הציג תערוכות רבות בארץ ובעולם; לאורך הזמן השתתף בתערוכות קבוצתיות בניו יורק, פריז, רומא ולונדון, הוא הציג תערוכת יחיד במוזיאון בגלריית ארטאנויוראנו בטוקיו, וכאמור, גם במוזיאון תל אביב. "כשהצגתי במוזיאון תל אביב כבר היה לי האומץ להיות עם כיפה בחוץ, ולא פחדתי", הוא מספר.
"ברגע שהיה לי אלוהים, הרגשתי שהאמנות היא גם אלוהים. והמוזיאון הוא גם בית מקדש"
לא ברור אם במקרה הפך אזולאי לאמן מוערך רק לאחר ההתקרבות לדת, אבל הוא מעיד שהאמנות שלו בהחלט השתפרה מאז החזרה לתשובה. "היא נוגעת בלבבות", הוא אומר. וכך או כך – אפשר לומר שהחזרה בתשובה שינתה את האופן שבו ניגש אזולאי למלאכת הציור, ובהתאם, גם את אופי העבודות עצמן. "אחרי החזרה בתשובה התחלתי לצייר מתוך הומור, לצחוק על עצמי ולצחוק על הסביבה שאני חי בתוכה – לא בשנאה, אלא במבט קצת אירוני", הוא מסביר. לדבריו, "העבודות הפכו להיות יותר תקשורתיות ויותר צבעוניות: לפני כן, כשסיימתי את בצלאל, ציירתי ציורי לילה חשוכים". עם זאת, אין לאזולאי כל כוונה להתנער מפועלו המוקדם כאמן חילוני ומשנותיו בבצלאל, ההפך מכך: "למדתי שם, ואני מכבד את זה", הוא מבהיר. "זה חלק ממני, אי אפשר שלא. להיות חוזר בתשובה זה כמו לחיות עם שתי זהויות, של הלפני והאחרי".
אזולאי גם מספר שמאז שהפך לחרדי, הוא הצליח לשחרר את הפרפקציוניזם: ההקפדה האובססיבית על פרטים ודקויות, השאיפה לשלמות בציור, נעלמה כלא הייתה. "באחד מהסיפורים של רבי נחמן, הוא מדבר על העצבות ואומר שהעצבות מגיעה מתוך הקפדה, כשאתה נכנס למצב של חוסר סיפוק. חוסר סיפוק זה הסיפור שלנו בעולם הזה, אנחנו לא מסופקים, ואנחנו תמיד רוצים עוד. רבי נחמן אומר לך – תאסוף את הנקודות הטובות, ותשחרר. ואתה מבין שברגע שאתה לא מקפיד, כשאתה עוזב ברגע הנכון, קורה משהו ביצירה. פתאום היא יותר ברורה ויותר פועמת, אתה לא לועס אותה. היא יוצאת החוצה הרבה יותר חיה".
"השפה שלי השתנתה", הוא אומר, ומסביר שלא רק שהאמנות שלו עצמו התפתחה, אלא שהוא אימץ נקודת המבט חדשה על אמנות בכלל. "ברגע שיש לך אלוהים – כלומר, לי, אני מדבר עליי, אני לא מיסיונר – ברגע שהיה לי אלוהים, הרגשתי שהאמנות היא גם אלוהים, סוג של. והמוזיאון הוא גם בית מקדש. אתה בא ורואה יצירות ואתה כמעט סוגד להן, ואתה סוגד לאמן, והאמן סוגד לעצמו. יש קדושה באמנות".
שונה בתוך שונים
אזולאי, כאמור, הפסיק לפחד לחבוש כיפה בציבור, וזכה (ועוד זוכה) להערכה בשדה האמנות; עבודותיו נמכרות ומוצגות, ובהחלט מעוררות עניין. ועדיין – להיות אמן חרדי בין אמנים חילונים זה לא פשוט. "כשאני מציג בארץ, הנטייה של אנשים היא לראות איפה הדתי בתוך זה – איפה השחור – וזה לא מהמקום הטוב אלא מהמקום המוגבל, הסתכלות על הסטראוטיפ", הוא אומר. "השדה שייך לחילוניות והוא מתקיים בתוך החילוניות, זה עוד לא נפרץ כמו במוזיקה ובקולנוע. יש כאן שבר, והוא כואב מאוד".
מהצד השני של המתרס, הקהילה החרדית שאליה משתייך אזולאי לא תמיד מעכלת אמנות חזותית ואת העיסוק בה. "יש רנסנס", הוא מבהיר, ולמעשה הוא עצמו אף מרצה כבר שנים בשלוחה החרדית של בצלאל, אבל אי אפשר להתכחש לכך שהדרך עוד ארוכה (ורצופת מכשולים). "החרדים עדיין רחוקים מאמנות שנות אור", אומר אזולאי, "הם עדיין לומדים את זה. כי זה קשה, תחשבי – בתור חרדי, כדי לראות יצירה, אתה צריך לצנזר כל כך הרבה כדי לראות דימוי נקי. את זה אתה לא יכול לראות, וגם את זה לא, ועד שאתה מגיע לדבר שאתה כן יכול לראות – זה דורש סינון. זה קשה, וכל אחד יכול לקחת מאמנות את מה שהוא יכול לקחת, אבל אני חושב שזה חשוב להיות פתוחים לאמנות, וחשוב שהקול החרדי ישמע בשדה הזה – יש פה די אן איי שחבל לפספס אותו, מבחינת הידע והחומרים שאפשר לעבוד מהם. חבל לוותר על זה".
יש מי שיגידו שלהיות אמן ולהיות חרדי הן שתי זהויות שלא הולכות יד ביד. אזולאי, שמצליח למצוא את האמצע שלו בין שני העולמות, לא מסכים. "אנחנו חיים בעולם שהגבולות שלו קורסים אל תוך עצמם בכל רגע מחדש, הזויות משתנות", הוא אומר. זה לא אומר שהוא לא נתקל בקשיים: "היו לי מקרים בודדים שבהם אמרו לי 'אני לא רוצה עבודה שלך בגלל שאתה דתי'", מודה האמן, ומספר כי הפער בין החרדיות שלו לבין העיסוק שלו באמנות תוקף אותו גם במקומות פחות צפויים: "לדוגמה, בקרוב אני אציג תערוכה בציריך – ואני צריך לבדוק איפה אני אעשה שבת, איפה אלך למקווה, ואיפה אני יכול להתפלל. אתה צריך להתנהל כל הזמן גם ביחס לעולם שלך כחרדי, ויש בזה אתגר".
"אני כל הזמן בקונפליקט: ברוב המקרים אני היחידי שזו הזהות שלו", ממשיך האמן, ומתכוון כמובן להיותו חרדי. "אמנות פלסטית היא גם ככה של שונים – כל הווירדוז, כל הרחוקים, מתקיימים הכי טוב בשדה האמנות. אז בתור חרדי, אני מרגיש שונה בתוך שונים, שזה עוד יותר קיצוני – ולפעמים גם מתעתע. אבל אני לומד שלהיות צייר זה התפקיד שלי, זה המקום שלי בעולם - ואני צריך כל הזמן לעבוד על עצמי רוחנית, לשמור על ריכוז. לפעמים יש נפילות וזה חלק מהתהליך. האתגרים האלה מייצרים את השפה שלי: דווקא הקושי והמוגבלות הופכים אותי לאמן שאני".
פסטיבל "מנופים" לאמנות עכשווית בירושלים יתקיים ברחבי העיר בתאריכים 13-17.9.2022